תוצאות חיפוש

פסח מקורות והגות https://www.chagim.org.il/STUDY/ אנחנו-אחראים ברל כצנלסון אנחנו אחראים כתבי ברל כצנלסון, תש"י אם קָצרה ידנוּ מהציל לקוּחים למות – אנחנו, המוּצלים, אחראים לשארית ישראל. אין כתפים אחרות להטיל עליהן. אין גב להתחבא מאחוריו. העובדה כי אותנו, הניצבים כאן, העלה גורל ישראל אל החוף – מחייבת. אי אפשר שלא תחייב. בגולה היה אדם מישראל מכװן פניו לקראת ציוֹן, בציוֹן חייב אדם מישראל לכוון פניו לסוכת-ישראל הנופלת, הנופלת בכל מקום ובכל הדרכים. בכל יום ויום חייב אדם לראות את עצמו כמי שמכריע את הכף: ליציאת מצרים או להארכת הגלות. יהיו כל מעשינו מכוונים לקריעת הים ולקבלת שבים. אנחנו אחראים אתה ההולך ורואה את הנגב בוּמהרה / אוסטריה בכל דור ודור דברים לקראת חג הפסח דור דור וקושיותיו דור המדבר הוא דור החרות האם יש שמחה בפסח? הביתה / רוסיה הבן הרשע כמורד במציאות ההגדה - לשם מה ולמען מי היא באה החירות הפנימית / פולין הכנות לליל הסדר בקיבוצים - שנות העשרים הלל / סיביר הסדר הראשון בקיבוץ הפרחים האדומים השירים היפים ביותר / אלז'יר וחלילה שתישפך טיפה זכר ליציאת מצרים חג האביב חירות של אמת חלב על המצח / מרוקו ים סוף של חמיצה / טרנסילבניה יציאת מצרים בחודש כשר כל בן ילוד היאורה תשליכוהו כנגד ארבעה דברים באה גאולת ישראל ממצרים להעניש / מרוקו ליל הפסח החילוני והפסח הדתי ליל סדר בראשות אהרון דוד גורדון לעקור את החמץ / מזרח אירופה לקראת הפסח / פולין מבוא להגדת סדר פסח יגור 'מה נשתנה' / מדרשים 'מה נשתנה' / מלחה"ע ה-2 מוציא מצה / איטליה מושגים ומנהגים מכתב מבנימין גל להוריו מסכת פסחים מצה בסתר נאום דוד בן-גוריון בפני ועדת החקירה של האו"ם סדר פסח של פועלי העבודות הציבוריות בכנרת סדר של בעל תשובה עבודת פרך - בזמן הזה על האקטואליה בהגדה הקיבוצית על חודש ניסן ערב פסח בדגניה ערבי פסחים פולין פיליטון ארבעת הבנים פסח ומעגל החגים והעונות קול הפסח קטע מהגדת פסח קטעים מתוך הגדת "קבוצת החוגים" קערת הסדר עברה מראש לראש / מרוקו שביתת רעב בליל הסדר וספינת ההעפלה שמא אפרוץ בבכי / פולין שמים חדשים וארץ חדשה / מרוקו תרבחו ותסעדו / מרוקו עוד לחג >

לכל המקורות פסח מקורות והגות/ שלמה דרך חירות של אמת קיבוץ גבעת חיים מאוחד הרבה פנים לחירות והרבה מבחנים לה. והקשה שבהם - החירות הפנימית. חירות במובנה המקובל היא חירות מדינית, שחרור משעבוד לעול זר, כפוי ואנוס. אך חמורה ממנה היא השעבוד מרצון. שעבוד מאונס תחום שליטתו הוא גוף האדם; שעבוד מרצון, פגיעתו היא הנפש והרוח. הראשון הוא בבחינת אסון, השני חטא לא יכופר; את הראשון אפשר להסיר "ביד חזקה ובזרוע נטויה", את השני רק בהתגברות אדם על עצמו, במאבק עם עצמו. לכן ציוותה עלינו ההגדה "כל אדם חייב לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". היציאה ממצרים - לכל צורותיה וגילוייה - היא חובה, ולא זכות בלבד. הפילוסופיה המדינית מאז הרנסאנס עומדת על זכות האדם לחירות זו תמציתה של הדמוקרטיה. המוסר העברי, שנחצב מניסיון עבדות מצרים, עומד על חובת החירות, כחובה מוסרית, שרק עמה נעשה אדם בן-חורין במלוא המשמעות. חירות-של-אמת אחות היא לשוויון של אמת. במקום שישנו אדון ועבד לא ישכון שוויון ממשי ובמקום שבני אדם אינם שווי ערך זה לזה, לא תיתכן חירות של אמת. רק שוויון הם גם בני-חורין. עוד לחג >

לכל המקורות פסח מקורות והגות/ ברל כצנלסון אנחנו אחראים כתבי ברל כצנלסון, תש"י אם קָצרה ידנוּ מהציל לקוּחים למות – אנחנו, המוּצלים, אחראים לשארית ישראל. אין כתפים אחרות להטיל עליהן. אין גב להתחבא מאחוריו. העובדה כי אותנו, הניצבים כאן, העלה גורל ישראל אל החוף – מחייבת. אי אפשר שלא תחייב. בגולה היה אדם מישראל מכװן פניו לקראת ציוֹן, בציוֹן חייב אדם מישראל לכוון פניו לסוכת-ישראל הנופלת, הנופלת בכל מקום ובכל הדרכים. בכל יום ויום חייב אדם לראות את עצמו כמי שמכריע את הכף: ליציאת מצרים או להארכת הגלות. יהיו כל מעשינו מכוונים לקריעת הים ולקבלת שבים. עוד לחג >

'מה נשתנה?' היא שאלה המאפיינת תרבות החותרת לשינוי מתמיד, לשיפור ולהערכה עצמית המביטה פנימה ומחפשת מה נשתנה. הראשונים שהכניסו את השאלה 'מה נשתנה' אל ארון הספרים היהודי היו חכמי המשנה, שניחנו בכישרון פדגוגי פורץ דרך. כך מוצגת תורת החינוך של חכמי המשנה על רגל אחת: מָזְגוּ לוֹ כּוֹס שֵׁנִי, וְכָאן הַבֵּן שׁוֹאֵל אָבִיו. וְאִם אֵין דַּעַת בַּבֵּן, אָבִיו מְלַמְּדוֹ: מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת? ... (משנה פסחים ו') קריאה מדוקדקת במקור הארצישראלי העתיק מגלה את החידוש. רגע לפני ה'מגיד', שהוא לב התוכן הרעיוני והערכי שהאב מוסר לבנו בפסח, ניתנת הנחיה לעצור ולתת לבן (ולבת) להעלות שאלה. לפתוח עיניים ולגלות סקרנות. לתת מקום לעולם של הילד/ה. ורק אם הבן (והבת) לא מצליח לשאול, המשנה מציעה סיוע לאב הנבוך, ארבע קושיות שיעזרו לפתוח את מפגש המסירה המקודש. ניתן להעריך שרוב ילדי/ות התקופה הפליגו בסקרנותם וכלל לא היה צורך להיעזר בארבעת הקושיות המשמימות. בשנות הגולה הארוכות נשכח הרעיון ואבד הניצוץ החינוכי. דורות של ילדים/ות דקלמו בעל פה את הקושיות ללא סקרנות וללא שאיפה לגילוי. ההגדה ירדה מגדולתה והפכה מטקס חתרני לשינוי למפעל של שימור. עד שקמו ראשוני החלוצים/ות, ולקחו על עצמם גם את משימת התחייה התרבותית. החל בראשית שנות ה-20 החלו הקיבוצים להחזיר עטרה ליושנה, לחדש את רוחה של ההגדה. להשיבה אל הארץ בה נוצרה לראשונה, מתוך מחויבות למורשת הדורות ולאתגרי ההווה והעתיד. לאחר הטבח בקיבוץ בארי, חשוב לחזור אל נוסח ההגדה שיצרו לעצמם חברי וחברות הקיבוץ לכבוד הפסח הראשון בנקודת הקבע אליה עלו ב-1951. הם הסירו את אבק הדורות מה'מה נשתנה' והפכו אותו מדקלום חולמני לטקסט החולם את השינוי שבחרו להקדיש לו את חייהם. כחלוצים/ות, מתיישבים/ות בגבולה של המדינה. הקריאה מתוך פרספקטיבת ההווה מצמררת: "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבליל פסח העבר עמדנו מול אויב רב-אונים, שחדר לארצנו ושאף להשמידנו, והוצאנוהו ביד חזקה וזרוע נטויה." הבנת התפקיד ההתיישבותי ברורה וחדה, להשאיר את האויב מעבר לשער. קיבוץ כגבול חי המאפשר את עצמאות ישראל. "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבו אנו שמחים באביב, בחירות-העמל וחברת-האדם בקיבוץ העברי, - ועוד טרם הקיץ הקץ על שעבוד העמל ודיכוי האדם וניצול הילד, וגוי אל גוי עוד ישא חרב, וגאולת האדם במלכות העבודה והשוויון בארצנו ובמלוא תבל, טרם נשלמה?" חברי וחברות בארי שמחו במה שהשיגו, אך לא ישקטו עד שיהיו לחלוצי העם כולו. מורי דרך. זה השינוי שחל בהם, וזה מה ששאפו שישתנה בעקבותיהם. העוז לחלום על שינוי, על צדק ועל שוויון הוא חלק מחגיגת החירות של בארי. תיקון ההגדה הוא סמל לתיקון שלם של עם ששקע בגלות. זוהי פסגה של יצירת תרבות יהודית חילונית, החיונית למפעל הציוני. לאחר טבח השבת השחורה הצורך בבנייה מחדש מורגש. בידינו המשאבים החומריים והרוחניים. הנדע שוב לשנות את המציאות?

אחד המרכיבים הרעיוניים של חג פורים, גם בסיפור וגם במנהגי הקרנבל, הוא "ונהפוך הוא". הסדר החברתי מתערער: חזקים הופכים לחלשים, חלשים הופכים לחזקים, אנשים משנים מעמד וזהויות, המציאות מתגלה שונה מכפי שחשבנו שהיא. אירועי שמחת תורה עשו לנו מין "ונהפוך הוא". אלפי מחבלי ארגון החמאס, שרבים המעיטו בכוחו ובכוונותיו, פרצו לישראל במטרה להשמיד, להרוג ולאבד. מכשול הגבול וכוחות צה"ל, שבטחנו בכוחם להגן על אזרחי המדינה, נחשפו באותו הבוקר בחולשתם. אותם ימים עוררו את השאלות: האם אנחנו חזקים כמו שרצינו להאמין, והאם אויבינו חלשים כמו שרצינו להאמין? לאורך הדורות, קהילות יהודיות בגולה חגגו חגי פורים מקומיים לזכר מקרי הצלה מפני ניסיונות פגיעה בהן. והנה, בניגוד לכל מה שהתרגלנו לחשוב, בשמחת תורה יישובים יהודים הותקפו ולא היה להם נס פורים. בחודשים שעברו מאז, עם ישראל התגייס לעשות "ונהפוך הוא" מחדש, למצוא את הכוחות שלנו ולהשיב את הביטחון לאזרחים: גם את הביטחון מפני אויבינו וגם את הביטחון העצמי בכוחנו וביכולותנו. אפשר להציע עוד שתי תובנות ברוח סיפור פורים: האחת היא שעלילת המגילה מתמקדת בשתי יממות דרמטיות, אבל בין ביטול החלטת המן לבין המלחמה בה ניצחו היהודים את אויביהם, חלפה כמעט שנה. אנחנו רגילים לפתרונות דרמטיים ומהירים, אבל לא תמיד הדבר אפשרי. כולנו מקווים שנצליח להשלים בהקדם האפשרי את המשימה להשיב את החטופים למשפחותיהם ואת הביטחון לאזרחי ישראל. השניה היא שמגילת אסתר מספרת לנו שכאשר הצליחו היהודים לעשות את המהפך ונלחמו במי שביקשו להשמידם, הם עדיין הקפידו על לחימה מוסרית "ובביזה לא שלחו את ידם". המלחמה היא אתגר מוסרי, והניצחון של היהודים על המבקשים להשמידם לא היה רק בהריגתם, אלא בהצלחה לשמור גם על דמותנו המוסרית ולא לעשות "ונהפוך הוא" ו"להתחפש" לאויבינו.

ט"ו בשבט נבנה בציונות כחג הקשר עם הארץ. השנה האחרונה, ובמיוחד החודשים האחרונים, מזכירים לנו שהקשר אינו פשוט, והארץ אינה פשוטה. בשנת 1894 כתב הד"ר הלל יפה במכתב: "היש בלבך לבוא גם אתה בזמן מן הזמנים אל הארץ הזאת - ארץ סתומות וסתירות, רגשות מתנגחים, שאתה מפקפק בין הערצה אליה ובין בוז מעורב בשנאה, בין תקוות נעלות ובין ייאוש, בין רצון להנתק ממנה ובין כוח מסתורי הקושר את ליבך אליה. ארץ מדכאה ומשפילה. ארץ הממלאת את ליבך גאון והעושה אותך לבן-חורין. יש שאתה חושב כי אין אתה יכול לחיות בה. ויש שאתה רואה כי אין אתה יכול לחיות במקום אחר, מחוץ לארץ העלובה הזאת. מגוחך הדבר, אבל כך היא האמת." ארץ ישראל, עד כה, אינה ארץ של מנוחה ונחלה, אלא של התמודדות. היא לא נותנת שלווה וביטחון, אלא את החירות לפעול ולעשות. האתגר ליצור, לבנות ולטעת אל מול ועל אף האיומים מלווה את הציונות לאורך דרכה. בשנות השלושים כתב המשורר דוד שמעוני את השיר "מילא": מֵילָא! אִם מִפְגָּע הָיִינוּ לְכָל אַבְנֵי קֶלַע אִם חֶשְׁכַת כָּל שְׁאוֹל עַלֵינוּ הִתְגּוֹלֵלָה מֵילָא! הֵן לֹא עוֹלָמִים נֵבְךְּ וְנִתְאַבֵּלָה. מֵילָא! אֵי פָּטִישׁ, אֵי בַּרְזֶל לֹא הִכָּה עַל הַסֶּלַע? יְפוֹצֵץ הַבַּרְזֶל, אַךְ יְחִי צוּר הַפֶּלֶא מֵילָא! כֹּחֵנוּ - צִדְקֵנוּ וּבוֹ נִגָּאֵלָה. מֵילָא וְאִם כָּל הָעוֹלָם פָּנָיו הַלַּיְלָה [!] אֲנַחְנוּ לַבֹּקֶר... מֵילָא! וּמֵילָא! וְעוֹד פַּעַם מֵילָא! יוֹם יוֹם אִם יָדַעְנוּ עֲבֹד לֹא חֲדֵלָה. נִשְׂמַח בְּחַגֵּנוּ, נָשִׁיר וּנְחוֹלֵלָה מֵילָא! וּמֵילָא! וְעוֹד פַּעַם מֵילָא! כֹּחֵנוּ - בִּטְחוֹנֵנוּ וּבוֹ נִגָּאֵלָה. נטיעת העץ, שגידולו ממושך, מבטאת אמונה בעתיד. גם השנה נמשיך לטעת. צילום: אבשלום