תורת ישראל היא תורת חיים. היא נועדה לכוון את החיים הממשיים, ולא לשרטט אידיאל בלתי-מושג. כאשר מוסרת התורה את המצוות החקלאיות, היא כורכת יחדיו גם מתווה-דרך לחברה צודקת, וגם ביטוי לחירות העם שיצא ממצרים: "כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה, לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ – לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה:  לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ. כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ, לֹא תְפַאֵר אַחֲרֶיךָ: לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה. כִּי תִבְצֹר כַּרְמְךָ, לֹא תְעוֹלֵל אַחֲרֶיךָ: לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה, יִהְיֶה. וְזָכַרְתָּ כִּי-עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם; עַל-כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה" (דברים, כ"ד, י"ט-כ"ב). תיאור  חי של תקופת הקציר, על הפועלים הקוצרים והעניים המלקטים את השיבולים שנשכחו מאחורי הקוצרים אנו מוצאים במגילת רות, אותה נהוג לקרוא בחג השבועות.  

בספר דברים, כ"ו, א'-י', עוד בטרם כניסת עם ישראל לארץ, מתואר כיצד יש לקיים את מצוות הבאת הביכורים. לאחר מסירתם לידי הכהן צריך החקלאי לאמר: "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה, וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט; וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב…" (דברים, כ"ו, א'-י') פסוקים אלו הם  הבסיס ל"מגיד" בהגדה של פסח.

מצוות הבאת הביכורים היא המצווה לחגוג את היכולת להגשים את התורה, להפוך אותה ממצווה שניתנה בסיני למעשה חי בארץ-ישראל. לממש את היציאה משיעבוד ועבדות במצרים לחיי חירות ועבודה בארץ. על מנת לקיים את חיי החירות בארץ, יש צורך לבנות בה חברה צודקת, של אנשים חופשיים שאינם משועבדים, אחרת תהפוך התורה שוב מתורת חיים לתורה שבלב.