תוצאות חיפוש

לכל המקורות פסח מקורות והגות/ שלמה יבלונקה פולין רמת יוחנן,1990 הסדר התנהל בשירה אדירה: אבא היה נותן כל פעם לבן אחר לקרוא קטע של הגדה. הצעיר מהבנים היה שואל את ארבע הקושיות. על השולחן היתה עומדת הכוס הגדולה של אליהו הנביא; כוס גדולה ויפה במיוחד שעברה שנים רבות במשפחתנו. כשהגענו לשתיית הכוס השניה אבא היה ממלא את הכוס עם יין של אליהו הנביא והאחיות רצו לפתוח את הדלתות לאליהו הנביא – אצלנו בבית היו שתי כניסות ואם הוא נכנס לא ראיתי אותו. כשהגענו לשיר את ה"הלל" קמנו כולנו על הרגליים ושרנו את ה"הלל" בהתרגשות מיוחדת ובקול רם. גם את "בצאת ישראל ממצרים" היינו שרים בהתרגשות ובכוונה רבה. - - - יום לפני שפרצה …המלחמה עזבתי את הבית. כבר 50 שנה שאני לא יושב בליל ה"סדר" עם ההורים אבל בכל ליל "סדר" ברמת יוחנן, כשאני שר את "בצאת ישראל ממצרים" - עומד מחדש לעיני בכאב, כמו חי, "סדר" הפסח בבית הורי, עם האחים והאחיות וילדיהם, שכולם-כולם עלו בלהבות בשואה, ביחד עם שאר בני משפחתי וכל יהודי עירנו... עוד לחג >

יום הזכרון ליצחק רבין טקסים וקבלות חג Heading 6 אין בינתיים פריטים בדף הזה, מוזמנים לחזור לדף החג ​ אין בינתיים פריטים בדף הזה, מוזמנים לחזור לדף החג עוד לחג >

לכל היצירות יום כיפור ספרות ושירה / ברוניה רון לאבנר ביום השלושים שדמות, במה לתנועה הקיבוצית, גליון נ"ג, חורף תשל"ד, עמ' 134-135 החורף בא בפתאומיות רבה. כאשר עזבת אותנו, היה עדיין קיץ. רק חודש עבר מאז, אך עדיין היה זה קיץ. כאשר נודע לך דבר פרוץ המלחמה, שהית בבריכת השחיה. אתה היית זה, אשר הודיע לי את הבשורה הרעה. כאשר באת אלי, היית לבוש עדיין בגד ים רטוב: "אמא, פרצה מלחמה" אמרת. החורף בא בפתאומיות רבה. יהיה זה חורף עצוב מאוד, חורף עצוב ביותר. האוויר בבוקר קר וצלול. הנוף, המשתקף באוויר הבוקר השקוף, עדיין יפה כפי שהיה. אך משהו השתנה. אין בו אותה חמדה. כאשר הלכת, היה עדיין קיץ, ורק שלושים יום עברו מאז. אך בין הקיץ הזה והחורף הזה מפריד עולם שלם. החורף בא בפתאומיות רבה. קיץ היה כאשר הלכת. אך בין הקיץ הזה והחורף הזה איננו מפריד הסתיו, כפי שהיה תמיד. בין הקיץ הזה והחורף הזה מפרידה המלחמה. בין הקיץ הזה והחורף הזה מפריד המוות. חיוכים רבים מתו בסתיו הזה, חיוכים רבים מתו. וגם החיוך שלך מת, בני. החורף בא בפתאומיות רבה. קיץ היה כאשר הלכת. חיוכך היה עדיין ממשי, חי, בקיץ כאשר הלכת. עכשיו החיוך שלך עוד קיים רק על נייר הצילומים. רק בדמיוננו הוא קורם עור וגידים. רק בדמיוננו הוא עדיין חי. אני מביטה בפתח הדלת הריקה ומחפשת אותו חיוך מתחת לקורה, אותו חיוך שאליו היה צריך לשאת את הראש אל על. אך לשוא. החיוך שלך מת יחד עם הקיץ הזה. רק בנייר הצילומים הוא עדיין קיים. החורף בא בפתאומיות רבה. קיץ היה, כאשר הלכת. אך בין הקיץ הזה והחורף הזה איננו מפריד הסתיו, כפי שהיה תמיד. בין הקיץ הזה והחורף הזה מפרידה המלחמה. בין הקיץ הזה והחורף הזה מפריד המוות. יהיה זה חורף עצוב, חורף עצוב ביותר. ואחרי החורף יבוא האביב, אך לעולם לא יהיה שוב האביב, כפי שהיה תמיד. ואחר כך יבוא הקיץ. קיץ היה, כאשר הלכת. אך העונה הנוראה ביותר – תהיה הסתיו. אמא עוד לחג >

'מה נשתנה?' היא שאלה המאפיינת תרבות החותרת לשינוי מתמיד, לשיפור ולהערכה עצמית המביטה פנימה ומחפשת מה נשתנה. הראשונים שהכניסו את השאלה 'מה נשתנה' אל ארון הספרים היהודי היו חכמי המשנה, שניחנו בכישרון פדגוגי פורץ דרך. כך מוצגת תורת החינוך של חכמי המשנה על רגל אחת: מָזְגוּ לוֹ כּוֹס שֵׁנִי, וְכָאן הַבֵּן שׁוֹאֵל אָבִיו. וְאִם אֵין דַּעַת בַּבֵּן, אָבִיו מְלַמְּדוֹ: מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת? ... (משנה פסחים ו') קריאה מדוקדקת במקור הארצישראלי העתיק מגלה את החידוש. רגע לפני ה'מגיד', שהוא לב התוכן הרעיוני והערכי שהאב מוסר לבנו בפסח, ניתנת הנחיה לעצור ולתת לבן (ולבת) להעלות שאלה. לפתוח עיניים ולגלות סקרנות. לתת מקום לעולם של הילד/ה. ורק אם הבן (והבת) לא מצליח לשאול, המשנה מציעה סיוע לאב הנבוך, ארבע קושיות שיעזרו לפתוח את מפגש המסירה המקודש. ניתן להעריך שרוב ילדי/ות התקופה הפליגו בסקרנותם וכלל לא היה צורך להיעזר בארבעת הקושיות המשמימות. בשנות הגולה הארוכות נשכח הרעיון ואבד הניצוץ החינוכי. דורות של ילדים/ות דקלמו בעל פה את הקושיות ללא סקרנות וללא שאיפה לגילוי. ההגדה ירדה מגדולתה והפכה מטקס חתרני לשינוי למפעל של שימור. עד שקמו ראשוני החלוצים/ות, ולקחו על עצמם גם את משימת התחייה התרבותית. החל בראשית שנות ה-20 החלו הקיבוצים להחזיר עטרה ליושנה, לחדש את רוחה של ההגדה. להשיבה אל הארץ בה נוצרה לראשונה, מתוך מחויבות למורשת הדורות ולאתגרי ההווה והעתיד. לאחר הטבח בקיבוץ בארי, חשוב לחזור אל נוסח ההגדה שיצרו לעצמם חברי וחברות הקיבוץ לכבוד הפסח הראשון בנקודת הקבע אליה עלו ב-1951. הם הסירו את אבק הדורות מה'מה נשתנה' והפכו אותו מדקלום חולמני לטקסט החולם את השינוי שבחרו להקדיש לו את חייהם. כחלוצים/ות, מתיישבים/ות בגבולה של המדינה. הקריאה מתוך פרספקטיבת ההווה מצמררת: "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבליל פסח העבר עמדנו מול אויב רב-אונים, שחדר לארצנו ושאף להשמידנו, והוצאנוהו ביד חזקה וזרוע נטויה." הבנת התפקיד ההתיישבותי ברורה וחדה, להשאיר את האויב מעבר לשער. קיבוץ כגבול חי המאפשר את עצמאות ישראל. "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבו אנו שמחים באביב, בחירות-העמל וחברת-האדם בקיבוץ העברי, - ועוד טרם הקיץ הקץ על שעבוד העמל ודיכוי האדם וניצול הילד, וגוי אל גוי עוד ישא חרב, וגאולת האדם במלכות העבודה והשוויון בארצנו ובמלוא תבל, טרם נשלמה?" חברי וחברות בארי שמחו במה שהשיגו, אך לא ישקטו עד שיהיו לחלוצי העם כולו. מורי דרך. זה השינוי שחל בהם, וזה מה ששאפו שישתנה בעקבותיהם. העוז לחלום על שינוי, על צדק ועל שוויון הוא חלק מחגיגת החירות של בארי. תיקון ההגדה הוא סמל לתיקון שלם של עם ששקע בגלות. זוהי פסגה של יצירת תרבות יהודית חילונית, החיונית למפעל הציוני. לאחר טבח השבת השחורה הצורך בבנייה מחדש מורגש. בידינו המשאבים החומריים והרוחניים. הנדע שוב לשנות את המציאות?

אחד המרכיבים הרעיוניים של חג פורים, גם בסיפור וגם במנהגי הקרנבל, הוא "ונהפוך הוא". הסדר החברתי מתערער: חזקים הופכים לחלשים, חלשים הופכים לחזקים, אנשים משנים מעמד וזהויות, המציאות מתגלה שונה מכפי שחשבנו שהיא. אירועי שמחת תורה עשו לנו מין "ונהפוך הוא". אלפי מחבלי ארגון החמאס, שרבים המעיטו בכוחו ובכוונותיו, פרצו לישראל במטרה להשמיד, להרוג ולאבד. מכשול הגבול וכוחות צה"ל, שבטחנו בכוחם להגן על אזרחי המדינה, נחשפו באותו הבוקר בחולשתם. אותם ימים עוררו את השאלות: האם אנחנו חזקים כמו שרצינו להאמין, והאם אויבינו חלשים כמו שרצינו להאמין? לאורך הדורות, קהילות יהודיות בגולה חגגו חגי פורים מקומיים לזכר מקרי הצלה מפני ניסיונות פגיעה בהן. והנה, בניגוד לכל מה שהתרגלנו לחשוב, בשמחת תורה יישובים יהודים הותקפו ולא היה להם נס פורים. בחודשים שעברו מאז, עם ישראל התגייס לעשות "ונהפוך הוא" מחדש, למצוא את הכוחות שלנו ולהשיב את הביטחון לאזרחים: גם את הביטחון מפני אויבינו וגם את הביטחון העצמי בכוחנו וביכולותנו. אפשר להציע עוד שתי תובנות ברוח סיפור פורים: האחת היא שעלילת המגילה מתמקדת בשתי יממות דרמטיות, אבל בין ביטול החלטת המן לבין המלחמה בה ניצחו היהודים את אויביהם, חלפה כמעט שנה. אנחנו רגילים לפתרונות דרמטיים ומהירים, אבל לא תמיד הדבר אפשרי. כולנו מקווים שנצליח להשלים בהקדם האפשרי את המשימה להשיב את החטופים למשפחותיהם ואת הביטחון לאזרחי ישראל. השניה היא שמגילת אסתר מספרת לנו שכאשר הצליחו היהודים לעשות את המהפך ונלחמו במי שביקשו להשמידם, הם עדיין הקפידו על לחימה מוסרית "ובביזה לא שלחו את ידם". המלחמה היא אתגר מוסרי, והניצחון של היהודים על המבקשים להשמידם לא היה רק בהריגתם, אלא בהצלחה לשמור גם על דמותנו המוסרית ולא לעשות "ונהפוך הוא" ו"להתחפש" לאויבינו.

ט"ו בשבט נבנה בציונות כחג הקשר עם הארץ. השנה האחרונה, ובמיוחד החודשים האחרונים, מזכירים לנו שהקשר אינו פשוט, והארץ אינה פשוטה. בשנת 1894 כתב הד"ר הלל יפה במכתב: "היש בלבך לבוא גם אתה בזמן מן הזמנים אל הארץ הזאת - ארץ סתומות וסתירות, רגשות מתנגחים, שאתה מפקפק בין הערצה אליה ובין בוז מעורב בשנאה, בין תקוות נעלות ובין ייאוש, בין רצון להנתק ממנה ובין כוח מסתורי הקושר את ליבך אליה. ארץ מדכאה ומשפילה. ארץ הממלאת את ליבך גאון והעושה אותך לבן-חורין. יש שאתה חושב כי אין אתה יכול לחיות בה. ויש שאתה רואה כי אין אתה יכול לחיות במקום אחר, מחוץ לארץ העלובה הזאת. מגוחך הדבר, אבל כך היא האמת." ארץ ישראל, עד כה, אינה ארץ של מנוחה ונחלה, אלא של התמודדות. היא לא נותנת שלווה וביטחון, אלא את החירות לפעול ולעשות. האתגר ליצור, לבנות ולטעת אל מול ועל אף האיומים מלווה את הציונות לאורך דרכה. בשנות השלושים כתב המשורר דוד שמעוני את השיר "מילא": מֵילָא! אִם מִפְגָּע הָיִינוּ לְכָל אַבְנֵי קֶלַע אִם חֶשְׁכַת כָּל שְׁאוֹל עַלֵינוּ הִתְגּוֹלֵלָה מֵילָא! הֵן לֹא עוֹלָמִים נֵבְךְּ וְנִתְאַבֵּלָה. מֵילָא! אֵי פָּטִישׁ, אֵי בַּרְזֶל לֹא הִכָּה עַל הַסֶּלַע? יְפוֹצֵץ הַבַּרְזֶל, אַךְ יְחִי צוּר הַפֶּלֶא מֵילָא! כֹּחֵנוּ - צִדְקֵנוּ וּבוֹ נִגָּאֵלָה. מֵילָא וְאִם כָּל הָעוֹלָם פָּנָיו הַלַּיְלָה [!] אֲנַחְנוּ לַבֹּקֶר... מֵילָא! וּמֵילָא! וְעוֹד פַּעַם מֵילָא! יוֹם יוֹם אִם יָדַעְנוּ עֲבֹד לֹא חֲדֵלָה. נִשְׂמַח בְּחַגֵּנוּ, נָשִׁיר וּנְחוֹלֵלָה מֵילָא! וּמֵילָא! וְעוֹד פַּעַם מֵילָא! כֹּחֵנוּ - בִּטְחוֹנֵנוּ וּבוֹ נִגָּאֵלָה. נטיעת העץ, שגידולו ממושך, מבטאת אמונה בעתיד. גם השנה נמשיך לטעת. צילום: אבשלום