דף הבית שבת פרשת השבוע
 שלח ברכה לחבר
 ציר היסטורי
 קישורים לאתרים
 הסקר השבועי
פרשת השבוע

לבלוג "פרשת השבוע"  אבשלום בן צבי
לאתר פרשת השבוע של קיבוץ רמת יוחנן
 

 

 

בראשית שמות ויקרא במדבר דברים
בראשית שמות ויקרא במדבר דברים
נח וארא צו נשוֹא ואתחנן
לך לך בוא שמיני בהעלותך עקב
וירא בשלח תזריע מצורע שלח-לך ראה
חיי שרה יתרו אחרי מות קדושים קֹרח כי תבוא
תולדות  משפטים  אמור  חוקת  נצבים / וילך
 ויצא  תרומה  בהר-בחוקותי  בלק  
 וישלח  תצוה    פנחס  
 וישב  כי תשא    מטות"-"מסעי  
 מקץ  ויקהל-פקודי      
 ויגש        
ויחי        

 

 

 


 

פרשת בראשית

עורך : מורדי שטיין


תקציר הפרשה
אלוהים בורא את העולם בששה ימים ונח ביום השביעי .
אדם וחווה בגן עדן
חטא האכילה מעץ הדעת.
קין והבל מביאים את מנחתם, ומתרחש הרצח הראשון.
עשרת הדורות מאדם עד נח.
הנפילים, בני האלוהים, ורבה רעת האדם בארץ. ונח מצא חן בעיני ה'.


נושאים לדיון בכיתה ובקבוצה:
בריאה ואבולוציה .
חביב אדם שנברא בצלם.
משמעות השבת כיום מנוחה.
השבת כמתנת העם היהודי לאנושות.
עץ הדעת ועץ החיים.
ההבדלים בין האדם לבין שאר היצורים.
היחסים בין אדם לחווה, אז והיום.
בעקבות הרצח הראשון: האם בני האדם נולדו אלימים?
בעקבות גן עדן: האם האדם רע מנעוריו? האם יש חטא קדמון?

 

קטע מהפרשה
ויאמר אלוהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, וירדו בדגת הים ובעוף
השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרומש על הארץ: ויברא
אלוהים את האדם בצלמו בצלם אלוהים ברא אתו, זכר ונקבה ברא
אתם: ויברך אתם אלוהים ויאמר להם אלוהים פרו ורבו ומלאו את
הארץ וכבשה, ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ:

בראשית א:כו-כח


אמרות חכמים
אדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד, וכולן דומין זה לזה;
ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של
אדם הראשון, ואין אחד מהם דומה לחברו;
לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר:
בשבילי נברא העולם.

משנה סנהדרין ד:ה

 
אמר רבי שמחה בונם לתלמידיו:
כל אחד צריך שיהיו לו שני כיסים,
ויוכל להשתמש בהם לפי הצורך;
בכיס אחד צריך להיות מונח המאמר:
"בשבילי נברא העולם".
ובכיס השני: "אנכי עפר ואפר".


מאוצר החסידות

 
לחשיבה ודיון
בשעה שבא הקב"ה (הקדוש ברוך הוא) לברוא את האדם הראשון
נעשו מלאכי השרת כתים כתים וחבורות חבורות. מהם אומרים: אל
ברא; ומהם אומרים: ייברא"
חסד' אומר: ייברא, שהוא (האדם) גומל חסד'.
אמת' אומר: אל ייברא, שכולו שקרים'.
צדק' אומר: ייברא, שהוא עושה צדקות'.
שלום' אומר: אל ייברא, שכולו קטטה'.
מה עשה הקב"ה? נטל אמת והשליכו לארץ.


(מדרש 'בראשית רבה' פרשה ח)

 

הסבר: על מנת להכריע את השוויון של שניים בעד ושניים נגד, נטל
הקב"ה את 'האמת' דווקא, ובכך נשארו שניים בעד בריאת האדם
ורק אחד נגד.

ולמה נטל את האמת, הרי היה יכול להכריע גם על ידי נטילת השלום
והוצאתו מהמשחק?

אפשר כאן לנהל דיון עם הכיתה או הקבוצה בנסיון לתת תשובה לשאלה.

ואם תתקשו, לפניכם מספר נסיונות של פתרון שהציעו משך הדורות, ונביא
כאן רק ארבע מהם, כאשר כל אחד ראוי לדיון בפני עצמו:

אילו השליך את השלום והיתה האמת נשארת שם, לא היה בכוחם ***
של השניים האחרים, החסד והצדק, להכריע, שאין האמת ניתנת להכרעה
על ידי רוב.

אילו השליך את השלום והיה השלום נשבר, היה עובר ובטל מן ***
העולם, ואין שלום. מה שאין כך האמת: כל רסיס שנותר מן האמת ,
עדיין הוא אמת.

בלי שלום בכלל אי אפשר, ואם אין שלום בעולם אין כלום; לא ***
כך האמת: אם יש כוונות לשלום, בסופו של דבר תהיה גם אמת.

רצה הקב"ה להראות שאי אפשר להגיע אל האמת בקומה ***
זקופה, בראש גאה, בתקיפות ובעקשנות; בשביל להגיע אל האמת
חייב אדם להתכופף.


נסו לעמוד על הבנת כל פתרון המוצע כאן.
איזה מהם יוצר יותר הזדהות אצלך?
איזה עדיפות רווחת יותר בחברה שלנו? בעולם?
האם יש לך פתרונות אחרים להציע?


מהשירה העברית
חיית - כמה חרשת?
כמה ככרות לחם אפית?
כמה זרעת?
כמה עצים נטעת?
כמה לבנים הנחת לבניין
בטרם תאסף אל עמך?
למי הענקת מחומך?
במי כושל תמכת?
למי הורית דרך בלי לתבוע
הכרת טובה ומתן פרס?
מה התרומה שתרמת?
את מי שרת?


יאנוש קורצ'אק

 

חזרה

 


 

 

פרשת נח

עורך: מיריק גרזי


תקציר הפרשה:
נח איש צדיק ותמים, מצווה לבנות תיבה.
שלושת הבנים - שם, חם ויפת
בעלי החיים הטמאים מובאים לתיבה בזוגות, ובעלי החיים הטהורים שבעה שבעה
המבול, ואחריו נסיגת המים
העורב והיונה
נוח בונה מזבח, ברית קשת בענן
נח המשתכר, חם הנענש על בזיון אביו
לוח העמים, נמרוד
דור הפלגה - מגדל בבל
משפחת אברהם נודדת מאור-כשדים לחרן


נושאים לדיון בכיתה ובקבוצה:
נוח איש צדיק בדורותיו
ענישה קולקטיבית
מה חטאו הילדים? בעלי החיים?
שבע מצוות בני נוח
שופך דם האדם דמו ישפך - מה המשמעות?
מהו חטאו של נמרוד?
ברית קשת בענן - האדם רע מנעוריו
אחדות האנושות או מגדל בבל?
מהו חטאם של אנשי מגדל בבל?


קטע מהפרשה
ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים: ויהי בנסעם מקדם וימצאו
בקעה בארץ שנער וישבו שם: ויאמרו איש אל רעהו הבה נלבנה
לבנים ונשרפה לשרפה ותהי להם הלבנה לאבן והחמר היה להם לחומר .
ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם פן נפוץ
על פני כל הארץ: וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו
בני האדם: ויאמר ה' הן עם אחד ושפה אחת לכולם וזה החילם לעשות
ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות: הבה נרדה ונבלה שם שפתם
אשר לא קרא שמה ישמעו איש שפת רעהו: ויפץ ה' אתם משם על פני
כל הארץ ויחדלו לבנת העיר: על כן בבל כי שם בלל ה' שפת כל הארץ
ומשם הפיצם ה' על פני כל הארץ :

בראשית יא: א-ט

 

מן האגדה
שבע מעלות היו לו למגדל ממזרחו ושבע ממערבו.
מעלים את הלבנים מכאן ויורדים מכאן.
אם נפל אדם ומת לא היו שמים ליבם אליו
ואם נפלה לבנה אחת
היו יושבים ובוכים ואומרים:
אוי לנו, אימתי תעלה אחת תחתיה


פרקי רבי אליעזר, כ"ד


מספרות העולם
יותר משנתנו הבריות את דעתם על בניין המגדל, נתנו דעתם על בניין
עיר הפועלים. כל עם שם עינו ברובע היפה ביותר, פרצו קטטות, והקטטות
נתגברו עד לכלל קרבות דמים. הקרבות לא חדלו עוד, הם שמשו
למנהיגים כראיה נוספת לטענה שיש לבנות את המגדל - בגלל
העדר הליכוד הדרוש לאט לאט, או מוטב רק לאחר שייעשה חוזה
שלום כללי. עם זה בילו את זמנם לא רק בקרבות, בהפוגות היו
מקשטים את פני העיר, אלא שמתוך כך עוררו קנאה חדשה וקרבות
חדשים. כך עברו ימי הדור הראשון, אך גם הדורות הבאים לא היו
שונים ממנו, רק נשתכללו האמצעים ועימם תאוות הקרב. ומלבד זאת
הכיר כבר הדור השני או השלישי בחוסר הטעם שבבניין מגדל
שראשו בשמים, אלא שכבר היו דבוקים זה עם זה יותר מכדי שיעזבו
את העיר .

מתוך: "סמלה של עיר", פרנץ קפקא


נקודה למחשבה: המגדל הוא האידיאל. האם בדרך להגשמת
האידיאל איננו פוגעים באדם שלמענו האידיאל נועד?


חזרה

 


 

 

פרשת לך לך

עורך: בנימין יוגב (בוג'ה)


תקציר הפרשה
פרשת לך-לך נפתחת במאורע המכריע בחיי אברהם. בפקודת ה' עוזב
אברם את ארצו ומולדתו ועולה לארץ כנען. באלון מורה בונה אברם
מזבח לה', שמבטיח לו שלזרעו יתן את הארץ.
בגלל הרעב הנכבד בארץ הוא יורד מצרימה, והוא מחלק את הארץ בינו
לבין לוט בן אחיו, כי צר המקום לעדרי שניהם. לוט מדרים לככר הירדן
ואברם נשאר בין בית-אל והעי. פעם שניה אומר האל לאברם כי כל הארץ
תנתן לזרעו "צפונה ונגבה וקדמה וימה" וזרעו יהיה רב כעפר הארץ.
הפרשה מספרת לנו על מלחמת ארבעה מלכי ארם נהריים וחמשה מלכי
ככר הירדן. במלחמה זו נשבה לוט ואברהם מתערב במלחמה ומשחרר את
בן אחיו. הוא אינו לוקח מן השלל.
כאן מוזכר לראשונה מלכי-צדק מלך שלם, כהן לאל עליון המקדם את
אברם בלחם ויין ומברכו.
בהמשך הפרשה שואל אברם את ה' כיצד יירש את הארץ והוא ערירי, ואומר
הכתוב: "הבט נא השמימה וספור הכוכבים אם תוכל לספור אותם ויאמר
לו: כה יהיה זרעך. והאמן בה' ויחשבה לו צדקה." (בראשית טו: ה'-ו')
בברית בין הבתרים חוזרת ההבטחה, מפורטים גבולות הארץ ומוזכר השעבוד
שעתידים צאצאיו להשתעבד בארץ זרה, ועל הגאולה שיגאלם ה'.
שרי אשת אברם נותנת לו את הגר שפחתה לאישה. אולם בקנאתה
מציקה הגבירה לשפחתה והיא בורחת. מלאך ה' מתגלה אליה ומודיע
לה על הולדת בנה, ישמעאל.
ה' משנה את שמו של אברם לאברהם ומצווהו על ברית המילה. הוא
מבטיח בן לשרי ויקרא שמו יצחק והוא משנה את שמה לשרה. אברהם
מקיים מצוות מילה לעצמו, לישמעאל בן יג' שנה ולכל אנשי ביתו.


נושאים לדיון בכיתה ובקבוצה:
אברהם - אב המונותיאיזם (אמונה באל אחד)
תחילת היישוב העברי בארץ כנען
אברהם: אב האומה או אב המון גוים?
"לך-לך": משמעויות שונות מאברהם ועד היום
מידותיו של אברהם
דמותה המוסרית המורכבת של שרה אימנו
ברית בין הבתרים
יחס המקרא לישמעאל
ברית מילה

 

קטע מהפרשה
ויאמר ה' אל אברם: לך-לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, אל הארץ
אשר אראך. ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך, והיה ברכה. ואברכה
מברכיך ומקללך אאור, ונברכו בך כול משפחות האדמה. וילך אברם
כאשר דבר אליו ה' וילך אתו לוט, ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה
בצאתו מחרן. ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן-אחיו ואת כל
רכושם אשר רכשו ואת הנפש אשר עשו בחרן, ויצאו ללכת ארצה
כנען ויבואו ארצה כנען. ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון
מורה, והכנעני אז בארץ.

בראשית י"ב: א'-ו'

 

דברי מדרש
וילך אברם כאשר דבר אליו ה' וילך אתו לוט." (בראשית יב: ד)
אמר ר' לוי: בשעה שהיה אברהם מהלך בארם נהרים ובארם נחור
ראה אותם אוכלים ושותים ופוחזים, אמר: הלואי לא יהא לי חלק
בארץ הזאת! וכיון שהגיע לסולמה של צור ראה אותן עסוקים בנכוש
בשעת הנכוש, בעדור בשעת העדור, אמר: הלואי יהא חלקי בארץ
הזאת! אמר לו הקדוש ברוך הוא: "לזרעך אתן את הארץ הזאת".

ויגד לאברם העברי", ר' יהודה ור' נחמיה ורבנן --- ר' יהודה אומר" :
כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד; ר' נחמיה אמר: שהוא
מבני בניו של עבר; ורבנן אמרי: שהוא מעבר הנהר ושהוא משיח בלשון עברי.

 
נקודות לדיון:
-האם המדרשים הנ"ל רואים את אברהם כאב האומה העברית בלבד, או "אב המון גוים"?
-מה הפירושים השונים למקור המילה "עברי"? נסו לחשוב על פירושים אחרים.
-מה ההיבטים השונים שעולים במדרשים האלו ביחס לארץ ישראל וייחודה?
-למה המדרש הראשון מדביק את תכניו דוקא לפסוק זה (בראשית יב:ד)?



מהספרות העברית
ואברהם זקן, יושב בחנות
אותה ירש מתרח אביו ואותה
יוריש לבנו. על המדפים מסביב ---
הפסילים, פניהם התפלים כמו צוחקים בלעג
"לך-לך"...
כן, היטב הוא זוכר. עד יום מותו
תצרוב הקריאה בלבו.
"לך-לך".
כבר אבד לו מנין השנים מאז.
את הדלת סגר. חשב על הילדים
אשר יאבדו בתלאות הדרך, על הרעב
בינתים אמתין" חשב. וכעבור שנים"
"אלו הייתי יותר צעיר"...

ועכשיו זקן אברהם. יושב בחנות
בין הפסילים, נדון לגיהנום נצחי
בו נצלים אתה הנעולים בביתם
עם זעקת "לך-לך" בלבם.


א. עלי

 

ועוד משהו:
אברהם ושרה

"אברמל, מתי יהיה לנו בן?
הן אנו זוג בא-בימים.
כל אשה בגילי כבר הרתה לפחות
שמונה-עשרה פעמים."

אברהם אבינו מחיך ושותק
ומוצץ מקטרתו בכל-פה:
"בטחון, זוגתי, ברצות אלוהים,
אפילו מטאטא יורה."

"אברמל, כל לילה שומעת אני ---
בשרי מתיפח מרה.
והגר הן אינה אלא אמתך
ואני אשתך הכשרה.

עתים לי נדמה, הכוכב בשמשה
הוא נשמת ילדנו. כל ליל
היא נעה ונדה באין מנוחה
תוך רוח וגשם וצל."

אברהם אבינו מחיך ושותק
ומוצץ מקטרתו בכל פה:
"בטחון, זוגתי, ברצות אלוהים,
אפילו מטאטא יורה."

"בראותי לפעמים איך בשמש, בחול,
משחק לו בנה של הגר,
ואני מלטפת ראשו הקטן,
ידי --- בה יגון כה מוזר.

ועת הילד אקח בחיקי,
ונבון חיוכו ונלבב,
אחוש בעיני לחלוחית משונה
ודמי יעגם וידאב.

אברמל, מתי יהיה לנו בן?
הן אנו זוג בא-בימים.
כל אשה בגילי כבר הרתה לפחות
שמונה-עשרה פעמים."

אברהם אבינו מחיך ושותק
ומוצץ מקטרתו בכל פה:
"בטחון, זוגתי, ברצות אלוהים,
אפילו מטאטא יורה."


מאת: איציק מאנגר (בתרגום מאידיש)


מארכיון החגים הקיבוצי
הפרשה פותחת בהוראה מוזרה ביותר: "לך לך מארצך, ממולדתך, מבית
אביך אל הארץ אשר אראך". מה קדם להוראה הזאת? מתי "נפגשו" לפני
כן? כל זה נסתר. החשוב --- "וילך אברם כאשר דיבר אליו האלוהים". אין כל
אומר ודברים: שאלות, תהיות, בקשת מפת דרך, מקום הארץ? כלום! האם
אברם, טיפוס כה נאיבי שהולך בלי לשאול דבר?! בימינו ודאי היו מדביקים
לו את התואר "פרייער". לא כן התורה והמורשת עד ימינו. הרעיון הממוקד
בהוראה --- בחינת מידת נאמנותו להבנתו של האיש --- אברם, לאידיאה
אליה נצמד, אותה נדרש לקיים.

גם אנחנו, חניכי תנועות הנוער החלוציות-ציוניות (בגולה), שמענו את אותו
קול ששמע אברהם אבינו, ואף אנחנו הלכנו על פי אותו צו לארץ "אשר
אראך". ואנחנו כאן כמוהו. זה היה גם המבחן האנושי העמוק שלנו עד היום הזה.

1995, מיכאל - כפר בלום

חזרה

 


 

 

 

פרשת וירא

עורך: בארי צימרמן


עיקרי הפרשה
הבשורה לאברהם ושרה על הולדת יצחק.
שיחת אברהם ואלוהים אודות סדום.
חורבן סדום ועמורה והצלת משפחת לוט.
אברהם ושרה בגרר.
הולדת יצחק וגירוש ישמעאל.
ברית אברהם עם אבימלך.
עקדת יצחק.
התרחבות משפחת אברהם.

 
נושאים לדיון בכיתה ובקבוצה:
מדוע יצחק לא התנגד?
מדוע אברהם הסכים?
מדוע אלהים דרש דרישה כה אכזרית מאברהם?
מה המסרים האפשריים העולים מן הסיפור?
האם הסיפור רלוונטי למציאות ימינו?
מדוע נפקד מקומה של שרה מן הסיפור?
אברהם ויצחק לא נפגשו לאחר העקדה, מה דעתכם על כך?

 

קטע מהפרשה
ויהי אחר הדברים האלה והאלוהים ניסה את אברהם ויאמר
אליו, 'אברהם', ויאמר: 'הנני', ויאמר: 'קח נא את בנך את יחידך
אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המוריה, והעלהו שם
לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך'.
וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו ויקח את שני נעריו אתו ואת יצחק בנו,
ויבקע עצי עולה, ויקם וילך אל המקום אשר אמר לו האלוהים.
ביום השלישי, וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק. ויאמר
אברהם אל נעריו: 'שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה
ונשתחווה ונשובה אליכם'. ויקח אברהם את עצי העולה וישם על יצחק
בנו ויקח בידו את האש ואת המאכלת וילכו שניהם יחדיו. ויאמר יצחק
אל אברהם אביו, ויאמר: 'אבי' ויאמר: 'הנני בני' ויאמר: 'הנה האש
והעצים ואיה השה לעולה'? ויאמר אברהם: 'אלוהים יראה לו השה
לעולה בני'. וילכו שניהם יחדיו. ויבואו אל המקום אשר אמר לו
האלוהים, ויבן שם אברהם את המזבח מעל לעצים, ויעקוד את יצחק
בנו וישם אותו על המזבח ממעל לעצים. וישלח אברהם את ידו ויקח
את המאכלת לשחוט את בנו. ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים
ויאמר: 'אברהם, אברהם' ויאמר: 'הנני' ויאמר: 'אל תשלח ידך אל
הנער ואל תעש לו מאומה כי עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה ולא
חשכת את בנך, את יחידך ממני'. וישא אברהם את עיניו וירא והנה
איל אחר נאחז בסבך בקרניו, וילך אברהם ויקח את האיל ויעלהו
לעולה תחת בנו.



דברי מדרש
ויהי בלכת אברהם עם יצחק בנו בדרך ויבוא השטן וידמה לאברהם
כתואר איש זקן מאד עניו ושפל רוח מאד: ויגש אל אברהם ויאמר
אליו: "הכסיל או בער אתה אשר אתה הולך לעשות הדבר הזה היום
לבנך יחידך. כי נתן לך האלוהים בן באחרית ימיך לעת זקנתך ותלך 
ותשחטהו היום על לא חמס והאבדת את נפש בנך יחידך מן הארץ.
הלא ידעת אם לא שמעת כי אין הדבר הזה מאת ה' כי לא יעשה ה' לאיש
כרעה הזאת בארץ לאמור לו לך שחוט את בנך". וישמע אברהם את
הדבר הזה וידע כי דבר השטן הוא אשר בקש להתעותו מדרך ה'. ולא
אבה אברהם לשמוע בקול השטן ויגער בו אברהם וילך לו. וירא כי
לא יוכל להם ויסתר לו מפניהם וילך ויעבור לפניהם אל הדרך ויהי
להם כנחל גדול מלא מים על הדרך. ויגיעו אברהם ויצחק ושני נעריו
עד המקום ההוא ויראו נחל גדול ועצום מאד כמים אדירים. ויבואו
בתוך הנחל ויעברו בו והמים עוברים לרגליהם. וילכו בנחל ההוא
הלוך וטבוע ויגיעו המים עד צווריהם ויבהלו כלם יחד מהמים. ויהי, הם
עוברים בנחל ויכר אברהם את המקום ההוא וידע כי אין שמה מים
במקום ההוא. ויאמר אברהם אל יצחק בנו: "יודע אני את המקום הזה
אשר אין בו לא נחל ולא מים. עתה השטן הוא אשר יעשה לנו את כל
אלה להעביר אותנו ממצוות אלוהינו היום הזה". ויגער אברהם בשטן
ויאמר אליו: "יגער ה' בך השטן לך נא מעלינו כי במצוות אלוהינו הלכנו".
ויפחד השטן מקול אברהם וילך לו מעליהם. וישב המקום ההוא ליבשה
 כאשר היה בתחילה. וילך אברהם ויצחק אל המקום אשר אמר לו אלוהים.

 

נקודות לשיחה בכיתה ובקבוצה:

השטן כמבטא קול פנימי בנפשו של אברהם ;
בחירה חופשית כאופציה רוחנית הכרוכה במאמץ גדול ;
הזקן פונה אל אברהם בנימוק הגיוני; המים פונים אליו ב"נימוק" כוחני ;

 

ועוד משהו:

שלושה בנים היו לאברהם ולא רק שניים.
שלושה בנים היו לאברהם, ישמעאל, ויצחק, ויבכה.
אף אחד לא שמע על יבכה, כי הוא היה הקטן
והאהוב שהועלה לעולה בהר המוריה.
את ישמעאל הצילה אמו הגר, את יצחק הציל המלאך,
ואת יבכה לא הציל אף אחד. כשהיה קטן
קרא לו אביו באהבה, יבכה, יבך, יבך הקטן
והחמוד שלי. אבל הוא הקריב אותו בעקדה.
ובתורה כתוב האיל, אבל זה היה יבכה.
ישמעאל לא שמע שוב על אל בכל ימיו.
יצחק שוב לא צחק בכל ימיו
ושרה צחקה רק פעם אחת ולא הוסיפה.
שלושה בנים היו לאברהם,
ישמע, יצחק, יבכה,
ישמעאל, יצחקאל, יבכה - אל .


"מתוך "פתוח סגור פתוח" מאת יהודה עמיחי, מחזור השירים "תנ"ך תנ"ך איתך אתך


מארכיון החגים הקיבוצי


אברהם, קולו זועף,
שם-שמיים מגדף

מלאכים מבוהלים
דורכים בתוך שברי כלים

נד אלהים בראשו, בלי-הבן
כעסו של האב על חייו של הבן.

ומסביר אברהם במלים קצרות,
קולו רועד, פניו חיוורות:

לו הייתי שוחט את יצחק
היה בכוחי להרוג גם אותך.

 

חזרה

 


 

 

פרשת חיי שרה

עורכת: ענת הדר


תקציר הפרשה
מות שרה ואבלו של אברהם.
אברהם קונה את מערת המכפלה וקובר את שרה.
אברהם שולח את עבדו לארם נהריים לחפש אשה ליצחק בנו.
עבד אברהם מגיע אל עירו של נחור ופוגש ברבקה ליד הבאר, מקבל מן .
המשפחה את רבקה להיות אשה ליצחק ושב עמה לארץ כנען.
פגישת רבקה ויצחק.
אברהם לוקח לאשה את קטורה - שושלת צאצאי קטורה.
אברהם נותן את כל אשר לו ליצחק ומשלח במתנות את בני פלגשיו.
מות אברהם.
תולדות ישמעאל בן אברהם.

 
נושאים לדיון בכיתה ובקבוצה:

מות שרה - ישנם מדרשים הקושרים את מות שרה לאחר פרשת
העקדה (בפרשה וירא) לעקדת יצחק. מדוע קולה של שרה לא
נשמע בעקדה ?
מה הרגישה, חשבה, אמרה שרה ?

מה המשמעות של קניית חלקת הקבר והקבורה הראשונה של בני
משפחת האבות בארץ, איזה פן יש לקבורה בקשר לארץ ?
למה התעקש אברהם לשלם על חלקת הקבר, ולא לקבלה כמתנה מעפרון?

מדוע אברהם משביע את יצחק לקחת לו אשה מבנות ארצו ולא מבנות הכנעני ?
 ומדוע, עם זאת, משביע את עבדו שבנו לא יחזור בעקבות האשה לארם נהריים ?

אילו תכונות מתגלות באישיותה של רבקה בפרשה זו ?
(לעומת תכונות נוספות שלה שיבואו לידי ביטוי בהמשך הפרשות )?

מה קורה לרבקה כשהיא נופלת מן הגמל ? האם זו "אהבה ממבט ראשון"
האם קיימת אהבה כזו ומהי מהותה ?

מה משמעות המעשה בו מביא יצחק את שרה לאוהל אמו וכך ניחם על מות אימו ?
אילו דינמיקות פסיכולוגיות מתרחשות כאן ? איזו סמליות יש במעשה הזה

מה דעתכם על בחירתו של אברהם לתת את כל אשר לו לבנו יצחק ולשלח
את בני הפילגשים, אילו בעיות יכולות להיווצר במקרה כזה, מה משמעותו?

 

קטע מהפרשה
"ותקם רבקה ונערותיה ותרכבנה על הגמלים ותלכנה אחרי
האיש ויקח העבד את רבקה וילך: ויצחק בא מבוא באר לחי
ראי והוא יושב בארץ הנגב: ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב
וישא עיניו וירא והנה גמלים באים: ותשא רבקה את עיניה ותרא
את יצחק ותפל מעל הגמל: ותאמר אל העבד מי האיש הלזה
ההלך בשדה לקראתנו ויאמר העבד הוא אדני ותקח הצעיף
ותתכס: ויספר העבד ליצחק את כל הדברים אשר עשה: ויבאה
יצחק האהלה שרה אמו ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה
וינחם יצחק אחרי אמו".


בראשית כ"ד פסוקים ס"א - ס"ו

 


המפגש בין רבקה ליצחק מתואר באופן ציורי וסמלי :
מה עושה יצחק בשדה ?
מדוע נופלת רבקה מן הגמל ?
מדוע מתכסה בצעיף ?
מהי המשמעות של הבאת רבקה לאוהל שרה ?

כדאי להתבונן בטקסט המקראי בראייה "נקייה", לפני שניגשים
לקרוא את המדרשים...


קטעי מדרש
ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב - אין שיחה אלא תפילה
שנאמר (תהילים קב, א'): 'תפלה לעני כי יעטף ולפני ה' ישפך
'שיחו' וכן הוא אומר: 'ערב ובוקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קולי.

בראשית רבה פרשה ס', סימן י"ד


ותשא רבקה את עיניה ותרא את יצחק - אמר ר' הונא: צפת שידו
שטוחה בתפילה - אמרה: ודאי אדם גדול הוא, לכך שאלה עליו .
ותפל מעל הגמל - איתרכינת (נרכנה - התכופפה...)

בראשית רבה, פרשה ס', סימן ט"ו


ויבאה יצחק האהלה שרה אמו - כל ימים שהיתה שרה קימת,
היה ענן קשור על פתח אהלה, כיון שמתה פסק אותו ענן, וכיון
שבאת רבקה חזר אותו ענן :
כל ימים שהיתה שרה קימת, היו דלתות פתוחות לרווחה, וכיון
שמתה שרה פסקה אותה הרוחה, וכיון שבאה רבקה חזרה אותה הרוחה :
כל ימים שהיתה שרה קימת, היתה ברכה משולחת בעיסה וכיון
שמתה שרה פסקה אותה הברכה, וכיון שבאת רבקה חזרה :
כל ימים שהיתה שרה קימת, היה נר דולק מלילי שבת ועד לילי
שבת, וכיון שמתה פסק אותו הנר, וכיון שבאת רבקה חזר .
וכיון שראה אותה שהיא עושה כמעשה אמו: קוצה חלתה בטהרה, וקוצה
עיסתה בטהרה, מיד: 'ויבאה יצחק האהלה שרה אמו'.

בראשית רבה, פרשה ס',סימן ט"ז

 
וספר הזוהר מוסיף ודורש:
"בזמן שאדם הוא בביתו, עיקר הבית הוא אשתו, משום שהשכינה
אינה סרה מן הבית בגלל אשתו. כמו ששנינו, שכתוב: 'ויביאה יצחק
האהלה שרה אמו', שהנר נדלק. מה הטעם ? משום שהשכינה באה לבית."

זהר ח"א נ' - ע"א. בתרגום ע"פ תשבי, "משנת הזוהר" , עמ' תרמ"ג

 
מארכיון החגים הקיבוצי


"ויביאה יצחק האוהלה שרה אמו ויקח את רבקה ותהי לו לאישה
ויאהבה, וינחם יצחק אחרי אמו."
האהבה לאשתו החדשה מנחמת את יצחק על אובדן אמו (פרויד 
לא המציא את תסביך אדיפוס!)


1993, א. , קיבוץ גניגר

 

חזרה

 


 

פרשת תולדות

עורך: מורדי שטיין

 


תקציר הפרשה
רבקה העקרה ילדה תאומים: עשו ויעקב.
יצחק האב אוהב יותר את עשו, ורבקה אוהבת את יעקב.
עשו בא עייף מהשדה ומוכר ליעקב את הבכורה עבור לחם
ונזיד עדשים   .
מפאת רעב יצחק יורד לכיוון מצרים, אך אלוהים עוצר
בעדו: "גור בארץ הזאת"  
יצחק זורע מאה שערים וחופר בארות מים.
יצחק מצווה את עשו אהובו להביא לו ציד ובתמורה לקבל
את ברכת הבכור   .
רבקה יוזמת תרמית, ויצחק ש"תכהינה עיניו מראות", נותן
את ברכת עשו ליעקב ("הקול קול יעקב, והידיים ידי עשו").  
עשו מאיים להרוג את יעקב
רבקה ויצחק מפצירים ביעקב לברוח מהארץ אל משפחת
רבקה בפדן-ארם, על מנת להימלט מעשו וכדי שלא יקח   
אישה מבנות הארץ.  

 
נושאים לדיון בכיתה ובקבוצה:

דמות האשה העקרה בתנ"ך.
"שני גוים בבטנך, ושני לאומים ממעיך יפרדו"
עשו - חומר / יעקב - רוח: האמנם?
האם יחסי עשו ויעקב מייצגים אב-טיפוס ליחסים בין ישראל לעמים?
הבדלים בין ברכת יצחק ליעקב לבין הברכה לעשו
בכורה לעומת בחירה
יצחק: יליד הארץ, עובד האדמה, שלא עזב את הארץ
עשו לוקח נשים מבנות הארץ הכנעניות
התרמית בתנ"ך (ובמיוחד בספר בראשית): האם המעשה מצדיק את האמצעים ?
(שימו לב: בגין התכסיסים של יעקב, בהמשך חייו כולם משקרים לו)    

 

קטע מהפרשה
"ויזד יעקב נזיד, ויבא עשו מן השדה והוא עיף. ויאמר עשו אל יעקב
הלעיטני נא מן האדום האדום הזה כי עיף אנוכי, על כן קרא שמו
אדום. ויאמר יעקב, מכרה כיום את בכורתך לי. ויאמר עשו הנה
אנוכי הולך למות, ולמה זה לי בכורה. ויאמר יעקב השבעה לי כיום
וישבע לו, וימכור את בכורתו ליעקב. ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד
עדשים ויאכל וישת ויקם וילך, ויבז עשו את הבכורה."


בראשית כה:כט-לד

 


איזו ערך יש לבכורה ? - מאמרות חכמים
אמר בר קפרא: ולפי שהיו [עשו ויעקב] כמשחקים, הסכים הקב"ה
ושחק עמהם וקיים הבכורה ליעקב, דכתיב: (שמות ד:כב') "כה אמר ה',
בני בכורי ישראל". (ישראל = יעקב)

מדרש בראשית רבה, פרשה סג:יד'


כל אותה מכירה לא זיכתה את יעקב בשום עדיפות או יתרון. נהפוך
הוא, עשו היה לשר וגדול, בשעה שיעקב עוד התענה עם הצאן. הרי
שהבכורה לא הייתה כרוכה בשום יתרון חומרי. לא היה הדיון אלא
ביחס להנהגה הרוחנית על הבית.

הרב שמשון רפאל הירש, גרמניה, מאה 19

 


לחשיבה ודיון
לכאורה, יש עדיפות במקרא לבכור. כדאי לריב על
הבכורה. שווה להתאמץ ולחטוף אותה מהבכור הביולוגי .
אך למעשה, המקרא איננו מעדיף את הבכור. אף פעם!
להלן דוגמאות, כאשר הבכור תמיד כתוב ראשון ,
והאחים "המועדפים" רשומים אחריו:

קין - הבל
ישמעאל - יצחק
עשו - יעקב
לאה - רחל
ראובן - יהודה - יוסף -בנימין
שבעה בני ישי - דוד
אדוניהו - שלמה


על כך העיר אברהם קריב בספרו "שבעת עמודי התנ"ך":
זוהי התנגשות בין בכורה ובחירה. יתרון הזכות אשר לאח הבכור
מוכר בחוקי העמים וגם התורה נותנת לו גושפנקה שלה. אך דוקא
האח הצעיר הוא הנבחר כמעט לאורך כל שלשלת הסיפורים
המקראיים (חוץ מאצל בניו של נוח). נתחלקו שתי הרשויות: לאח
הבכור ז כ ו ת אנושית, לאח הצעיר ז כ י ה אלוהית. לעומקו של
דבר, בעל הזכות ובעל הזכיה גם שניהם בכורים הם: זה בכור
העבר, היורש מן הממגורות שנתמלאו מאחריו , וזה בכור העתיד,
הנושא בחובו את משך הבאות. בכורה ובחירה הריהן איפוא שני
סוגי בכורה, אך הבכורה האחת מודעת, מוחזקת, בעלת תוקף
בעולם, והשניה --- כמוה מאדם ויומה רחוק...
ולעצמותו של דבר, כל מלחמה בין כוח ורוח היא מלחמת בכורה
ובחירה, כי הכוח קדם לרוח במערכות עולם והוא הבכור, אך הרוח
הוא הנבחר, וכל כמה שידו על התחתונה במערכה --- לו העתיד.


מארכיון החגים הקיבוצי
הקושי הגדול שעולה מהסיפור הזה, הוא שבירת השייכות המשפחתית.
למרות שבן נשאר תמיד בן ואח לעולם יהיה אח, נפערה כאן תהום ויש
תחושת ניכור כה גדולה, עד אשר "ויאמר עשו בלבו, יקרבו ימי אבל אבי
ואהרגה את יעקב אחי". יעקב בורח אל משפחת אימו בפדן ועשו,
למשפחת אביו, לישמעאל. עכשיו לך תפרום את פקעת המשקעים
הללו כדי להגיע לשלום בית!

קבוץ גזית, 1996

 

חזרה

 


 

 

 פרשת  ויצא

עורך: בארי צימרמן


עיקרי הפרשה
פרשתנו מתחילה כאשר יעקב יוצא מבית אביו בבאר שבע ללכת
למצוא לעצמו אשה במשפחת אמו בחרן, ומסתיימת עשרים שנה מאוחר יותר.
בין לבין יעקב מספיק לחלום את חלום יעקב, לבנות מצבה, לגלול אבן
מעל פי הבאר, לשאת את לאה ואחר כך את רחל, להוליד בנים, לעבוד
אצל חותנו לבן, לקבל מסר מלמעלה שהגיע הזמן לשוב הביתה ולבצע
זאת בגדול תוך שיתוף פעולה מצד נשיו נגד לבן אביהן .

 


נושאים לדיון בכיתה ובקבוצה:

"...הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך" (כ"ח, 13) - האם
 הבטחתו של אלהים ליעקב רלוונטית לשיח הפוליטי במדינת ישראל של היום?    

"ויעבד יעקב ברחל שבע שנים ויהיו בעיניו כימים אחדים
באהבתו אותה" (כ"ט, 20). כוחה של אהבה.   

"ולבן הלך לגזוז את צאנו ותגנוב רחל את התרפים אשר לאביה
ויגנוב יעקב את לב לבן הארמי עד בלי הגיד לו כי בורח    
הוא" (ל"א, 19-20). מדוע מתעקשת התורה לתאר גם את הפנים     

 הפחות חיוביים של אבותינו ואמותינו, ומה יש בכך כדי ללמדנו ?  

 

קטע מהפרשה
וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם. וירא והנה באר בשדה
והנה שם שלשה עדרי צאן רבצים עליה כי מן הבאר ההיא ישקו
העדרים והאבן גדלה על פי הבאר. ונאספו שמה כל העדרים
וגללו את האבן מעל פי הבאר והשקו את הצאן והשיבו את
האבן על הבאר למקמה. ויאמר להם יעקב אחי מאין אתם
ויאמרו מחרן אנחנו. ויאמר להם הידעתם את לבן בן נחור
ויאמרו ידענו. ויאמר להם השלום לו ויאמרו שלום והנה רחל
בתו באה עם הצאן. ויאמר הן עוד היום גדול לא עת האסף
המקנה השקו הצאן ולכו רעו. ויאמרו לא נוכל עד אשר
יאספו כל העדרים וגללו את האבן מעל פי הבאר והשקינו
הצאן. עודנו מדבר עמם ורחל באה עם הצאן אשר לאביה
כי רעה היא. ויהי כאשר ראה יעקב את רחל בת לבן אחי
אמו ואת צאן לבן אחי אמו ויגש יעקב ויגל את האבן
מעל פי הבאר וישק צאן לבן אחי אמו. וישק יעקב לרחל
וישא את קולו ויבך.


בראשית כט: א-יא

 


דבר מדרש
"ויגש יעקב ויגל את האבן" - אמר ר' יוחנן: כזה שמעביר פקק מעל פי צלוחית.

בר"ר, ע', י"ב

 


מארכיון החגים הקיבוצי


"והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה" .
ר' יעקב "בעל הטורים" (1270-1340) אומר: "סולם" בגימטריה "ממון".
זה מספרו 136, וזה מספרו 136. מכאן אתה למד שהכסף דומה לסולם ,
לפעמים עולים בו - האדם יכול להגיע באמצעותו עד לשמים, אבל
הוא יכול להביא אותו גם עד עברי פי-תהום. ולא רק אדם, אלא
אפילו "מלאכי אלהים", כאשר הדבר נוגע לסולם-ממון - הם
בבחינת "עולים ויורדים בו".


צוטט בעלון דגניה ב', כסלו, תשנ"ז, 11/1998

 

 

קטע שירה: "רחל" מאת רחל
הן דמה בדמי זורם
הן קולה בי רן
רחל הרועה צאן לבן
רחל אם האם.

ועל כן הבית לי צר
והעיר - זרה ,
כי היה מתנופף סודרה
לרוחות המדבר;

ועל כן את דרכי אוחז
בבטחה כזאת,
כי שמורים ברגלי זכרונות 
מני אז, מני אז!

 

 

"והנה סולם מוצב ארצה וראשו בשמים"
כשעם ישראל היה בגולה -
ראשו היה בשמים,
אבל רגליו לא נגעו בקרקע.

כשעם ישראל שב לארצו -
רגליו היו בקרקע, ניטעו באדמה,
אך ראשו לא הגיע לשמים.

בימינו אלה,
גם השלבים למעלה נשברו, וגם השלבים למטה נשברו,
ואנחנו עומדים באמצע,
לא לכאן ולא לכאן.

עלינו לפרוש כנפיים
ולבנות את השלבים
גם כלפי מטה - אל האדמה,
וגם כלפי מעלה - אל השמים.


מיריק גרזי, בעקבות שיחה עם אריה בן גוריון

 

חזרה

 


 

 

פרשת  וישלח

עורך: בנימין יוגב - בוג'ה

 


תקציר הפרשה
במרכז פרשה זו עומדת פגישתו של יעקב עם עשיו אחיו, וחזרתו של
יעקב לארץ כנען עד שכם.

במעבר נחל יבוק נפגש יעקב עם איש "ויאבק עמו". במאבק התגבר
יעקב על האיש אבל נפגע בירכו. האיש ברכו והודיעו כי שמו לא
יהיה יעקב אלא ישראל.

בהמשך הפרשה מסופר על אונס דינה בת יעקב ולאה על ידי שכם
בן חמור. שכם רוצה לשאתה לאישה ובני יעקב מתנים זאת בברית
מילה לשכם ולבני עמו. הם נימולים ושמעון ולוי מתנפלים עליהם
בהיותם כואבים והורגים את אנשי שכם. יעקב גוער בהם על כי
עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ..." בראשית ל"ד ל'.

יעקב מגיע ללוז ובונה שם מזבח וקורא למקום בית אל, באותו
 מקום בו חלם את חלום "סולם יעקב".

הפרשה מספרת עוד על מות רחל בדרך אפרתה בעת הולדתו של
בנימין, על רשימת בני יעקב, על מות יצחק, ועל רשימת צאצאי עשו לדורותיהם.

 
נושאים לדיון בכיתה ובקבוצה:

כיצד מכין יעקב עצמו ומשפחתו לקראת המפגש עם עשיו.

האם אפשר להשוות בין פגישת יעקב ועשו לפגישת יוסף עם אחיו (בראשית מ"ה).

מדוע משתמש המקרא בשני פעלים "וירא יעקב מאד ויצר לו" כאשר יעקב 
עומד לפגוש את עשו? פרק ל"ב ח' .ראה מדרש !  

מאבק יעקב במלאך - מה משמעות המאבק ומדוע הופך יעקב
לנכה, מדוע אין בני ישראל אוכלים את גיד הנשה.    

מה משמעות שינוי שמו של יעקב לישראל.

האם אנו יכולים ללמוד לקחים ומסקנות ממערכת היחסים
בין יעקב ובניו ואנשי שכם, למציאות ימינו ?   

מה תגובת יעקב למעשה שמעון ולוי, כיצד היא באה לידי ביטוי
בברכתו לבניו ראה בראשית מ"ט, פסוקים ה-ו-ז .   

 

מיעקב לישראל - קטע מהפרשה
ויוותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר:
וירא כי לא יכול לו ויגע בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו:
ויאמר, שלחני כי עלה השחר ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני:
ויאמר אליו, מה שמך ויאמר יעקב:
ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם
אלהים ועם אנשים ותוכל:
וישאל יעקב ויאמר הגידה נא שמך, ויאמר, למה זה תשאל
לשמי ויברך אותו שם:
ויקרא יעקב שם המקום פניאל כי ראיתי אלהים פנים אל פנים :ותנצל נפשי
ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל והוא צולע על ירכו:
על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך עד
היום הזה כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה :


בראשית ל"ב כ"ה-ל"ג

 
מדברי חכמים:
:"ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל"


רש"י:
לא יאמר עוד שהברכות באו לך בעקבה ורמיה, כי אם בשררה וגילוי פנים.


מדרש תנחומא:
כיון שנברא אדם הראשון
אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה :
"ריבונו של עולם זהו שאנו מקלסין - מהללים - אותך בשמו" ?
 אמר להם: "לא"! 
כיון שבא יעקב, אמרו לפניו: "זה הוא?" 
אמר להן: "הן!",
וכן הוא אומר : "ולא יקרא עוד שמך יעקב כי אם ישראל יהיה שמך"
ונקראו כל ישראל על שמו.
באותה שעה קידש הקדוש ברוך הוא את ישראל לשמו
שנאמר: "ישראל אשר בך אתפאר" - ישעיה מט, ג'.

תנחומא, פרשת קדושים, ב'

 


מתוך מגילת העצמאות:

אנו קובעים שהחל מרגע סיום המנדט, הלילה, אור ליום
שבת, ו' באייר תש"ח, 15 במאי 1948, ועד להקמת השלטונות
הנבחרים והסדירים בהתאם לחוקה שתיקבע על ידי האסיפה
המכוננת הנבחרת לא יאוחר מ- 1 באוקטובר 1948 תפעל
מועצת העם כמועצת מדינה זמנית, ומוסד הביצוע שלה,
מנהלת העם, יהווה את הממשלה הזמנית של המדינה היהודית
אשר תקרא בשם ישראל.
"ישראליק" של דוש


החלטת מנהלת העם, מאי 1948, חוות דעת באשר לתרגום שם מדינת ישראל לערבית
בפגישת חברי הוועדה מיכאל אסף, דוד רמז ובכור שטרית
נשקלה שאלת התרגום של השם "ישראל" - כשם המדינה
היהודית לערבית -, הגענו לכלל מסקנה כי יש לתרגמו כפשוטו: ישראל.
הנימוקים הם:
אין להפלות את התרגום לערבית מתרגומו לכל שאר הלשונות.
השם הטבעי, מושרש במסורת הערבית ויובן ויקובל.
"פלשתין" מבחינה גיאוגרפית עשוי לעורר כל אותם
החששות והבעיות, הכרוכות בשם "ארץ ישראל".   
יתכן כי המדינה הערבית בארץ ישראל תיקרא גם
להבא "פלשתין". דבר העלול לגרום לערבוביה.   

הוועדה עיינה גם בהצעה לקרוא למדינה בשם "ציון" ולדעתה
שם זה, בתרגומו הערבי עלול להכביד מאד על האזרח
הערבי במדינת ישראל .
דוד רמז


ישראל - מאת: מ.ש. בן שאול, יום העצמאות תשי"ב, יום הולדת ארבע למדינת ישראל .
התדע שם בו מתגשם
חזון נביאי אל,
מן קדמת דנא חיים קנה,
נתיב עולם סולל ,
לו קסם הוד ושיח סוד
והד קולו צוהל
ומתרנן בצלילי חן?
השם הוא ישראל.

ראשית אדם השם קדם
במחשבת אל:
לכסא יה חבר היה
ולתורה גואל.
מאז לעד שוכן לבד
לו כנפי נצח צל,
והוא נבחר למעמד הר
סיני זה ישראל.

ראשון האב עם שר עשו
נאבק באישון ליל,
עם אלוהים, עם אנשים
שרה במאפל.
בכף גורל נקלע, נפתל
בסערות תבל,
בדם ואש הוא נתקדש
ויוכל ישראל.

הוא כוכב רם, הוא חול הים,
מרחב וזמן נוחל,
שונא עבדות, נושא פדות
ושלום כל עם שואל.
גדלו אותו ומדינתו
וזמרו לו הלל ,
כי התנער זה סנה בוער,
זה סבא ישראל.



מארכיון החגים הקיבוצי
לילה לפני הפגישה ההיסטורית בין יעקב לעשו מספר
המקרא על מפגש היסטורי אחר בין יעקב לאיש, שמתברר
כיישות על טבעית. אנחנו נפרש זאת גם כמאבק של יעקב
עם מצפונו. המאבק די שקול בשעות החשיכה, אך עם התקרב
השחר מתחנן הנאבק על נפשו - "שלחני נא כי בא השחר".
יעקב מנצל רגע של חולשה ומבקש מן האיש ברכה.
ברכה זו היא שהופכת את המפגש להיסטורי, כי מכאן ואילך יעקב
איננו עוד איש פרטי בן למשפחה מסויימת אלא מייסד עם :
"ויאמר - האיש ליעקב - לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם
ישראל, כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל".
משמו של יעקב נמחק הרמז לעקמומיות, ערמומיות וחוסר
יושר ומכאן ואילך הוא נקרא ישר - אל .


על פי יומן קיבוץ גזית 1997

 

חזרה

 



 פרשת " וישב" 

 

ערכה: מיריק גרזי


נושאי הפרשה
יוסף ואחיו. פרק ל"ז: יעקב מעניק כתונת פסים ליוסף
חלומות יוסף                             
מכירת יוסף למדיינים                             

יהודה ותמר אשת ער. פרק ל"ח.

יוסף מורד מצרימה. פרק ל"ט : יוסף בבית פוטיפר סריס פרעה
יוסף ואשת פוטיפר                                         
יוסף נשלח לכלא                                         
חלומות שר האופים ושר המשקים                                          .

 


נושאים לדיון בכיתה, בקבוצה ובמשפחה:

התנהגותו של יוסף כלפי האחים, מה הם מניעיה ?

קנאת האחים ונקמת האחים האם מוצדקת, האם אפשרית דרך אחרת?

אם הייתם פסיכולוגים - מה הייתם אומרים ליעקב - האבא?

הכר נא הכתונת בנך היא? איך נשמר הסוד הנורא כל השנים?

יהודה ותמר - מה דעתך על מעשיה של תמר ?

דוד המלך הוא מצאצאי זיווגם הבעייתי של יהודה ותמר, מה תורם,
 או גורע? ה"ייחוס" המשפחתי לדמותו ?  

במפגש בין יוסף לאשת פוטיפר מודגש כי יוסף היה "יפה תואר
ויפה מראה", מה מוסיף היופי לדמותו של יוסף.   

מדוע מוציא פרעה להורג את שר האופים ומחזיר למשרתו את שר המשקים?

חשיבותו ומשמעותו של חלום.

"ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו", מדוע? מדוע כתוב
גם "ולא זכר" וגם "וישכחהו"?    

 

קטע מהפרשה
ויאמר ישראל אל יוסף:
"הלוא אחיך רועים בשכם,
לכה ואשלחך אליהם!"
ויאמר לו: "הנני"
ויאמר לו :
"לך-נא ראה את שלום אחיך
ואת שלום הצאן והשיבני דבר"
וישלחהו מעמק חברון ויבא שכמה ...
ויראו אותו מרחוק...
ובטרם יקרב אליהם ויתנכלו לו להמיתו.
ויאמרו איש אל אחיו :
"הנה בעל החלומות הלזה בא
ועתה לכו ונהרגהו
ונשליכהו באחד הבורות
ואמרנו חיה רעה אכלתהו 
ונראה מה יהיו חלומותיו!?"

ויהי כאשר בא יוסף אל אחיו
ויפשיטו את יוסף את כותנתו,
את כתונת הפסים אשר עליו .

ויקחוהו וישליכו אותו הבורה
והבור ריק אין בו מים.
וישבו לאכול לחם...

ויקחו את כתונת יוסף
וישחטו שעיר עיזים
ויטבלו את הכותונת בדם
וישלחו את כתונת הפסים
ויביאו אל אביהם
ויאמרו :
"זאת מצאנו, הכר נא
הכתונת בנך היא אם לא?
ויכירה ויאמר :
"כתונת בני
חיה רעה אכלתהו
טרוף טורף יוסף..."


בראשית ל"ז, י"ג-ל"ג

 
 


מן הספרות העברית:
וכשהגיע לשדה
ויקיפוהו עשרה
הוא לא שיווע ולא מרר
ולא זעק מרה

ולא נשא קולו בבכי
כשפשטו את כותנתו
ולא פתח פיו בתחינה
כשלבור זרקו אותו-

רק תהה: מה מוזרים
דרכי האלהים
כמה בודד יכול להיות
אדם
בין עשרה אחים.


עוזי שביט



מאגדות חז"ל:
אפשר יוסף בן שבע-עשרה שנה היה רואה את אחיו מוכרים
אותו והוא שותק? אלא מלמד, שהיה מתחבט לפני רגליו
של כל אחד ואחד, כדי שיתמלאו רחמים - ולא נתמלאו, זהו
שנאמר: "אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו" - בראשית מ"ב, כ"א.


בראשית רבה צ"א, ח'



מארכיון החגים הקיבוצי:

"והבור ריק אין בו מים - מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו"

בראשית רבה פ"ד ט"ז

במדרש זה הסתייע רבי ישראל משקלוב שעלה
בשנת 1809 לארץ ישראל והשתקע בצפת. בשנת 1813 פרצה
מגפה קשה בישובי הגליל ורוב בני קהילתו ומשפחתו מתו .
במכתב תשובה לרבי חיים מוולוז'ין שהציע לו לבוא לוולוז'ין
ולכהן כמשנה לראש הישיבה הוא סרב והסתייע במדרש הנזכר
כדי להסביר את סירובו :

בפרשת "וישב" תמוה הדבר שלהצעת ראובן להשליך את יוסף
לבור המלא נחשים ועקרבים קוראת התורה מעשה הצלה, ככתוב
שם "וישמע ראובן ויצילהו מידם", ואילו להצעת יהודה למכור
אותו לישמעאלים שהורידוהו מצרימה וברבות הימים נעשה שם
משנה למלך מצרים, אין התורה קוראת הצלה !
וזה ההסבר:
הבור שלתוכו הושלך יוסף, על פי הצעת ראובן, היה בארץ ישראל ,
ואילו עלייתו לגדולה של יוסף, כתוצאה מהצעת יהודה, אירעה
בחוץ-לארץ. נמצאנו למדים מכאן, שבור המלא נחשים ועקרבים
בארץ-ישראל הוא בבחינת הצלה, ואילו תפקיד של משנה למלך
בחוץ לארץ אינו בבחינת הצלה.
וכך נשאר ר' ישראל בצפת ובארץ ישראל למרות מצוקת הזמנים הקשה.


על פי צבי שוע "פרשת השבוע במבט אישי" מחזור שני. געש, תשמ"ה

 


מן הספרות הכללית:
רבות ושונות התרחשו בנפשו של יוסף למן הרגע הבלתי צפוי...
כפלצות, כשהתגוללו עליו אחיו כעדת זאבים אלוהי עולם! האחים! לאן הביא אותם? כי כבר תפש שהוא הביא
אותם עד למרחק כזה. על ידי עבירות רבות וחמורות שעבר על
יסוד ההנחה שהכל אוהבים אותו יותר משהם אוהבים את עצמם ...
אותה הנחה ... היא שהביאה אותו, זאת הכיר בפירוש ובבירור, אל מעמקי הבור .
בפרצופיהם המיוזעים והמעוותים של האחים הוא קרא ברורות
שהיתה זו הנחה... אותה הטיל על נפשותיהם כמעמסה שממעל
לכוחותיהם וגרם להם על ידי כך סבל רב, עד שבסופו של דבר
גמל הסבל ועשה פירות כה איומים בשבילו, ובלי ספק גם בשבילם .
האחים האומללים! מה היה עליהם לסבול עד שהגיעו לידי יאוש כזה...


מתוך "יוסף ואחיו". מאת תומס מאן. עברית: מרדכי אבי-שאול. חלק ב' עמ' 380-381

האם מקובלת עליכם עמדתו של תומס מאן שהקורבן הוא האשם 
בתוקפנות שהופנתה נגדו? האם עמדה בפני האחים דרך אחרת?    

יעקב שולח את יוסף לרגל, פעם נוספת אחרי אחיו: "לך-נא ראה
את שלום אחיך ואת שלום הצאן והשיבני דבר" - ל"ז, י"ד. כיצד ניתן     
להסביר את מעשהו זה? האם היה אטום לרחשי לב האחים אל יוסף ?
כיצד יוסף מרגיש עם השליחות הזו? מדוע מסכים לבצע אותה ?

הצגנו בפניכם רשמים ותגובות של יוצרים שונים לסיפור השלכת יוסף לבור .
מה מוסיפים הקטעים והציור לקריאה שלנו את הספור המקראי, מה אנחנו 
יכולים להוסיף משלנו    ?

 

חזרה

 


 

 

 פרשת "מקץ"

ערך: מורדי שטיין


תקציר הפרשה
המלך פרעה מחפש פתרונות לשני חלומותיו.
שר המשקים מספר לפרעה על יוסף, הנער העברי שפגש בכלא
שיודע לפתור חלומות.
יוסף הובא בפני פרעה, פותר את חלומותיו, וגם מציע כיצד
לצבור אוכל לקראת שבע שנות הרעב.
פרעה מתרשם מאד מיוסף וממנה אותו למשנה למלך .
יש רעב בארץ כנען, ויעקב שולח את עשרת בניו למצרים להביא
אוכל. את בנימין הקטן הוא מחזיק אצלו בבית.
האחים מופיעים בפני יוסף, "המשביר לכל הארץ", לבקש אוכל .
הוא מכיר אותם, אך הם לא מזהים אותו.
יוסף מתנכר לאחיו, מצייד אותם באוכל להביא הביתה לארץ
כנען, ומזהיר אותם לא לחזור אליו למצרים מבלי להביא את בנימין הצעיר.
כאשר הרעב מתגבר וצריך ללכת שוב למצרים להשיג אוכל ,
יהודה משכנע את אביו יעקב למסור לאחריותו האישית את
בנימין, אחרת לא יוכלו לקבל אוכל.
יוסף שוב מתנכר לאחיו, ועוצר את בנימין. האחים אינם מוכנים
לנטוש את אחיהם הקטן.



נושאים לדיון בכיתה ובקבוצה
על חלומות והקשר בין המודע לתת-מודע;
יוסף כדגם ל"יהודי החצר";
ערך החסכון: לצבור בתקופת השובע ולחסוך ליום סגריר;
למה מתנכר יוסף לאחיו? האם יש כאן נקמה או תכנית?;
פרשת מקץ נופלת תמיד בשבת חנוכה. האם יש קשרים
ריאליים, מדומים, או מרומזים בין הפרשה לבין חנוכה?;

 

 

קטע מהפרשה
א) ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חלם והנה עמד על היאר
ב) והנה מן היאר עלת שבע פרות יפות מראה ובריאות
בשר ותרעינה באחו;
ג) והנה שבע פרות אחרות עלות אחריהן מן היאר רעות
מראה ודקות בשר ותעמדנה אצל הפרות על שפת היאר;
ד) ותאכלנה הפרות רעות המראה ודקת הבשר את שבע
הפרות יפת המראה והבריאת וייקץ פרעה;
ה) ויישן ויחלם שנית והנה שבע שבלים עלות בקנה אחד
בריאות וטבות;

ו) והנה שבע שבלים דקות ושדופת קדים צמחות אחריהן
ז) ותבלענה השבלים הדקות את שבע השבלים הבריאות
והמלאות וייקץ פרעה והנה חלום;
ח) ויהי בבקר ותפעם רוחו וישלח ויקרא את כל חרטמי
מצרים ואת כל חכמיה ויספר פרעה להם את חלמו ואין פותר
אותם לפרעה;


בראשית פרק מא:א-ח

 


דברי חכמים

"והנה שבע פרות אחרות עולות אחריהן...ותעמדנה אצל
הפרות...ותאכלנה הפרות..."
הפרות הרעות מסמלות את היצר הרע. ושלוש הפעולות הן :
"עולות אחריהן", "ותעמודנה אצל", "ותאכלנה", שלשה
שלבים בפעולות היצר הרע .
השלב הראשון: "עולות אחריהן", כאשר היצר סוקר את
צעדיו של האדם, ועוקב אחרי פעולותיו. השלב השני, "ותעמודנה
אצל", היצר מתחבר אל האדם, הולך עמו בצוותא. השלב
השלישי: "ותאכלנה", הוא בולע אותו על קרבו וכרעיו.
הוא שאמרו חז"ל במסכת סוכה דף נב', שבתחילה היצר הרע
נעשה אורח, ואחר כך הוא נעשה בעל הבית.

ועניין אחר: רמז יש כאן לחג החנוכה.
באכילת הפרות דקות הבשר את הפרות הבריאות, ובאכילת
השיבולים הדקות את השיבולים המלאות, יש רמז לחשמונאים ,
כאשר נמסרו החזקים בידי החלשים, והרבים בידי המעטים.


לפי ספר "עיטורי תורה"

 

 

מארכיון מכון החגים הקיבוצי
התעללותו של יוסף הנראית שרירותית לחלוטין, מכניסה את
האחים למצבים שבהם הם נדרשים לגלות ערבות הדדית.
יוסף רוצה לבדוק האם האחים מצטערים על מכירתו. יתכן
שהוא עדין פוחד מהם. למרות מעמדו הרם ובטרם יגלה להם
את זהותו, הוא מוודא שהם למדו משהוא ממכירתו ואובדנו .
והאחים אכן עומדים בכל הניסיונות וכאשר בנימין מואשם
בגניבה, אינם נוטשים אותו.
ובכך מסתיימת הפרשה.

אחי יוסף למדו את הלקח. עליהם להיות אחראיים זה לזה, למרות
היחס המפלה של יעקב, אל בנימין למשל.
כדאי שגם אנחנו נזכור זאת, גם בימים אלו, כשיש בינינו
החורטים על דגלם את דגל הקפיטליזם וה"איש איש לצרכיו".
יתכן שכוחנו דווקא בערבות ההדדית שביננו, למרות שיש לכך
לפעמים מחיר יקר --- תרתי משמע.


 אליזבט, קיבוץ גניגר 1996

 

חזרה


 

 

 פרשת "ויגש"

ערך: בארי צימרמן


תקציר הפרשה
פרשתנו הסוערת פותחת ב"ויגש" ומסיימת ב"גושן": העלילה המתפתלת
בין יוסף ואחיו מובילה את בני יעקב אל היאחזותם בגלות מצרים. ובדרך
אל גושן נושא יהודה את הנאום היוקד באזני יוסף, שנמס מצידו כדונג ומתוודע
אל אחיו. כאבני דומינו שמחות נופלות חומות הניכור: יוסף מתוודע אל אחיו,
יעקב מתוודע אל חיי יוסף (ואל פשעי בניו), וכל בני ישראל יורדים
מצריימה, ניצלים מרעב וזוכים בתקומה (זמנית) תחת כנפי יוסף, המשנה למלך
מצרים, האלומה הניצבת מול אלומותיהם הכורעות, ממש כפי שנרשם
בפרוטוקול החלום ההוא, בהיות יוסף בן שבע עשרה שנה.

 


נושאים לדיון בכיתה ובקבוצה
"...ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו" - כדי לשוחח צריך לפרוק
את הבהלה. למה דווקא בתוך המשפחה, שהיא המעטפת האנושית הכי      
אינטימית, מתקיימות, לעתים, בהלות כה גדולות?       

"...לא אתם שלחתם אותי הנה, כי האלהים..." - אחריות מוסרית ופריקתה
אם כל בחירה אנושית היא, בעצם, מימוש של רצון האל, מה נותר מן       
האחריות המוסרית של האדם למעשיו?      

 

 

קטע מהפרשה
ויבא יוסף את-יעקב אביו ויעמידהו לפני פרעה ויברך יעקב את-פרעה
ויאמר פרעה אל-יעקב כמה ימי שני חייך
ויאמר יעקב אל-פרעה ימי שני מגורי שלושים ומאת שנה מעט ורעים היו
שני חיי ולא השיגו את-ימי שני ליי אבותי בימי מגוריהם
ויברך יעקב את-פרעה ויצא מלפני פרעה


בראשית מ"ז, ז'- יw

 

 

מדרש חכמים

"ויאמר פרעה אל יעקב, כמה ימי שני חייך?"
אמרו: היה שם עוג [מלך הבשן] באותה שעה יושב אצל פרעה. אמר
פרעה לעוג: הלא כך היית אומר על אברהם, פרדה עקרה הוא ואינו
מוליד - הרי בן בנו משבעים נפש! אמר לו עוג: אברהם עצמו הוא זה.
שהיה סבור שהוא אברהם מפני שהיה קלסתר פניו דומה לו. התחיל
שואלו שאלות, אמר לו: בן כמה שנים אתה, דכתיב "כמה ימי שני חייך."
"ויאמר יעקב אל פרעה ימי שני מגורי...". מכאן שישיבתם שלצדיקים
בעולם הזה גירות היא להם. "מעט ורעים היו ימי שני חיי" - לפי שהלכו
כולן בפחד ובהלה ולא מצא מכולן קורת רוח, לכך נאמר מעט ורעים .
"ולא השיגו את ימי שני חיי אבתי". את מוצא אברהם בן מאה וחמש
ושבעים שנה, יצחק בן מאה ושמונים שנה, אבל יעקב מאה ושלושים. הוי
ולא השיגו". כיוון שאמר להם כך ידעו שאינו אברהם".


מתוך המדרש הגדול, מאת ר' דוד בר' עמרם מעדן, מהדורת מרגליות


הערות למדרש
חז"ל תוהים על שיחת אבי האומה העברית עם אבי האומה המצרית .
עניינו של פרעה בגילו של יעקב הופך משיחת נימוסין לתחקיר נמרץ .
מסתבר שמשפחת אברהם היא נושא לשיחה מתמשכת בין שני מלכים ,
פרעה ועוג מלך הבשן, שריכלו ביניהם אודות אבי האומה העברית, זו
שעתידה להרוג את פרעה ולנשל את עוג. אריכות ימיו של עוג (שהכיר
פנים אל פנים את אברהם!) מפחיתה מערכה של אריכות ימי אדם אחד ,
ומעמידה במרכז את ערך ה ש ו ש ל ת. נכדיותו של יעקב מבטיחה את
המשך שושלת אברהם, את קיומה של ההבטחה האלהית.
בהלת אחי יוסף, בה פגשנו בפרשה, חוזרת אלינו בדברי המדרש: "לפי
שהלכו כולן בפחד ובהלה". לא אורך החיים הוא עיקר, אלא איכותם ,
וחיים שעיקרם פחד ובהלה, מעטים ורעים הם, אף אם ירבו שנותיהם.


מהשירה העברית

כְּשֶׁלַּיֶּלֶד כּוֹאֵב הוּא מַבִּיט אֶל אַבָּא.
אַבָּא, שִּׁשִׁנָּיו נִתְלָשׁוֹת תַּחַת הַמַּבָּט,
אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲזֹר. הוּא רַק
מַבִּיט אֶל סָבָא.

וְכָךְ הָיִיתִי כּוֹתֵב אֶת הַתְּנַ"ךְ,
בְּמַבָּטִים: יַעֲקֹב אֶל יִצְחַק, יִצְחַק
אֶל אַבְרָהָם, שֶׁכָּל שִׁנָּיו נָשְׁרוּ,
וְהוּא מַרְאֶה עַל אָדָם
הַמַּאֲשִׁים.

וְחַוָּה מַכְחִישָׁה,
וְהַנָּחָשׁ חוֹשֵׁשׁ,
וֶאֱלֹהִים מַעְלִים.

וְאִם לֹא לְאָכְלָה - לָמָּה
נָטַעְתָּ שָׁם עֵץ?
אִם אֵיטִיב וְאִם לֹא
הֵן לַפֶּתַח חַטָּאת רוֹבֵץ!

וְאִם בּוֹ אֶמְשֹׁל לַמְרוֹת תְּשׁוּקָתִי -
לָמָּה צוֹעֲקִים אֵלֶיךָ דְּמֵי אָחִי?

אֵיזֶה חוּטִים סִבַּכְתֶּם
בַּאֲפֵלַת בְּרֵאשִׁית
וְלֹא נֵדַע?

מַה זֶה נְגַסְתֶּם שָׁם
שֶׁכָּכָה תִכְאַבְנָה
שִׁנֵּי יַלְדִּי?

 

שיר של א. עלי, מתוך: "אלה תולדות יעקב", בדרך לארץ המובטחת, ספרית פועלים, 1989


מאוצר ארכיון החגים הקיבוצי
בפרשת "ויגש" מגיעה לשיא הדרמה של יוסף ואחיו לאחר כל התלאות
שעברו על יוסף במצרים ועלייתו לגדולה מצד אחד, והתלאות שעברו על
אחיו בארץ כנען עם בוא הרעב ובמצרים כאשר יוסף מהתל בהם מאידך .
רגע השיא הוא, כאשר יוסף מתוודע אל אחיו ואומר להם בלשון המקרא:
"ויתן את קולו בבכי...ויאמר יוסף אל אחיו, אני יוסף, העוד אבי חי?"
בשבוע הקרוב אנו מציינים את צום העשירי בטבת, צום אשר נקבע לאחר
החורבן הראשון. ולאחר השואה, כשלרבים לא היה ידוע מועד מותם של
יקיריהם מידי הנאצים ועוזריהם, נקבע יום העשירי בטבת כיום הקדיש הכללי.

 

 נ., קיבוץ משאבי שדה  1998

 

    "פרשת ויגש"
שחרית קבוץ בית השיטה / שורי מיינרט  ב'/טבת/תשס"ז     23.12.06

הגענו לשיא הדרמה, החבל נמתח, עוד מעט קט והוא נקרע,  האחים עומדים מבוישים והמומים בפני יוסף,

ההתעללות של יוסף באחיו  שברה כל גבול, מכאן יכולה לבוא רק ההתרה. אני אגע רק מעט בצד הפסיכולוגי , 

בסיטואציה הנפשית שהגיבורים שרויים  בו , אלא רצוני להתמקד בצד הסוציולוגי של  דמותו, במעקב 

אחרי צמיחת אישיותו של יהודה כמנהיג. אם תהיה אפשרות  אקדיש זמן רב יותר למדרשים, אלא שבלי

מדרש בכלל אי אפשר.
 השאלות שאני רוצה לנסות ולהתמודד אתן הן ארבע במספר:
1. דרכו של יהודה אל המנהיגות, ממנהיג האחים למנהיגות  השבטים ולמייסד בית דויד.
2. מהן התכונות, שמכשירות אותו למנהיגות, לדעת  הכתוב.
3. מה מקומו של אלוהים בבחירתו למנהיג?
4. האם אפשר לקבוע שהתכונות שנדרשו  מהמנהיג אז,  נכונות עד היום הזה, גם בעולמנו הדמוקרטי?

האם הדמוקרטיה נכשלת יותר משיטה אחרת בבחירת המנהיגות?
נתחיל מהסוף, כשיהודה כבר מנהיג את אחיו ואחר כך נחזור אחורנית , במנהרת הזמן, ונעקוב אחרי צמיחת דמותו, צעד צעד.
נקרא  בפרק מד' פסוקים 11-17   {
האחים עומדים מבוישים, שפופים, ואולי יש ביניהם כאלה שבלבם מאשימים את בנימין, על הצרות החדשות

שבאות עליהם. ולבטח הם מלאי האשמה עצמית. הם נחקרים על גניבה, שלא  ביצעו  אותה, אבל מצפונם

לא נקי על גניבת הדעת שוודאי וודאי ביצעו , וכבר שמענו בפרק מב' 21 באומרם איש לרעהו, " אבל אשמים אנחנו"
[הסיטואציה מזכירה את "החטא ועונשו"]
יהודה מציע בשם כולם לקבל אחריות ולמסור את עצמם לעבדות  ליוסף, כולם כאיש אחד, ובלבד לא להשאיר את

בנימין אצל יוסף, הצעה שיוסף לא מקבל אותה! תובע רק את הסגרתו של  "הגנב"  את בנימין!
אבל הפעם הם לא יפקירו את הבן המועדף, של האישה האהובה, ויהודה, ניגש ונושא דברו: 
לקרוא את הנאום בשלמותו. מד 11-34
מה יש בו בנאום ששבר את לב יוסף, גרם להתוועדותו לפני אחיו?
בראש וראשונה אומץ לב  והעזה, הוא יוצא מן השורה וצועד קדימה, מתקרב לכיסאו של השליט, לפי מדרשי האגדה,

עד כדי קרבה מאיימת עליו.
"ויגש"  פועל שמבטא תקיפות, נחרצות, פעולה מחושבת, "ויגש"  אברהם ויאמר: "האף תספה צדיק עם רשע?"
אומץ הלב מתחייב מהאחריות שקיבל על עצמו, בפני האב הזקן, הרי רק בזכות ההתחייבות הזאת יעקב הסכים

לשלוח אתם את בנימין. יהודה עומד במבחן, ממלא את הציפיות שהאב ובעצם כל האחים בעקבותיו, תולים בו, 

הרי הוא יכול היה לקבל רגליים קרות ולא לצאת נגד , בסיטואציה של העמידה מול יוסף. ראה פרק  מב' 37

וכן מג'  8-10 {ראובן}ההבדל בין הבכור ראובן ובין יהודה.
מאידך אנו מניחים, שיהודה קיבל על עצמו אחריות כי הוא מרגיש בעצמו כוחות נפשיים לעמוד  בתביעות שהאחריות

מטילה על האדם,  והוא יודע לנסח דברים במילים פוגעות בלב הזולת.
ועתה ננסה לעמוד על בניין הנאום כולו: לקרוא את מד'- 18-24
פתיחה: ו"אל יחר אפך", סימן שהוא יאמר דברים שיכולים להכעיס, "כי כמוך כפרעה", חנופה  ואיום, דברי רש"י מהמדרש.

זכור מה קרה לפרעה בזמן שרה אמנו. המדרש מבליט את האיום שבדבריו…אבל הפתיחה :"בי אדני, ", דווקא פתיחה רכה,

רכות ותקיפות וחנופה, משתמשים בערבוביה.
אחרי הפתיחה הוא פשוט חוזר על השתלשלות העניינים מאז הפגישה הגורלית הראשונה, כשהם באים לשבור בר.

צעד צעד, עם קצת אי-דיוקים והוספת דברים נוגעים ללב באשר לזקן שהשאירו בבית. ביודעין ובלא  יודעין,

הוא עושה את יוסף לשותף באחריות למות האב הזקן, והיה ולא משחרר את "הקטן". הרגשת האחריות,

הזיכרונות  והרצון לראות את האב בעודנו בחיים, גוברים על רצון הנקמה! על האי-דיוקים ראה מב' 7

החזרה על  כל שהתרחש מבליטה את החקירות הלא מוצדקות של יוסף את האחים, רש"י מעיר בעקבות המדרש ,

האם רצינו להתחתן בבית פרעה?
ובהמשך הדברים על אבל האב ועל אי ידיעתו שהוא, יוסף, נמכר מצריימה! " הוא מבין בפעם הראשונה 

את עומק גניבת הדעת של האחים ואת אבלו של יעקב. "טרוף טורף יוסף" ולא ראיתיו עד הנה"  ראה הבדל

בין הנאמר בפרשת לז' "טרף טרף יוסף, חיה רעה אכלתהו", ביטוי של השלמה, חוסר שום סדק, לבין הנאמר

מפי יהודה, ו"לא ראיתיו עד הנה," מתגלה שבסתר בסתר, אולי, הוא האמין שיוסף חי. יוסף חשב 

שהאחים סיפרו על מכירתו למצרים, והאב  השלים עם הקרבתו למען שלום המשפחה" {ראה פרשת שכם}
האם יוסף  הכיר בחלק מאחריותו על היחסים שנוצרו בין האחים? ספק! ויתר על יהירותו?

{שלא כמו יהודה, נזכור את הדבר אצל יהודה.}
המדרש מתעכב הרבה מאוד על הנתק העמוק בין האב, שאהב אותו יותר מכל בניו, ובין ההשלמה כאילו שהוא נטרף,

בלא לעשות כל מאמץ לחקור בדבר. לא יוסף ולא יעקב עושים משהו בשביל  לנסות ולהפסיק את הנתק.

אינני רוצה  לבחור כרגע בשביל הפסיכולוגי המרתק של היחסים בין האב והבן האהוב, אבל משהו בכל זאת.

אביא משהו ממדרשי חז"ל, על לימוד פרשת עגלה ערופה, ראה דברים כא' 1, שלדעת המדרש למדו האב והבן יחד,

לפני הישלחו לבקר את אחיו. ייסורי הנפש של האב, על שלא עמד בתביעה להביא עגלה ערופה וההדחקה של הבן,

ולבסוף, אחרי שנפגשו, האם במצרים חודש הקשר החם? לא! ראה מחלתו של יעקב, שיוסף לא יודע עליו!
 יעקב לא מסוגל לוידוי, לגילוי לב, והסיכום? ראה מז' 9-10 " מעט ורעים היו שני חיי, עונה לשאלתו של פרעה"
לחזור לנאום: הנאום שובר את כל ההגנות הפנימיות של יוסף, הוא נשבר ומגלה את זהותו האמיתית.
האם הוא מסוגל לסלוח באמת? האם יש סיכוי לתיקון? כנראה שלא, אבל בשלב ההתוודעות יש רגע גדול של פיוס,

של רצון לאחד את כל חלקי המשפחה, האחים חוזרים להביא את אביהם מצריימה! פרשת שליחת העגלות במדרש,

ארבע פעמים חוזרת העובדה שיוסף שלח עגלות בשביל להביא את יעקב מצריימה, ולפי בעלי המדרש,  

 ורק כשיעקב ראה אותן והבין את הרמז שבא להזכיר לו שהם למדו ביחד את פרשת עגלה ערופה, הוא מאמין שיוסף חי, 

מחליט לבוא מצרימה ומקבל את האישור גם מאלוהים !
מרגע זה יהודה הוא המנהיג בעיני   כולם!  כעת נחזור אחורנית וננסה לעקוב אחרי צעדיו של יהודה, צעדים

שמאשרים את סגולותיו המנהיגותיים
דיברנו כבר על שכנוע שלו את יעקב למסור לידיו את בנימין , אבל נחזור ונעמיק קצת בדבריו על תוכנם, ועל  העיתוי 

בהם הם נאמרו, ראה מג' 1-10 הדברים מעידים על יכולת שיקול , על תקיפות, ושוב על לקיחת אחריות.
ושוב נחזור צעד אחד אחורה, תפקידו של יהודה בהצלתו של יוסף, הוא זה הפרגמתי, המציע למכור אותו לישמעאלים,

רוצה להצילו אבל יודע את נפש אחיו, שלא יצליח לבטל לגמרי את פסק דינם, בהיותם בשדה, הוא גם לא אמר מאומה

להגנתו בשעה שזרקו אותו לבור, לפי עצת ראובן, שאף הוא גילה אחריות והיה נגד הריגתו., אבל  יהודה,הוא הוא

המלאך המופיע מבין השיחים ומונע את הקרבתו. הקונוטציה שלנו , בשומענו  את המילה "הנני" ומשמעותה מפי יוסף,

כשהוא נשלח על ידי אביו אל תוך גוב האריות, היא אסוציאציה ליצחק, אנו משווים בין יצחק ובין יוסף, את הפיכתו

לקורבן על ידי אביו. {יהודה בעיני הנוצרים בסעודה האחרונה, הפרגמתיות שהופכת לבגידה?}
ההבדל גם במקרה זה בין ראובן הבכור ובין יהודה. ראה לז' 18 ואילך
אין פלא בינינו, שעם בוא יעקב מצריימה יהודה נשלח על ידו להודיע ליוסף על הגעתו, הוא כבר המנהיג המוכר,

עומד בראש כל הפמליה היורדת אל יוסף. מו' 28
הצעד הבא, שעלינו ללכת בו עכשיו במנהרת הזמן, הוא סיפור התנהגותו של יהודה בסיפור תמר אשת ער.
ראה פרק לח' בראשית, פרשת "וישב"
אחרי שיוסף נמכר לישמעאלים, יש פתאום הפסקה  ברצף הסיפור, במקום ללוות את יוסף בדרכו למצריים אנו

שומעים על מעשה ביהודה, שפורש מאחיו, נושא אישה כנענית, נולדים לו בנים, הוא משיא את הבכור לתמר הכנענית,

אבל במקום להבטיח את המשך קיום המשפחה ולהוליד בן, אלוהים המית אותו, את ער,  אחריו את השני, אונן, 

ויהודה משלח הביתה את תמר, שתחכה עד התבגרות הבן השלישי ,שלה, הוא לא רצה לסכן גם את הבן הזה,

על ידי קיום ה"יבום", שחייב היה בו אחרי מות אונן.

אנו תמהים על הכנסת הפרק על יהודה באמצע הנובלה המרתקת על יוסף, שובר את המתח, אבל המטרה,

לדעתי, להבליט את דרכו של יהודה, לעומת הדרך של יוסף. את כל המפגשים  הדרמתיים  בין יהודה ואפרים ,

בפרקים אלה ,אפשר לראות בהם התמודדות בין בית רחל לבית לאה.
יהודה, כמו יוסף, מסתובב וקושר קשרים עם העמים מסביב, יהודה כמו יוסף נכנס עמם בקשרי נישואין,

יהודה נכשל וחוטא אבל לא יהיר, לא מתנשא , מודה בחטא שעשה  ומתקן אותו!  אי אפשר להתעלם מהמילים:

"הכר נא", אותן מילים ששמענו בפרק הקודם, אבל מה שונה התגובה: לקרוא מחדש לח' 24 "צדקה ממני," 

איזה כוח!  יעקב לא מסוגל לזה, הוא אוכל את עצמו, מייסר את עצמו, אבל לא אומר "חטאתי לכם בני,

הפליתי ביניכם, בצדק שנאתם אותי, זה עונשי!"
מדוע דווקא יהודה? אנו עדים כל הזמן למאבק על הבכורה וכבר דיברנו על כך בפרשת יעקב ועשיו ,

ראובן הבכור, רודף אחרי נשים , פזיז ונמהר, שמעון לוי כוחניים, רוצים לפתור בעיות אחת ולתמיד,

לעומתם יהודה, חוטא אבל מקבל אחריות, ראה דויד המלך. 
לסיכום כתשובה לשתי השאלות הראשונות שהצבתי לפני,  על דרכו למנהיגות של יהודה ועל התכונות

שאפשרו לו  לכבוש את המעמד הזה, ואלה הן:
*יהודה לוקח  אחריות על אחיו בשעות קריטיות , מציב בפניהם מטרה ברורה, ויש לו אומץ  לממש אותה,
*יש לו תעוזה להיות בודד בעמדתו אבל בוחר  את המועד הנכון לחשוף עמדה זו,
*לא  מהיר , לא קופץ בראש אלא שוקל ובוחר את העיתוי הנכון, נוקט  גם  בעמדה פרגמתית, אם הסיטואציה

הנתונה מחייבת זאת.
*יש לו יכולת דיבור לבטא את עמדותיו במילים ברורות ולא משתמעות לשתי פנים.
*יהודה מכיר בשגיותיו ובסמכות גבוהה ממנו, באלוהים, שיש לו זכות להעמידו על טעותו *הוא מתקן  את

החטא שנכשל בו, והוא חטא מוסרי, {ראה אחר כך דויד ובת-שבע ומשלו של נתן הנביא.}
*לבסוף יהודה מפגין בטחון עצמי ותקיפות, נותן להאמין שמדבר בשם כוחם ורצונם המשותף של כל האחים,

כוח שיש בו גם איום, כי יש לו לגיונות לממש אותו איום בעזרתם. { לחשוב רק על עברם של שמעון ולוי}

הכוח היא התכונה הנחשבת ביותר אצל בעלי המדרש , אולי בגלל השלטון הזר שחיו תחתיו בזמן שדרשו את

הפסוקים ושהעריכו שרק בעזרת כוח רב יכלו לקנות לעצמם את חירותם. { המדרשים הארץ ישראליים של

בראשית רבה ותנחומה, נערכו במאות החמישית והשישית אחרי הספירה, בזמן השלטון הביזנטיני בארץ.

ואמנם יהודה מגבש את כל האחים והופך אותם לקבוצה בעלת רצון ואינטרס אחד, שלא כמו בפגישה הראשונה

עם יוסף, שאז כל אחד  מאשים את השני על המצב שנוצר , אחרי שיוסף תובע להביא את בנימין לכשיחזרו

לשבור בר. ראה בראשית מב'20-22-
אין אפשרות להתעלם מהקרב הסמלי שמנהלים יהודה ואפרים, בסיפור הזה, על מנהיגות השבטים,

קרב שבו ידי יהודה על העליונה, וכבר אמרנו שהספר נכתב מנקודת המבט של שלטון בית דויד,
*רק לאחר הוכחת מנהיגותו באה הברכה, ראה ברכת יעקב,  בראשית מט' 8 , ברור שברכה זו נוסחה כבר

אחרי שבית דויד שלט  בממלכת יהודה, הברכה מדגישה את כוחו הצבאי, את יכולתו לשפוט, את עושרו. אולי

בהשפעת ברכה זו מדגיש המדרש דווקא את הכוחיונות שהכריעה את הכף ושברה את יוסף.
*וכעת אנו מגיעים לשלב אחרון שעשינו במנהרת הזמן, שמציג לנו ספר בראשית :התיחסות לשמו של יהודה שניתן לו

על ידי אמו  עם הולדתו. בראשית כט' 35  המסקנה השם לא מנבא שום דבר מיוחד . צמיחתו הייתה איטית, בן רביעי

ליעקב וללאה, גם כל השלושה שלפניו קיבלו שמות מבטיחים, אבל יהודה הוא זה שמימש את הפוטנציאל שהיה

טמון בו בלידתו.
לאחר היותו מנהיג  נולדו גם המדרשים, בדבר הקפיצה של נחשון בן עמינדב לים תחילה, ברגע שמשה מהסס,

שמות יד' 15
ועוד על פעלו של שבט יהודה: בצלאל בן אורי בן חור, משבט יהודה שמות לא' 1,2  שמות לה' 35 ' שיהוה מלא אותם,

אותו ואת בן שבט דן,  בחכמת לב, לעשות כל מלאכת חרש וחושב ורוקם בתכלת….והוא יחד עם אהוליבה משבט דן,

בונים את המשכן ואביזריו, כי אנשי יהודה  הם אנשי מלחמה, מחוקקים, אבל גם חכמי לב, פייטנים, מוזיקאים, אומנים…

שלמה המלך ביקש מאלוהים חכמה, לב להבחין בין טוב לרע… ראה מלכים א ג' 9 13-
בני שבט יהודה נושאי הדגל בין החזקים ביותר בזמן נשיאת המשכן במדבר, כי להם מספר הגדול ביותר של הגברים בגיל צבא,
בזמן המרגלים אחד משבט אפרים, יהושוע בן נון ואחד משבט יהודה כלב בן יפונה,  היחידים שלא מסכימים להוציא

את דיבת הארץ לרעה,  אחרי הסיור הקודם לכיבוש.
 אחרי יהושע, בהמשך המלחמות על כיבוש הארץ,  ראה שופטים א' 1-21 , שבט  יהודה כובש את הדרום .
נכון, הספר שלנו נכתב על ידי צאצאי יהודה, אבל עובדה זו מבליטה ביתר שאת את התכונות הנ"ל, שנדרשו מיהודה

כדי להיות מנהיג.   המלכים צריכים להוכיח את כשרותם לשלטון, כדי לזכות שוב ושוב באישור  אלוהים  , יש המלכים

הטובים או הרעים, כאלה שעמדו במבחן וכאלה שלא. .מהם, מבית דויד. נולדה  הציפייה למשיח בן דויד, מכאן

כישלונותיו של בית יוסף, נפילת ממלכת הצפון של עשרת השבטים.
לבסוף נשארת השאלה הפתוחה: איך צומחות באדם תכונות אלה שמאפשרות לו להפעילן, כי בלעדי היכולת,

או הכשרון הפנימי , לא היו מועילות שום קביעות עקרוניות למנהיגות  טובה, מי קובע ? כאן טמון הסוד, ואם רוצים,

בנקודה זו אפשר למצוא את פעלו של אלוהים, אם מישהו מחפש, בכל מחיר, את התערבותו בבחירת המנהיג .
בשלב זה אני רוצה לנגוע בשאלה השלישית, שהצבתי לפני כשהתחלתי את העבודה על מנהיגותו של יהודה.

האם אלוהים הוא שבוחר את המנהיג או שרק האדם בפעלו מאפשר לו לקבל את ברכתו של אלוהים?
לא, אין לי תשובה על איך צומחות באדם תכונות למנהיגות, אבל אני כן אומרת שהאדם הוא שמושך את הברכה

האלוהית והיא לא נתונה מלמעלה , מראש.
יש בו באדם פוטנציאל, הבחירה החופשית, ובעיני נשארת השאלה פתוחה, על  "האיך  והמתי"  הוא צומח, גדל, מתגלה,
אלוהים קורא לאברהם, אבל לאברהם היה משהו פנימי שאיפשר לו לשמוע אותו, אלוהים מעמיד אותו בניסיון,

למה ומדוע?  כי יש לו לאדם בחירה, ורק אחרי שהאדם הכריע מקבל את הבטחת אלוהים.
וכך עם משה, עם דויד,
יש גם בחירת אלוהים, במנהיג ,מראש, למשל בשמשון, אבל  הבחירה הזו  לא מצליחה, איזה מן מנהיג הוא?

"עוקץ" את הפלשתים אבל  אין שום הכרעה לטובת בני ישראל.
ויש גם צורה אחרת של התקשרות בין אלוהים ובין אדם, העמדת תנאי בפני האל, כמו אצל יעקב,  אבל כריתת

הברית הזאת , מטילה על יעקב סבל לא ישוער, יעקב האדם , האבא של 12 הבנים, השבטים, לא מסוגל לעמוד בו, 

ראה יעקב אבינו, בסיכום חייו:
"מעט ורעים היו שני ימי חיי" משיב יעקב לשאלתו של פרעה, ראה בראשית מז' 9-10
סבוכים ומפותלים הם יחסי אדם ואל, אבל האל תלוי באדם  לא פחות ואולי יותר מאשר האדם תלוי באל, לא

סתם מסכם התלמוד בפרשת תנורו של עכנאי, "נצחוני בני, נצחוני בני".
מראשית הבריאה, האדמה ניתנה לאדם והשמים לאל, והאדם הוא שמשחית או מפאר אותה, למעט התערבות הטבע,

לפעמים, אבל האם זו התערבות האל?
לשאלה הרביעית על הרלבנתיות של התכונות שמניתי לעיל , שמנהיג צריך להצטייד בהן כדי להיות מנהיג, במשטר  דמוקרטי :
לדעתי:  התנהגות הגיבורים בעבר המיתולוגי שלנו, והעקרונות שלפיהם פעלו, מהווים את

התשתית לתת-מודע הקולקטיבי שלנו  כעם, אנו בונים לפיהם את הציפיות מהמנהיג, שיהיה

נועז,  שידע לבנות כוח, להציב מטרה לפי צרכי העם שהוא מנהיגו .שיהיה מוסרי, שידע

להודות בשגיותיו ובסמכות גבוהה ממנו, {חוקה?} שיאמר את דבריו בברור בשעות

מכריעות,

מכאן שהעקרונות, לפיהן המנהיג צריך לפעול , נשארו נכונים, אלא שהלגיטימציה שלו, שהוא  זקוק לו  כמנהיג ,

הרבה הרבה יותר מסובכת, הוא צריך לקבל את הברכה והאישור לא מאלוהים, שגיבורי התנ"ך מקבלים ממנו,

אלא מבני העם, כי הם מקור הסמכות בדמוקרטיה! אבל בני העם  רבים ומורכבים מהרבה קבוצות  בעלי אינטרסים שונים.

קשה לכבוש אותם למטרה משותפת, פרט לרגעי משבר וסכנת קיום, שהעם נקלע אליהם.
מאז שהאדם רואה את עצמו למקור הסמכות, לבחור את מנהיגיו ולקבוע את המטרות המשותפות, העניינים הסתבכו

מאוד מאוד. אינטרסים מנוגדים, דתיים, מעמדיים,  וביניהם גם בעלי כוח כלכלי או פיזי,  יכולים להכתיב לו התנהגות

לא הולמת, ואי נתן הנביא שיכול להעמידו על טעותו, בית המשפט?
אם כך זה בכל הדמוקרטיות, פי כמה וכמה אצלנו, שעדיין לא הכרענו מי מקור הסמכות, לא הפרדנו בין "אלוהים והכנסת"? 
יהודית ודמוקרטית,  כנסת ישראל  או אלוהים?
ועוד: בצורך להשיג את בחירת הציבור יש פיתוי גדול "לקנות" את לב הבוחרים, עוד מכשול בפני המנהיג הפוטנציאלי.
הערה אחרי ההרצאה  ב-   24.12.06:
ראיתי בטלוויזיה את השתתפות חברי הכנסת הדתיים, במסיבת הפאר של גידמאק, הזקן יורד על מידותיו של פורוש

הזקן וכן של " החברים" המכובדים האחרים ומשתתפים עם כל הבחורות החצי ערומות במסיבה, ומוסרים לו בכך את

ברכת אלוהים? מכתירים אותו בשם האל?

 

חזרה

 


 

 

 פרשת "ויחי"

ערכה: ענת הדר


תקציר הפרשה
יעקב, לפני מותו, מבקש מיוסף להקבר עם אבותיו (בארץ כנען)
יעקב מברך את אפריים ומנשה בני יוסף.
יעקב אומר לבניו את עתיד שבטם ומברך אותם.
יעקב מצווה שוב לקברו עם אבותיו ומת.
יוסף ואחיו יוצאים לקבור את אביהם בארץ כנען.
אחי יוסף מפחדים מנקמתו של יוסף לאחר מות אביהם , יוסף מבטיח להם תמיכה.
יוסף מצווה לקברו בארץ וחוזה את חזרת בני ישראל לארץ כנען.
מות יוסף.

 



נושאים לדיון בכיתה ובקבוצה
מדוע מדגישים כל-כך יעקב, ואחריו יוסף, את חשיבות הקבורה עם אבותיהם
בארץ כנען?

בברכת אפריים ומנשה מקדים יעקב את אפריים הצעיר למנשה , כפי שקיבל
הוא, הצעיר, את הבכורה. מהי המשמעות של דפוס משפחתי זה עליו חוזר יעקב?

מהן המשמעויות של הברכות שמעניק יעקב לבניו טרם מותו? האם הן
פותחות אפשרויות לשינוי והתפתחות בדפוסי התנהגות של הבנים השונים , האם     
מקבעות וסוגרות את הבנים במעשי העבר ובדימוי הידוע שלהם, או במצופה מהם ?     

אפשר לערוך השוואה בין דברי יעקב לבניו לבין ברכת משה, טרם מותו
לשבטי ישראל (דברים ל"ג) שימו לב לסדר השונה של הופעת הבנים/שבטים     
ולתכנים השונים בברכות.

מדוע מפחדים האחים מהתנהגות יוסף לאחר מות אביהם ? האם אתם מכירים
סיפורים נוספים של סכסוך בין אחים לאחר מות ההורים ? מהן המשמעויות של     
הנסיון ליצור אמון בין האחים בשלב זה בו אין כבר אב ?

 

 

קטע מהפרשה
ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם
באחרית הימים: הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם ...

שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרתיהם: בסדם אל תבא נפשי בקהלם אל
תחד כבדי כי באפם הרגו איש וברצנם עקרו שור: ארור אפם כי עז
ועברתם כי קשתה אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל :

 

בראשית מ"ט ה'-ז'

 

 

מדרשי חכמים

שמעון ולוי אינם זוכים בברכה. חלק אחר מהבנים זוכה לדברים
שיש בהם מן הברכה ומן הקללה גם יחד , בדברי יעקב אליהם אין ברכה.
מדוע ?
הטבח שערכו בשכם לאחר אונס דינה נזכר להם כאן.

מדרש בראשית רבה מפרש ודורש :

" יצא ראובן ואזניו מקוטפות (מושפלות) התחיל
קורא: 'שמעון ולוי אחים' - אחים דפחתא (פחותה
כינוי לדינה) , אמר להם: אחים הייתם בדינה ,
דכתיב: (בראשית ל"ד, כ"ה) 'ויקחו שני בני
יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו', ולא
אחים ליוסף שמכרתם אותו: אמר ר' שמלאי :
בראובן כתיב: (שם ל"ז, כ"ב) 'למען הציל
אתו מידם להשיבו אל אביו', הרי ראובן לא
היה במכירתו של יוסף, ואף יהודה אומר להן
(שם,שם,כ"ו) 'מה בצע', הללו הם הגדולים ,
נמצאת ששניהם מכרו אותו: תדע לך שבשעה
שירדו למצרים לא לקח מאתם אלא שמעון,
שנאמר: (שם,מ"ב,כ"ד) 'ויקח מאתם את
שמעון', לכך קרא לשניהם כאחת .

 

כלי חמס - מהו כלי חמס, אמר להם: גזולים
הם בידכם, אינן שלכם, של עשו הן, שנאמר
בו: (שם, כ"ז, מ') 'ועל חרבך תחיה': כליו
של חמס הן, ואין חמס אלא עשו, שנאמר :
(עובדיה, א', י') 'מחמס אחיך יעקב'.
מכרתיהם - אמר ר'יוחנן: לשון יוני הוא -
מכירין (חרבות) . ויש אומרים: מכרתיהן -
מגורותיהם (מקום מגוריהם), כמה דאת
אמר: (יחזקאל ט"ז, ג') מכרתיך ומלדתיך .

בסדם אל תבא נפשי - כשיעמד זמרי
ויעשה אותו מעשה בכזבי, אל יזכר שמי
שם, שנאמר: (במדבר כ"ה, י"ד) 'ושם איש
ישראל המוכה וגו' זמרי בן סלוא נשיא 
בית אב לשמעני: בקהלם אל תחד כבדי -
כשיקהיל קרח את עדתו לחלק, לא יתיחד
שמי עליהם, אלא: (שם ט"ז, א') 'ויקח
קרח בן יצהר בן קהת בן לוי, ולא אמר :
בן יעקב.

 

כי באפם הרגו איש - וכי איש אחד הרגו ,
והרי כתיב: (בראשית,ל"ד,כ"ה) ויהרגו
כל זכר'? אלא שלא היו כלם לפני הקדוש
ברוך הוא אלא כאיש אחד...

 

ארור אפם - לא קילל אלא אפם, וכן
בלעם הרשע אומר: (במדבר כ"ג, ח ')
'מה אקב לא קבה אל', ומה אם בשעת
הכעס לא קלל אלא אפם, ואני בא לקללן ?

אחלקם ביעקב - כיצד עשרים וארבעה אלף
נפלו משבטו של שמעון בזמרי, והיו אלמנותיו
עשרים וארבעה אלף, ונחלקו שני אלפים
לכל שבט ושבט, שנאמר: 'אחלקם ביעקב '.
וכל מי שמסבב על הפתחים - משבטו של
שמעון: אמר הקב"ה: אף לוי יהא מסבב .
מה עשה הקב"ה, האכילו פרנסתו בנקיות ,
ונתקימה גזרת יעקב - גדלו הקב"ה ונתן
לו אחד מעשרה, והוא מסבב ואומר: תנו לי
חלקי, לכך נאמר: 'אחלקם ביעקב'.

הרי שמעון ולוי יצאו אף פניהם מכרכמות.


בראשית רבה, פרשה צ"ט, סימן ז '


הזוהר" גם הוא שואל מדוע לא ברך יעקב את שמעון ולוי" ?
"יעקב היה לו ארבע נשים, והוליד בנים מכולן ונשלם על-ידי נשיו

כשבקש יעקב להסתלק השכינה עמדה עליו. רצה לברך את אלה (שמעון ולוי)
ולא יכול, שפחד מפני השכינה. אמר: 'איך אעשה כי שניהם באים מצד דין
הקשה, ולהתקיף את השכינה איני יכול, כי ארבע נשים היו לי ונשלמתי על ידן.

אלא אמסור אותם לאדון הבית (שהוא משה ) שהבית ברצונו נמצא, ומה
שירצה יעשה ."


(תרגום הזהר לעברית מתוך: הזהר עם פירוש הסולם, פרשת ויחי עמ' קעו'
ובמקור: דף רל"ו ע"א-ע"ב )


האם עתידם של שמעון ולוי גזור ממעשיהם בעבר ?
האם אין להם מקום לתיקון ? ואולי דברי יעקב "מקבעים" אותם
בצדדים השליליים שבהם ובתחושת קיפוח ?
(מעשהו המרדני של זמרי בן סלוא משבט שמעון במדבר כ"ה,
ומעשה קרח משבט לוי במדבר ט"ז )

מניעת הברכה משמעון ולוי אינה בשל כעסם: הכעס כשלעצמו ,
מצוי בכולנו, ומוטב שנכיר בו. שמעון ולוי אינם יודעים כיצד "לטפל "
בכעסם, והוא מביא אותם לכדי הרג: "כי באפם הרגו איש...", הם
אינם יודעים כיצד לנתב את הכוחות המניעים העצומים הגלומים
בכעס: "וברצנם עקרו שור ."
"אפם" ו"רצונם" אינם שליליים כשלעצמם, הם ביטוי של
אנרגיות חיים, אותן אנרגיות יכולות להתגלם גם באהבה
ומעשים טובים ...
השאלה היא כיצד להתמירן ?


מדברי רבי פנחס מקוריץ :
"משעה ששברתי את כעסי , הריני מחזיק אותו בכיסי, כשאני
צריך לו, אני מעלהו משם" .


מתוך: "האור הגנוז - סיפורי חסידים"/ מרטין בובר, עמ' 130


מדברי המורה הבודהיסטי טיך נהאט האן :
"כשהכעס שלנו מושם תחת פנס המודעות, הוא מיד מתחיל
לאבד משהו מטבעו ההרסני...
כשאנו מזהים ומתבוננים מתוך מודעות בכעס שלנו, הוא
לא יכול כבר להשתלט בלבדית על תודעתנו.
אפשר לקרוא למודעות כדי שתלווה את הכעס שלנו .
המודעות שלנו לכעס אינה מדכאה אותו או מגרשת אותו
החוצה. היא רק מטפלת בו. זהו עקרון חשוב ביותר .
המודעות איננה שופטת...
כשאנו כועסים הכעס שלנו הוא הוא עצמנו. לדכא או
לגרש אותו פירושו לדכא או לגרש את עצמנו ...
כשכעס נוצר בנו, אנו יכולים להיות מודעים לכך שכעס
הוא אנרגיה בתוכנו...כשיש לנו מיכל קומפוסט מלא
בחומר אורגני מרקיב... אנו יודעים שנוכל להפוך את
הפסולת הזו לפרחים... בעניין הכעס אנו זקוקים לתובנה
ולראיה הלא-דואלית של הגנן האורגני... אנו יודעים
שהוא יכול להיות מן קומפוסט ושבכוחו להוליד משהו
יפיפה ."
מתוך: "השלום הוא בכל צעד - דרך המודעות המלאה בחיי היומיום"/ טיך נהאט האן, עמ' 84-86


שאלות להתבננות ומחשבה :
בדברי יעקב לבניו מיצג כל בן איכויות שונות, כולן
ודאי קימות, יותר או פחות, בכל אחד ואחת מאתנו .
שמעון ולוי מפגישים אותנו עם כעס, חימת זעם והכח
העצום שלהם להניע פעולה.
דרך כעסם נוכל ללמוד גם על הכעס שלנו .
מהו בעצם הכעס ?
מה מעורר את כעסם במעשה דינה (ובהקשר ליוסף לפי המדרש)?
 מה מעורר את כעסנו שלנו ?
כיצד מתבטא הכעס בגופנו (כאן מתבטא כחרון אף, או בדברי 
המדרש "חמתם" - הכעס יש בו חום, בערה)...
מה יכולות להיות ההשלכות של הכעס כשאנו מחצינים אותו ?
או כשאנו מדחיקים אותו ?
מה כוחו של הכעס (להניע עשיה)...?
האם ישנן דרכים אחרות משל שמעון ולוי להתמודדות עם הכעס ?

 

חזרה


 

 

פרשת "שמות"

ערך: מורדי שטיין


תקציר הפרשה
ספר שמות פותח עם המשך סיפורם של בני יעקב, אשר השתקעו
במצרים ועם הדורת הפכו להיות עם - "בני ישראל".

התחלף השלטון במצרים, והפרעה החדש הפך את בני ישראל לעבדים.
פרעה צווה להמית כל בן זכר של ישראל, אבל שתי מילדות עבריות סרבו.
לידתו של משה, תיבת הגומא, והאימוץ בידי בת פרעה.
משה האיש הרג את המצרי המכה, וברח למדין.
משה לקח לאישה את צפורה בת יתרו.
הסנה הבוער - על משה הוטל המשימה הלאומית.
משה היסס, והאלוהים נתן לו סימנים לשכנע את העם.
משה אסף את אשתו ושני בניו וחזר למצרים.
משה ואהרון הופיעו בפני פרעה ובקשו שישלח את בני ישראל לחופשי.
תגובת פרעה היתה להכביד עוד יותר את העבודה.
העם שפך את ייאושו בפני משה ואהרון.
משה התעודד מהאלוהים, אשר הבטיח להראות במצרים את ידו החזקה.

 



נושאים לדיון בכיתה ובקבוצה
אופיו של הרצף ההיסטורי והספרותי מספר בראשית לספר שמות.
עם ישראל על אדמת נכר כמודל היסטורי לדורות.
האם ניסה פרעה לבצע רצח-עם --- "ג'נוסייד"?
אישיותו המיוחדת של משה ובחינת אופיו כדגם של מנהיג.
משה התחיל את הקריירה עם רצח של אדם אחר: שאלת האמצעי והמטרה.
לנסות לפרשן את סיפור הסנה על ידי פרשנות קלאסית ופרשנות עכשווית ומקורית.
צפורה חפתה על משה והצילה את בנה, ואולי את בעלה, מעונש מות. (פרק ד' 24-26)
האם בכך היא דומה לנשים אחרות במקרא, אשר "הצילו את המצב" בזמן שהגברים    
גילו חוסר תיפקוד ?
לאן נעלם האלוהים בדורות הארוכים של עבדות בני ישראל?
קריאה מחודשת של פרשת ברית בין הבתרים בין האלוהים לאברהם.

 


קטע מהפרשה
ומשה היה רועה את צאן יתרו חותנו כהן מדין, וינהג את הצאן אחר המדבר
ויבוא אל הר האלוהים חורבה. וירא מלאך ה' אליו בלבת-אש מתוך הסנה...

 


 

 

מדברי חכמים

"ומשה היה רועה" ...
כשהיה משה רבנו רועה צאנו של יתרו במדבר ברח ממנו גדי. רץ
אחריו עד שהגיע לחסות. כיוון שהגיע לחסות נזדמנה לו בריכה של
מים ועמד הגדי לשתות. כיוון שהגיע משה אצלו אמר: אני לא
הייתי יודע שרץ היית מפני צמא, עייף אתה. הרכיבו על כתפו והיה
מהלך. אמר הקדוש ברוך הוא: אם יש לך רחמים לנהוג צאנו של
בשר ודם כך --- חייך, אתה תרעה את צאני ישראל.


מדרש שמות רבה, פר' ב'


"כי מן המים משיתיהו"
שהיה תינוק זה שונה ונבדל לגמרי מן החומר הרצי, והיה כולו שכלי ורוחני.

המהר"ל מפראג

 

 

התורה מספרת באריכות ובפרטי פרטים את פרשת הולדת משה, כדי
לומר לבאי עולם כי אף משה, איש האלוהים ואדון הנביאים, נולד
כדרך הנולדים ולא מחוץ לדרך הטבע.

ר' שמשון רפאל הירש

 

 

הירידה למצרים והיציאה ממנה היתה מוגבלת למשפחה אחת גדולה
מיוחסת ורבת בנים, וחשיבות יציאת מצרים מונחת, כאמור, בתולדות
משה, במתן התורה לעם. משה היה האיש הגדול ביותר שקם לישראל
בכל הדורות, ודוקא הוא נולד בחוץ-לארץ ואף לא זכה להיכנס לארץ.


דוד בן-גוריון


הצעה:
ראינו למעלה מגוון של מימרות על מנהיגותו של משה, מעט
מתוך הרבה. אפשר לעמוד על מימרה אחת, או להשוות ביניהן. כיצד
נשווה בין אופי מנהיגותו של משה לבין מנהיגות בדורות אחרים ?
במקומות אחרים? בימינו?

 

חזרה

 


 

 

 פרשת "וארא"

ערך: בארי צימרמן


תוכן הפרשה
פרשת "וארא" פותחת באיזכור היראותו של אלהים אל אבות האומה: "וארא
אל אברהם אל יצחק ואל יעקב..." /שמות:ו' 3 / מסתיימת בראייה אחרת, זו של 
'פרעה: "וירא פרעה כי חדל המטר והברד והקולות, ויוסף לחטוא..." /ט' 34
בין שתי ראיות אלו מתהלכת הפרשה. אלהים מנחית על המצרים דם, צפרדע, כנים,
ערוב, דבר, שחין וברד, ומכל מכה מגיח ויוצא המלך המצרי כשהוא עיקש יותר
ובוטה יותר בהתנגדותו לשילוח העם ממצרים. שני מלכים, עליון ותחתון, רבים ,
ובינתיים לוקים כולם מסביב, הישראלים, המצרים, האדמה, הצאן, המקנה, מקורות
המים. ואין לדבר סוף.

 


שאלה לעיון ודיון
מדוע נזקק אלהים לתכנית עשר המכות? הרי מראש הוא מודיע כי אי-היענותו של
פרעה לדרישות משה תהיה פרי פעולתו-שלו. מה הוא רוצה להשיג בתוכנית
מורכבת זו? מי קהל היעד שלו? המצרים? הישראלים? שר ההסטוריה?

 


קטע מהפרשה
"ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אותותי ואת מופתי בארץ מצרים. ולא
ישמע אלכם פרעה ונתתי את ידי במצרים והוצאתי את צבאותי את עמי בני
ישראל מארץ מצרים בשפטים גדלים וידעו מצרים כי אני ה' בנטותי את ידי על 
מצרים והוצאתי את בני ישראל מתוכם." /ז' 3-5
"ויחזק לב פרעה ולא שמע אלהם כאשר דבר ה' ". /ז' 13
"וירא פרעה כי היתה הרוחה והכבד את לבו ולא שמע אלהם כאשר דבר ה' "./ח' 11
"ויחזק ה' את לב פרעה ולא שמע אליהם כאשר דבר ה' אל משה". /ט' 12

 


 

 מדברי חכמים :

ויחזק ה' את לב פרעה" - כיון שראה הקדוש ברוך הוא, שלא חזר בו מחמש"
מכות ראשונות, מכאן ואילך אמר הקדוש ברוך הוא: אפילו אם ירצה לשוב, אני
מחזק לבו כדי שאפרע כל הדין ממנו. "כאשר דבר ה' אל משה" - שכן
כתיב: /שמות ז', 3 / "ואני אקשה את לב פרעה".


מדרש שמות רבה, סוף פרשה י"א (מהדורת מירקין, כרך ה', עמ' 142)


מאחר שהרשיע והתריס כנגדי, וגלוי לפני שאין נחת רוח באומות עובדי אלילים
לתת לב שלם לשוב, טוב לי שיתקשה לבו, למען הרבות בו אותותי והכירו את
גבורותי. וכן מדתו של הקב"ה, מביא פורענות על האומות עובדי אלילים כדי
שישמעו ישראל וייראו... ואף על פי כן בחמש מכות הראשונות לא נאמר "ויחזק ה' את
לב פרעה" אלא "ויחזק לב פרעה".

רש"י --- דיבור המתחיל "ואני אקשה" [ז', ג']

 

 

זכות התגובה
המדרש וגם רש"י בעקבותיו מנסים לרכך את חומרת דיוקן התכנית האלוהית
המצטיירת בפרשתנו. על פי קריאת-פשט אפשרית מפקיע אלהים מפרעה את
צלם האלהים שבאדם, את יכולת הבחירה החופשית. פרעה רודה בגופם של בני
ישראל ואילו אלהי ישראל רודה ברוחו של פרעה. תועפות היסורים הנוחתות על
המוני העם המצרי הן מראש ובכוונה בלתי-רלוונטיות לענין החלטתו המדינית של
פרעה, שהרי אלהי ישראל נחוש בדעתו למנוע כל ריכוך בעמדתו של פרעה. יוצא
שאלהינו אחראי הן למכות מצרים והן לסירוב מצרים. מי יודע על כך? משה
ואנחנו, הקוראים. עם ישראל ועם מצרים בטוחים (עדיין?) כי לקח לפרעה עשר
מכות שלמות כדי להתעשת מיהירותו הפרעונית. הסיפור המקראי מספר שרק
אחרי המכה העשירית (בפרשתנו הבאה) הסכים אלהים להפסיק להקשות את
לבו של פרעה .
שמא אף אלהים מוגבל קמעא ביכולתו להקשות לבו של אב שכול?



 מתוך ארכיון מכון החגים:
בפרשתנו מבשר ה' לעמו שהוא עתיד לגאול אותם, והוא עושה זאת דרך
ארבעת לשונות הגאולה: והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי.
השלב הראשון הוא הפסקת הסבל הפיזי. זוהי עדיין לא החרות, אלא תנאי
מקדים, שמוטל על האדם שיש לו פנאי לחשוב על מהות חייו ולחפש את
גאולתו. וכדברי הרב שמשון רפאל הירש:

"אדם הנושא על גבו משאות כבדים, אבל הוא עושה זאת לפי רצונו החופשי,
הרהו בן חורין לכל דבר...ומאידך, אדם השרוי כל ימיו בעושר ובפאר, לובש
בגדי בוץ וארגמן, ואוכל מעדני מלך, והכל יש לו מלבד שליטה חופשית על
כוחותיו ושאיפותיו, הכל ניתן לו, אבל רק בחזקת נתינה, מבלי שיוכל לרכוש
לו דבר בעצמו, לשאוף אל אשר הוא משתוקק להגיע, ולבחור לעצמו את הדרך
והאמצעים כדי להגיע לשם...אדם כזה הוא עבד גמור".

ברוך ה', שהגענו למצב שבו איננו עבדים לאומה זרה, אולם לעניות דעתי, דווקא
בחברה המודרנית נוצר מצב בו חוזרת העבדות, אלא שזו היא עבדות מרצון, כאשר
האדם מוותר על חרותו לטובת רצונותיהם של אחרים ולטובת רצונות הקיימים
בתוכו שבשכלו הוא מכיר בגשמיותם של רצונות אלו, וכן כאשר האדם מעמיס
על עצמו: עבודה, אמצעי תקשורת וכו', ובלבד שלא להקשיב לעצמו. כאן התורה
מלמדת אותנו פרק חשוב בהבנה מהי חרות.

קיבוץ בית רימון , 1999

 

חזרה

 


 

פרשת "בוא"

ערך: בנימין יוגב (בוג'ה)


תקציר הפרשה
פרשת בוא נפתחת בשלוש המכות האחרונות מעשר המכות:
מכת הארבה
מכת החושך
ואזהרה על המכה האחרונה - מכת בכורות.
בין מכת החושך והאזהרה על מכת בכורות מסופר על כלי כסף וכלי
זהב שמשאילים ישראל מן המצרים.
בהמשך מסופר על ההוראות המפורטות הניתנות לבני ישראל להתכונן
ליציאת מצרים: בעשרה לניסן, הכנת שה תמים בן שנה לבית אבות, שחיטתו
בארבעה עשר לחודש בין הערביים וסימון פתח הבית בדם.
אכילת השה בחמישה עשר לניסן. ביום הזה יכה ה' את כל בכורי מצרים. יום
זה יוחג על ידי בני ישראל בכל הדורות, שבעת ימים, ובהם לא יאכל חמץ.
אחרי הוראות הפסח לעתיד באה מכת בכורות וסיפור יציאת מצרים.
הפרשה מסתיימת בדיני קורבן הפסח לדורות, דיני הקדשת הבכורות ונתינת
סימנים לזכור את יציאת מצרים. בקטעים אלה מוזכרים האות על ידך וזיכרון
בין עיניך והטוטפות, שאח"כ הפכו היסוד לתפילין.

 


נושאים לדיון בכתה ובקבוצה:
השאלה הקשה של בחירת פרעה והחלטותיו לאור הנאמר: "כי אני הכבדתי
את ליבו ואת לב עבדיו" - האם לא היה האל יכול לכוון את לב פרעה 
לשלוח את בני ישראל? מהי הבחירה החופשית של האדם?

השאלת כלי הכסף וכלי הזהב מהמצרים - פתח להאשמה כלפי היהודים
בכל הדורות כרודפי בצע וכסף. האמנם?

ניסן ותשרי - החודש הראשון - השביעי.

פסח מצרים ופסח דורות.

האם אין בדם על המזוזות משום "עבודה למשחית"
מהי משמעות סמל הדם? האם רק בפסח מצרים או לדורות?

פסח, חג קורבן השה או חג אכילת המצה ואיסור חמץ?

כמה זמן ישבו בני ישראל במצרים? לפי פרשתנו "שלושים שנה וארבע
מאות שנה" (י"ב, מ)
ראה בראשית ט"ו יג, ושמות ו' יד-כו.

קדושת הבכור ומשמעותה.

התפילין, ארבעה פרשיות התפילין והקשר ליציאת מצרים .

 

 

קטע מהפרשה
ויאמר ה' אל משה ואל אהרון בארץ מצרים לאמור: החודש הזה לכם"
ראש חודשים. ראשון הוא לכם לחודשי השנה דברו אל כל עדת ישראל לאמור בעשר לחודש הזה ויקחו להם איש
שה לבית אבות, שה לבית. ואם ימעט הבית מהיות השה ולקח הוא
ושכנו הקרוב אל ביתו במכסת נפשות איש לפי אוכלו תכוסו על השה .
שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם מן הכבשים ומן העיזים תקחו. והיה לכם
למשמרת עד ארבעה עשר יום לחודש הזה ושחטו אותו כל קהל עדת
ישראל בין הערביים, ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף ,
על הבתים אשר יאכלו אותו בהם. ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש
ומצות, על מרורים יאכלוהו. אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים כי
אם צלי אש ראשו על כרעיו ועל קירבו. ולא תותירו ממנו עד בוקר , והנותר
ממנו עד בוקר באש תשרפו. וככה תאכלו אותו, מתניכם חגורים נעליכם
ברגליכם ומקלכם בידכם ואכלתם אותו בחיפזון, פסח הוא לה ".


שמות י"ב: א-יא

 

"החודש הזה לכם ראש חודשים"

מעניין שרש"י מתחיל פרושו לתורה במילים:
"אמר ר' יצחק , לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה
'לכם' שהיא מצווה ראשונה שנצטוו ישראל" - והדגש על המילה לכם
שנותנת סמכות לבית דין לקדש חדשים ולעבר שנים.
ובפרושו לפסוק ב' הוא אומר: "הראהו לבנה בחידושה ואמר לו כשהירח
מתחדש יהיה לך ראש חודש על חודש ניסן, אמר לו: "זה יהיה ראש
לסדר מניין החודשים שיהא אייר קרוי שני, סיוון שלישי.
ומפרש רבנו עובדיה ספורנו (סוף ימי הביניים): "החודש הזה לכם ראש
חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה".
מכאן ואילך יהיו החודשים שלכם לעשות בהם כרצונכם אבל בימי השעבוד ,
לא היו ימיכם שלכם אבל היו לעבודת אחרים ורצונם".
והוא מוסיף! "כי בו התחיל מציאותכם הבחירי":
המילה 'בחיריי' כאן היא מונח שנהגו להשתמש בו בימי הביניים, וכוונתו
ברורה, דהיינו מציאות בה אתם בוחרים לעצמכם את אורח חייכם, ואם
לבטא זאת בסגנון ימינו נוכל לאמר בפשטות 'מציאות בה מתחילה
עצמאותכם', שהרי מכאן ואילך יהיו ישראל קיימים ומתקיימים מרצון
עצמם, ואין הם משועבדים עוד לעול זרים".


לפי: ישעיהו ליבוביץ "שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע "

 

"החודש הזה לכם" - אמר ר' יהושוע בן לוי: למה הדבר דומה? למלך
שהיה לו אורלוגין - שעון - , כיון שעמד בנו על פרקו, אמר לו: בני, עד
עכשיו אורלוגין זה היה בידי, מעכשיו מסור הוא לך. כך הקדוש ברוך
הוא היה מקדש חדשים ומעבר שנים; כיוון שעמדו ישראל, אמר להם :
עד עכשיו חשבונם של חדשים ושל שנים בידי, מכאן ואילך הרי הם מסורים לכם.

תנחומא ע"פ ספר האגדה

 

 

דבר אחר: "החודש הזה לכם" - הדה הוא דכתיב: /ע"פ תהילים, ל"ג, יב'
אשרי הגוי אשר לה' אלוהיו העם בחר לנחלה לו' משבחר הקדוש ברוך הוא
בעולמו קבע בו ראשי חודשים ושנים, וכשבחר ביעקב ובניו קבע בו ראש
חודש של גאולה, שבו נגאלו ישראל ממצרים, ובו עתידין ליגאל שנאמר :
מיכה ז' טו 'כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות', ובו נולד יצחק ובו
נעקד, ובו קיבל יעקב את הברכות, ובו רמז להם לישראל שהוא ראש להם
לתשועה, שנאמר: 'ראשון הוא לכם לחודשי השנה', משל למלך שהוציא את
בנו מבית האסורין, אמר: עשו אותו יום טוב כל הימים שבו יצא בני מחושך
לאור, מעול ברזל לחיים, מעבדות לחרות ומשעבוד לגאולה, כך הוציא
הקדוש ברוך הוא לישראל מבית האסורין שנאמר: /תהילים ס"ח/, ז' מוציא
'אסירים בכושרות".

בראשית רבה ט"ו יא

 

 

בניסן נגאלו ישראל, וכל שנה ושנה כשאותם הימים מגיעים כביכול נותן
דעתו על ישראל שמא הגיעה עת גאולתן, יודעים זאת כל הברואים
ומשפרים את מעשיהם, שאם יזכו יזכו אף הם עת גאולתן של ישראל
לגאולה שלימה.

ש.י. עגנון, שירה

 

 

מצה זו
לפני כשלוש מאות שנה הפליגה לעולם החדש אניה ושמה "מייפלאואר ".
היה זה מאורע גדול בתולדות אנגליה ואמריקה. אבל תאב אני לדעת, אם
יש אנגלי אחד, היודע בדיוק אימתי הפליגה אניה זאת. וכמה אמריקאים
יודעים זאת. היודעים הם כמה אנשים היו באותה אניה? ומה היה טיבו של
הלחם שאכלו בצאתם.
והנה לפני יותר משלושת אלפים ושלוש מאות שנה, לפני הפלגת "מייפלאואר",
יצאו היהודים ממצרים - וכל יהודי בעולם - ואף באמריקה וברוסייה הסובייטית -
יודע בדיוק באיזה יום יצאו: בחמישה עשר בניסן. וכולם יודעים בדיוק איזה לחם
אכלו היהודים: מצות. ועד היום הזה אוכלים יהודים בכל העולם כולו מצה זו
בחמישה עשר בניסן. באמריקה, ברוסיה ובארצות אחרות, מספרים ביציאת
מצרים ובצרות, שבאו על היהודים מיום שיצאו לגולה. והם מסיימים בשני
מאמרים: השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין. השתא הכא, לשנה הבאה
בירושלים, בציון, בארץ ישראל. כך טיבם של היהודים.


דוד בן גוריון, מתוך נאומו בפני ועדת חקירה של האו"ם , 1947

 


 מתוך ארכיון מכון החגים:
בפרק י"ב ראשית הגאולה. בהפוגה שבין המכות מצווה הקב"ה על עם ישראל
בקיום "שעון" שעון שבו על העם לקחת חלק פעיל: "החודש הזה לכם ראש
חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה". /י"ב, ב'/ הדגש על המילה "לכם",
שם הקב"ה מחייב כל אדם בישראל לשאת חלק פעיל בקביעת ימי החודש .
כידוע השעון הנוצרי עובד לפי מהלך השמש, המוסלמי לפי מולד הלבנה ואילו
הלוח היהודי בנוי מתרכובת של שתי מערכות אלו יחד. ולמרות המדע המדוייק
מצווה היהודי לקבוע בנוכחות עדים את מועד החודש כמו שכתוב במסכת ראש
השנה /כ"ה, ב'/: "ראוהו בית דין וכל ישראל וחקרו העדים ולא הספיקו לומר
'מקודש' עד שחשיכה - הרי זה 'מעובר'". כלומר האדם נקרא לקבוע את אורך
חודשי השנה ואת תאריכי חגיו, והצהרת בית הדין קובעת מתי יחולו. כל זה
כמובן כשעמד בית המקדש על תילו. הרעיון המרכזי בעניין זה הוא ההיקשרות
של האדם לקביעה בדת. כמובן שבכך הוא מקבל על עצמו חירות ואחריות
וממילא התחדשות בכל חודש. זהו איפה, האורלוגין האלוקי.


אלי מלכיור, קיבוץ אורים , 2000

 

חזרה

 

 


 

 

 

פרשת "בשלח"
ערך: אהוד רבין

 

עיקרי הפרשה
בפרשה זו אנחנו מלווים את בני ישראל בראשית דרכם, שעוד תארך
שנים רבות, במדבר. בתקופה זו של היציאה למדבר הם עוברים
ניסיונות רבים. הראשון שבהם קריעת ים סוף המצילה אותם ומטביעה
את המצרים. אחר כך יבואו בפרשתנו, מספר ניסיונות בהם נבחנת
הנאמנות ההדדית שלהם ושל האל. כל פעם עולים הספקות אם נכון
היה לצאת את ארץ מצריים ולהתנסות בקשיי הקיום במדבר ובכל פעם
מוכיח האל את כוחו ויוצר פתרונות קיומיים. כל פתרון קיומי שכזה
המן והשלו, המים מהסלע, ההחלמה מהחולי --- מלווה בקבלת
מסגרת התנהגותית נדרשת, באימוץ נורמות חיים חדשות - חוקים
ומשפטים, שבת, מלחמה נגד עמלק .


 נושאים לדיון בכתה ובקבוצה:
כבר בראשית הפרשה אנחנו למדים שהאלוהים לא הנחה את העם
המשולח ממצרים ללכת בדרך הישירה והקצרה. מה אפשר שביקש
כשנהג כך? מה יכולים להיות ה"רווחים" וה"הפסדים" ממהלך כזה?
בפרשה מופיעה מערכת יחסים מחזורית בין העם לאל, בתיווכו של משה :
צעקה ותלונה, תשובת האל בפתרון הנראה על טבעי, הניתן כ"עסקת
חבילה" המלווה במערכת נורמטיבית; קבלת העם על עצמו את ההצלה
והתשובה ואת המתחייב ממנה. האם זאת התמונה המצטיירת גם בעיניכם?
האם יש קשר בין מזון גשמי למזון רעיוני ורוחני? האם אפשר לקשור
בין שניהם? האם תלוי האחד בשני?
אם לכל זעקה ותלונה מביא האל פתרון פלאי, איפה נמצא המקום
לאחריות האישית? האם סיפור הפרשה מציג את המעשה האישי
והקבוצתי הנדרש כדי שיתממש הפתרון הניסי?
לפי חז"ל יש שתי גרסאות למה שהתחולל לפני חצית ים סוף. רבי
מאיר אומר שבני ישראל התנצחו ביניהם וכל אחד אמר "אני יורד
תחילה --- ראשון --- לים" ואילו רבי יהודה גורס את ההפך, כלומר
שכל אחד אמר "אין אני יורד תחילה לים" עד שקפץ נחשון בן עמינדב
לים והורה את הדרך. נסו לדמיין את שני התסריטים, איזה מהם נראה
מציאותי יותר, האם רוח ההתנדבות מובילה או ההססנות דווקא? מה
משמעות ה"קפיצה הנחשונית" ואיך היא תורמת לשאלת הצורך לעזור
לנס להתקיים ?
איפה בפרשה אנחנו מוצאים ניסיון לכלל החברתי של "כל אחד לפי
יכולתו וכל אחד לפי צרכיו"?
האם ניתן לראות קווים אנלוגיים, עם כל מגבלות האנלוגיה, בין הפרשה
שלפנינו לבין "יציאת מצרים המודרנית" - הציונות והמדינה שבדרך?
ועל הקשר בין עמידה בניסיון לבין רכישת ניסיון --- מה ההבדל ומה הקשר?
ומה לגבי התלונות הרבות של העם, "הקיטורים" כפי שהיינו מכנים זאת
היום. האם יש להם תפקיד? תפקיד חיובי או שלילי?
 
 
קטע מהפרשה
ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלהים דרך ארץ
פלשתים כי קרוב הוא כי אמר אלהים פן ינחם העם בראתם
מלחמה ושבו מצרימה. ויסב אלהים את העם דרך המדבר
ים סוף וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים. ויקח משה את
עצמות יוסף עמו כי השבע השביע את בני ישראל לאמר פקד
יפקד אלהים אתכם והעליתם את עצמתי מזה אתכם. ויסעו
מסכת ויחנו באתם בקצה המדבר. וה' הולך לפניהם יומם
בעמוד ענן לנחתום הדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם
ללכת יומם ולילה. לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה
לפני העם .
 
שמות י"ג  17-22
 
 
מהמדרש
בשעה שביקש הקדוש ברוך הוא להטביע את מצרים בים עמד עוזא
שר של מצרים ונשתטח לפני הקב"ה ואמר לפניו: ריבונו של עולם ,
במידת הרחמים בראת עולמך, למה אתה רוצה להטביע את בני? מיד
כינס הקב"ה כל פמליא של מעלה ואמר להם: הוו דנים ביני ובין עוזא
שר של מצרים. התחילו שרי האומות מלמדים סנגוריה על מצרים. כיוון
שראה מיכאל כך, רמז לגבריאל וטס למצרים טיסה אחת ושמט לבנה
עם טיטה ותינוק אחד עמה ששיקעוהו בבניין, ובא ועמד לפני הקב"ה
ואמר: ריבונו של עולם, כך שיעבדו את בניך! מיד ישב עליהם הקב"ה
במידת הדין וטיבעם בים.
באותה שעה ביקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקב"ה, אמר להם
הקב"ה: מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפני !
מד' אבכיר; בבלי סנהד' לט
 
קטעים מארכיון מכון החגים
חג הפסח אינו רק "יום ראשון של פסח", יש גם "שביעי של פסח". ליום
זה תוכן פנימי עצמאי עמוק, שאנו חייבים להעלותו. שביעי של פסח
מתקשר עם דבר יקר מאוד, אשר בתקופתנו במיוחד צריך להיות
מובלט --- קריעת ים סוף, הנס הראשון שנתגלה לנו במעבר גולים בים.
ויש גם "שירת הים". אנחנו יודעים מה ערך לזיכרון היסטורי זה --- מעבר-גאולים
בין גלי הים, שניצבו כנד, בתקופה של יציאת מצרים ההיא. כמה אגדות-עם
כרוכות בעניין זה של מפלט בדרך הים. גם כיום הזה --- הים הוא שמפריד
בינינו ובין הגולה, בים זה טבעו אניות העולים שלנו, ועדיין אנו מקווים לראות
ספינות-עולים רבות עוגנות ליד חופינו. וים זה עתיד להיות לו ערך עצום
בחיינו, "יציאת מצרים" בדרך הים ובאמצעים אחרים, חדשים. הקשרים
הסמליים לקריעת ים-סוף ההיסטורית חיים בתוכנו גם היום בצורה זו או
אחרת. אנחנו חיים את ההיסטוריה שלנו בהרבה צורות שונות. וצריך לקשר
את יום שביעי של פסח עם יום-הים .

נחום בנארי, ממייסדי עין-חרוד, ביום עיון בשנת  1944

 

בני ישראל יוצאים למסעם במדבר. לאחר קריעת ים סוף מתחילה השגרה
המדברית הקשה, ומיד מתעוררים הקשיים: איך דואגים לשתיה ומזון
עבור 600.000 בני אדם במדבר? בעיית המזון נפתרת בצורה הבאה:
"ותעל שכבת הטל והנה על פני המדבר דק מחספס ,דק ככפור על הארץ.
ויראו בני ישראל ויאמרו איש אל אחיו: מן הוא. כי לא ידעו מה הוא. ויאמר
משה אליהם : הוא הלחם אשר נתו ה' לכם לאכלה. זה הדבר אשר צוה
ה': לקטו ממנו איש לפי אכלו, עמר לגלגלת, מספר נפשתיכם, איש לאשר
באהלו תקחו. ויעשו כן בני ישראל וילקטו המרבה והממעיט. וימדו בעמר ,
ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר, איש לפי אכלו לקטו". --- שמות טז' 14-16
המן מלווה את בני ישראל במשך כל שנות נדודיהם במדבר. בני ישראל
מצווים לקחת "איש לפי אוכלו", או במילים אחרות "כל אחד לפי
צרכיו", אך מאידך גיסא, ההקצבה היא עומר אחד לכל אדם, כמות
שווה לכל אדם. האין כאן סתירה בין שתי הקביעות? האם ילד צריך
עומר שווה לאדם מבוגר? האם כל בני האדם המבוגרים אוכלים
כמות שווה? ואם צורכיהם שונים, כיצד יבואו על סיפוקם בעומר אחד?
כיצד מחלקים משאב מוגבל באופן צודק? נראה שדילמה זו, העומדת על
סדר יומנו בחריפות רבה, עמדה גם על סדר יומם של אבותינו במדבר ופסוק
מוזר זה מבטא את עומק הדילמה. ובאמת, בני ישראל מלקטים "המרבה
והממעיט", כל אחד לפי ראות עיניו. רק נס גורם לכך שגם מי שלקח יותר
וגם מי שלקח פחות מקבלים בדיוק מה שהם זקוקים לו, "איש לפי אוכלו".
לבני ישראל קשה בקטע הזה של הערכה מדויקת של צורכיהם, באופן לא
מפתיע. נדרש לכך נס. יותר מכך:
"ויאמר אליהם משה: איש אל יותר ממנו עד בקר. ולא שמעו אל משה ויותרו
אנשים ממנו עד בקר, וירם תולעים ויבאש ויקצף עליהם משה. וילקטו אותו
בבקר בבקר, איש כפי אכלו, וחם השמש ונמס" --- שמות יז' 20-21
בני ישראל מתקשים להאמין שאין להם צורך לדאוג למחר. הם חוסכים
היום כדי שלא יחסר מחר, למרות ציוויו של משה. לא קשה להבין את
חרדתם באמצע המדבר הגדול הזה! לאט, לאט, לומדים בני ישראל
שבכל בוקר ניתן להם מזון די מחסורם, הם לומדים לקחת את מה שנחוץ
להם, ורק זאת, מדי יום. כמה נוח שאלוהים מוריד מן מן השמיים בכל יום!

אליזבט, קיבוץ גניגר 1998

 

בפרשת השבוע פוסעים בני ישראל פסיעות חירות ראשונות. הם
מתנסים באופציית החירות - האם הם מוכנים לה? כבר בתחילת
מסעם הם מביטים בערגה בסיר הבשר המצרי. הזיכרון שלהם
סלקטיבי, הם שוכחים את העבדות הפיסית והרוחנית וזוכרים רק
את סיר הבשר שאולי אכלו מתישהו. לקב"ה יש מענה והם מקבלים
מים מהסלע, לחם צונח מהשמיים ובשר שלו בכל מיני טעמים מוגש
כל יום ללא עמל. אבל המתלוננים אינם אסירי תודה למראה
השירותים יוצאי הדופן האלה. למעשה הסיבה האמיתית היא
בדיקה מתמדת "היש ה' בקרבנו אם אין?" --- שמות יז' 7
העם מפחד גם מפני מלחמה עם צאתו ממצרים. הפחד הגדול מביא
אותו למחשבה לחזור למצרים והעיקר לא להתייצב מול פני האויב.
על זה אומר הרמב"ם ב"מורה נבוכים" חלק ג': "אין בטבע האדם
שיגדל על מלאכת עבדות בחומר ובלבנים והדומה להם, ואחר כך
ירחץ ידיו לשעתו מלכלוכם עם ילידי הענק פתאום". העם העברי
גדל דורות במשטר של עבדות, נפשו שפלה. את העבדות לא ניתן
לעקור בהלם. אומר אבן עזרא - העבדות מוטבעת במהותו, ההתנתקות
ממנה אינה במאורע חד פעמי. ההתנתקות תבוא בתהליך חינוכי, רוך,
איטי ושיטתי. נפש דור יוצאי מצרים לא זכתה בגאולה שלמה. ניצוץ
העבדות תמיד חבוי בליבם, על כן יסיים דור זה את חייו במדבר למען
יקום דור אחר הוא דור המדבר, דור שלא ידע גלות ולו נפש גבוהה ,
דור שיעלה באומץ לכבוש את כנען.
והנה הם נתקלים באויב מספר אחד - בעמלק. למרות שכל מה
שקרה באותו היום במדבר היה ניסיון סרק בן פחות מיום להילחם
בישראל, רישומו נחרט כמערכה חשובה במיוחד.
מדוע יצא קצפו של הקב"ה על עמלק, אותו הקב"ה שאמר "לא
תתעב מצרי כי גר היית בארצו" --- דב' כג:8 --- מזהיר את העם
מפני התגרות באדום, מואב ומדיין, מכריז מלחמה בלתי פוסקת
וחסרת פשרות בעמלק. מה לו לעמלק שישראל לא באו כנגדו ,
לא הקניטו אותו ולא דרשו פיסה מאדמתו? מה לו לעשות מרחק
כה רב על מנת להילחם בעם עבדים זה? הסיבה היא שעם עבדים
שיצא לחירות פיסית ורוחנית מפריע לתזה עליה חי עמלק והוא חושש
שהקריאה לחופש תעבור בין עוד עמים ותפריע לו לשלוט בעבדיו .
מנקודת ראותו אין מקום לשני עמים כישראל וכעמלק בפלנטה. לכן
הוא מחליט להילחם ברוח בדרך על ידי מלחמה פיסית, על כן הוא
מוכרז כאויב נצחי… זוהי על כן מלחמה מטאפיסית הנמשכת מאז ועד
היום. כל עוד עמלק קיים, אומרים חז"ל, אין שמו וכיסאו של
האלוהים שלמים. על מלחמה זו להתנהל עד תום.

אלי מלכיור, קיבוץ אורים
 

ועוד משהו
ועתה לך בוא מצרימה, אל הנענים ואל הנדכאים, ואמרת להם כי עבדים
הם והם לא יבינו, כי אומללים הם והם לא ידעו, וכי גדול עניים וגדולים
מכאוביהם ונורא לחצם - והם לא יאמינו.
ופקחת עיניהם בחוזק יד, על כל לחצם ועל כל עניים וגאלת אותם.
ועם רב ימשך מקרב אחיך אשר לא ידעת ואשר לא ידעוך ומקרב כל העם מסביב,
אשר רע ומר להם. והיית לאב המון אדם רב ולראש .
שבטיו ועשית מן התולעים אדם ומן האדם - עם ומעפרות חול ארץ
דוד פרישמן, "משה ותחפנס"

 

חזרה

 


 

 

פרשת "יתרו"

ערך: מורדי שטיין


תקציר הפרשה
יתרו כהן מדין חותן משה מביא עמו את צפורה בתו ושני הבנים אשר
מצטרפים למשה ולעם.
יתרו רואה איך חתנו קורס מתחת העומס של לשפוט את העם
לבדו, ומציע לו הצעת ייעול: למנות שרי אלפים ושרי מאות, שרי
חמישים ושרי עשרות. ובכך נולדה הביורוקרטיה היהודית.
העם כולו מתייצב למרגלות הר סיני, ומתכונן שלשה ימים לקבלת התורה.
משה עולה להר, בין קולות וברקים, ענן כבד, קול שופר, ענן ואש.
העם שומע את "עשרת הדברים" מפי האלוהים.
בעקבות ההתגלות הנשגבת, ה' מצווה על משה להשביע את העם
שיתרחק מעבודה זרה.

 


 נושאים לדיון בכתה ובקבוצה:
איפה היו צפורה אשת משה ושני בניהם בזמן יציאת מצרים? הייתכן
שהם לא היו לצדו של משה כל התקופה החשובה ההיא? האם נחרץ
גורלם של מנהיגים איתנים להזניח את ענייני המשפחה?

משה אינו יכול לשפוט את העם לבד, ומקבל את עצתו של יתרו
חותנו וממנה מערכת של עוזרים. מה הלקחים האקטואליים למעשה זה ?

משה ממנה שרים שהם מופת בהגדרה: "אנשי חיל, יראי אלוהים ,
אנשי אמת, שונאי בצע".

למה מקדים סיפור יתרו, שהוא כהן דת אחרת, את סיפור מתן תורה?

מעמד הר סיני כבסיס לאמונת ישראל.

נהוג לחלק את עשרת הדברות: חמשת הראשונות בין אדם למקום ,
וחמשת האחרונות בין אדם לחבירו. האמנם?

על עשרת הדברות כחוקים ישראליים וכחוקים אוניברסליים.

המזבח הישראלי היה בנוי רק מאבנים שלמות, מסיבה מעניינת :
"ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית, כי חרבך
הנפת עליה ותחללה".

 

 

קטע מהפרשה
ויאמר ה' אל משה לך אל העם וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלתם :
והיו נכונים ליום השלישי כי ביום השלשי ירד ה' לעיני כל העם על הר סיני :
והגבלת את העם סביב לאמר השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו כל
הנוגע בהר מות יומת: לא תגע בו יד כי סקול יסקל או ירה יירה אם בהמה
אם איש לא יחיה במשך היובל המה יעלו בהר: וירד משה מן ההר אל
העם ויקדש את העם ויכבסו שמלתם: ויאמר אל העם היו נכונים לשלשת
ימים אל תגשו אל אשה: ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ויהי קלת וברקים
וענן כבד על ההר וקול שפר חזק מאד ויחרד כל העם אשר במחנה: ויוצא
משה את העם לקראת האלוהים מן המחנה ויתיצבו בתחתית ההר: והר
סיני עשן כלו מפני אשר ירד עליו ה' באש ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד
כל ההר מאד: ויהי קול השופר הולך וחזק מאד משה ידבר והאלוהים
יעננו בקול:
וירד ה' על הר סיני אל ראש ההר ויקרא ה' למשה אל ראש ההר ויעל משה:

 

שמות יט: י-כ

 

 

מעולם המדרש

ולהלן מדרש אשר מתאר את המפגש בין משה וה' במרומי הר סיני:

אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שיושב
וקושר כתרים לאותיות, אמר לפניו: רבש"ע, מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם
אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש
על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר לפניו: רבש"ע, הראהו לי, אמר
לו: חזור לאחורך. הלך וישב בסוף שמונה שורות, ולא היה יודע מה הן
אומרים, תשש כחו; כיון שהגיע ---רבי עקיבא--- לדבר אחד, אמרו לו
תלמידיו: רבי, מנין לך? אמר להן: הלכה למשה מסיני, נתיישבה דעתו---של
משה---. חזר ובא לפני הקב"ה, אמר לפניו: רבונו של עולם, יש לך אדם
כזה ואתה נותן תורה על ידי? אמר לו: שתוק, כך עלה במחשבה לפני. אמר
לפניו: רבונו של עולם, הראיתני תורתו, הראני שכרו, אמר לו: חזור לאחורך .
חזר לאחוריו, ראה ששוקלין בשרו במקולין, אמר לפניו: רבש"ע, זו תורה
וזו שכרה? אמר ל: שתוק, כך עלה במחשבה לפני.


תלמוד בבלי מסכת מנחות דף כט עמוד ב

 


כמה שאלות לחשיבה והנחייה :
מי הוא הדמות המרכזית בסיפור, שעליו נכתב המדרש?
משה נוחת ממעמד מתן התורה אל תוך בית מדרשו של רבי עקיבא ,
ואינו מבין מילה ממה הם שחים. איך ייתכן?
מה משמעות ההסבר של רבי עקיבא לתלמידיו?
הסברים רבים ניתנו למושג "הלכה למשה מסיני". מה דעתך?

אחת הדרכים להבין את המסרים של המדרש היא בבדיקה של ההתנגשות
הרעיונית והתרבותית בין הצורך לשמר, לבין הרצון לשנות; בין היציבות של
המסורת לבין התנועה שבדינמיקה. ההשלכות האקטואליות נמצאות כמעט
בכל צעד ושעל של חיי חברה ותרבות, בכל מקום ובכל זמן.


את הדילמה הנצחית הזאת הטיב להגדיר יהודה עמיחי:

החיים דורשים מאתנו כל הזמן להשתנות. מצד שני, יש באדם צורך לא
לשנות כלום, ובין שני הקטבים האלה החיים נמשכים.



מארכיון מכון החגים הקיבוצי
בסוף הפרשה הקודמת, פרשת "בשלח", נלחמו בני ישראל בעמלק
מלחמת קודש. בסוף אותו קטע כתוב: "כי מחה אמחה את זכר עמלק
מתחת השמים". שבועה זו נגד תרבות זרה, שעמלק רק מייצג אותה
כאן, הולכת אתנו עד שאול המלך ועד מגילת אסתר.
והנה מתחילה הפרשה הבאה דווקא במפגש מפרה ומרענן בין משה ,
נביא עם ישראל, ליתרו כהן מדין, איש דת זרה. במפגש ביניהם מספר
משה ליתרו את כל הנסים והנפלאות שה' עשה לישראל במצרים, יתרו
משתכנע ופותח שולחן זבחים לכבוד ה'. אבל יש כאן הדדיות, גם משה
לומד מיתרו עניין חשוב ביותר בהלכות ניהול משפט ו"דמוקרטיה".
כשיתרו רואה את כל העם עומד בתור להשפט ולהתדיין בפני משה ,
מלמד אותו יתרו את האפשרות של האצלת סמכויות ומבנה הירארכי
בו "כל הדבר הגדול יביאו אליך, וכל הדבר הקטן ישפטו הם".
כלומר, התרבות הזרה, החיצונית לנו, אינה רק איום שצריך להתרחק
ולהתבדל ממנו, יש בה גם דברים שכדאי ללמוד.

והעניין השני בו עוסקת פרשת יתרו הוא דווקא כן המדדים בהם יתבדל
עם ישראל ויגדיר עצמו באופן שונה מהסביבה. מה כל אחד מבני
ישראל מתחייב לקחת על עצמו בתור מי ששייך לקבוצה האנושית
המסוימת הזו --- עשרת הדברות.

הצורך של כל אחד מאתנו בשייכות למסגרת מוגדרת המבדילה
אותנו מכלל האנושות, באה כאן לידי ביטוי יחד עם הצורך לקשור קשרים
וללמוד מאחרים את הטוב שיש מחוץ למוכר ולידוע לנו.
(ההדגשה במקור)


קיבוץ גזית, תשנ"ז 1997

חזרה

 


 

פרשת "משפטים"

ערך: קובי וינר


תקציר הפרשה
"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" - דברי אלוקים למשה , כהקדמה
למכלול שלם של חוקים (משפטים), החוקה המכוננת של עם ישראל
מאז ולעולם.
ומה כוללת חוקה זו כנתינתה בפרשתנו ?

דיני עבדות וחופש (שמות ,כ"א 1-11)
חוקים הדנים במעשי אלימות ואלימות מילולית בכללם ( שם 12-27)
דיני פיצויים (שם, כ"א 37 - כ"ב 14)
דיני דת ומוסר הנוגעים בנורמה המינית הראויה,
ביחס הכלכלי - חברתי לאלמנה, לעני לגר וליתום (שם, כ"ב 15-30)
צדק ושוויון במשפט (שם, כ"ג 1-9)
שנת השמיטה ודיני השבת (שם,שם 10-13)
מצוות שלושת הרגלים (שם 14-19)
ולאחר המשפטים- הנחיות להמשך הדרך:
השגחת המלאך על מסעם של ישראל במדבר, כמימוש פרטי של ההשגחה 
כולה ; כיבוש הארץ וגירוש היושבים בה (שם 20-33)
אשרור הברית (שם, כ"ד 1-11)
ולסיום: עליית משה להר סיני (שם 12-18)

 


 נושאים לדיון בכתה ובקבוצה:
בבואנו לבחון את החוקה האלוקית הנמסרת למשה ועתידה להימסר
לעם, נשאל שאלת-אב : היש קשר מהותי בין המרכיבים השונים של
החוקה, הנמסרת במעמד המכונן, או שמא נסתרת מאתנו כוונת המכוון?
שאלה זו פותחת לדיון שאלות נוקבות רבות, וכמה מהן נביא לפניכם:
מה בין דיני "דמים" לדיני דמים?
מה בין נאותות מינית לפולחן ראוי?
הישוו כל עולי הרגל ירושלימה, אם משפט יתום ואלמנה יוטה?
היש קשר בין שמיטת העבדות האדמה והחובות לבין השבת?
מה בין החג והטקס לבין ערכי המוסר והצדק?
וראשית תשובה לשאלת האב - בשאלה נוספת תנוסח: מה בין צדק
חברתי, קשר לארץ ישראל, החג והדת - מה בין כל אלה ליחסי אדם
ובוראו ? היש בהם התניה כוללת או התניה חלקית לפחות?
ושאלה נוספת : הניתן לקבל את מכלול החוקים כפשוטו או שמא
לדרוש בו ולחפש דרכי חיים שאינם כפשט?
למשל : מדוע שונה דין אמה מדין עבד? ; או, הניתן להקיש מגירוש
עממי כנען לשיבת ציון בימנו?

 

 

קטע מהפרשה
את אימתי אשלח לפניך והמתי את כל העם אשר תבוא בהם , ונתתי
את כל אויביך אליך עורף. ושלחתי את הצרעה לפניך וגרשה את החיוי
את הכנעני ואת החיתי מלפניך. לא אגרשנו מפניך בשנה אחת , פן
תהיה הארץ שממה ורבה עליך חית השדה. מעט מעט אגרשנו מפניך
עד אשר תפרה ונחלת את הארץ. ושתי את גבולך מים-סוף ועד ים
פלשתים, וממדבר עד נהר , כי אתן בידכם את יושבי הארץ וגרשתמו
מפניך. לא תכרות להם ולאלוהיהם ברית. לא ישבו בארצך פן יחטיאו
אותך לי , כי תעבוד את אלוהיהם כי יהיה לך למוקש.

 

שמות כ"ג: 27-33

 



הקטע הנ"ל מהפרשה מגדיר מזווית ראיה מסוימת את היחסים בין
ישראל לעמים. את המדרש הבא אפשר להבין כפרשנות למקרא,
כתיאור היסטורי של דורות רבים, או כאקטואליה. לבחירתכם!

רב יהודה ברב סימון אמר בשם רב יוסי בן רב נהוראי: לעולם
הקב"ה --- הקדוש ברוך הוא --- תובע דמן של נרדפין מן הרודפין.
תדע לך שכך הוא, שכן הבל נרדף מפני קין ובחר הקב"ה בהבל ,
שנאמר: "וישע ה' אל הבל ואל מנחתו". נח נרדף מפני דורו ולא
בחר הקב"ה אלא בנח, שנאמר: "כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור
הזה". אברהם נרדף מפני נמרוד ובחר הקב"ה באברהם... יצחק
נרדף מפלשתים ובחר הקב"ה ביצחק... יעקב נרדף מפני עשו ובחר
הקב"ה ביעקב... יוסף נרדף מפני אחיו ובחר הקב"ה ביוסף... משה
נרדף מפני פרעה ובחר הקב"ה במשה... דוד נרדף מפני שאול ובחר
הקב"ה בדוד... שאול נרדף מפני פלשתים ובחר הקב"ה בשאול ...
ישראל נרדפין מפני האומות ובחר הקב"ה בישראל, שנאמר: "ובך
בחר ה' להיות לו לעם סגולה".

 

מתוך ארכיון מכון החגים

"כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי חינם"
חוק העבד נראה כאילו היה מובן מאליו בעולם העתיק. מה לנו
ולחוק העבד? לכאורה, פסה עבדות מן העולם. אך האם כך הדבר?
במדינה הנאורה בה אנו חיים יש מצבים המעלים שאלות דומות. פריחת
שוק העובדים הזרים, עולים העובדים בעבודות דחק כדי להשיג
פרוסת לחם וכל כיוצא באלה, מחדדים מחדש את אותן שאלות של
שליטה של אדם בחיים של אדם אחר.
אולם לשאלת העבדות גם פנים אחרות. שאלת עבדות האדם
לגופו, להרגליו, לנסיבות הזמן והמקום מעסיקה את האנושות בכל הדורות.


אורית, קיבוץ גניגר, תשנ"ח 1998

 


פרשת "שקלים"
שבת פרשת "משפטים" בדרך כלל מציינת גם את פרשת "שקלים ",
הראשונה מארבעת הפרשיות המיוחדות הקשורות לעונת פורים-פסח.
בנוסף לפרשת השבוע, קוראים משמות ל:יא-טז, ויש גם הפטרה
מיוחדת, מלכים ב' יב:א-יז.


קטע נוסף מהארכיון :
השבת אנו נכנסים לסדרת הפרשות המחברות אותנו אל חג הפסח :
"ארבע פרשיות". הראשונה שבפרשיות, פרשת שקלים, מבשרת
על בוא חודש אדר. בראש חדש אדר הוציאו בימי בית המקדש
הודעות חיוב מס לצורך קניית קרבנות ציבור ללא שום דירוג במס
וללא שום פטור: "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית
השקל". /שמות ל:טו.
אותו מס המשתף את כל העם ללא שום פטור וללא אבחנה ...
בין עני ועשיר הוא זה שמאפיין את הציבור הישראלי. גם אם
העם הזה נראה לעיתים כאוסף של פרטים שניגודי אינטרסים
מאיימים על שלמותו, אנו משמיעים בפרהסיה שהיותנו עם אחד
אינו מותנה בשום גורם חיצוני ובשום אינטרסים. מחצית השקל
מבטאת את: "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ ".


הרב בני, קיבוץ סעד, תשנ"ח 1998


ועוד משהו
קובי וינר


אַפְלָיָה

למשה טל

מתוך מילון אבן-שושן:
הַפְלָיָה: הַבְדָּלָה, יִחוּד, הַבְחָנָה בֵּין שׁוֹנִים (לְטוֹבָה אוֹ לְרָעָה).
אַפְלָיָה: מַעֲשֵׂה הַפְלָיָה, הַבְחָנָה בֵּין שׁוֹנִים, מַשּׂוֹא-פָּנִים.

שׁוֹאֵל הַתַּלְמִיד
אֶצְבָּעוֹ מִתְנוֹסֶסֶת
מַקְשֶׁה הַתַּלְמִיד
בְּשִׁעוּר עִבְרִית
מוּבֶסֶת,
אַפְלָיָה אֵיךְ כּוֹתְבִים
בְּאָלֶ"ף אוֹ בְּהֵ"א?

עוֹנָה הַמּוֹרָה,
אֶת רֹאשׁוֹ הִיא לוֹטֶפֶת
אֶת שְׁחוֹר תַּלְתַּלָּיו הַנּוֹפֵל כְּאֶשְׁכּוֹל,
הַפְלָיָה?
בְּהֵ"א, שֶׁרַק הַבְדָּלָה הִיא
לְעוֹלָם לְבָנָה
לְיָמִין אוֹ לִשְׂמֹאל,
חַסְרַת טַעַם וָרֵיחַ
נֵיטְרָלִית שְׁקוּפָה
מִבְּלִי לְהַכְרִיעַ
לְטוֹב אוֹ לְרַע.

דְּמָמָה
אֲפֵלָה
בְּצָהֳרֵ-יוֹם
בַּכִּתָּה מִשְׂתָּרֶרֶת
אֵין פּוֹצֶה אֶת הַפֶּה
נִשְׁמָע רַק הַזְּבוּב,
אָז יַתְרִיס הַתַּלְמִיד
אַפְלָיָה לְעוֹלָם
לְעוֹלָם אֲפֵלָה הִיא
אֲפֵלָה
אֲפֵלַת-יָהּ
אֲפֵלַת-צֶלֶם-יָהּ
כְּמוֹ צִינוֹק בְּלִי חַלּוֹן.

 

חזרה

 


 

 

פרשת "תרומה"

עורכת: מיריק גרזי


עיקרי הפרשה
הפרשה עוסקת בהוראות לבנית המשכן שנתן ה' למשה על הר סיני .
האל מורה למשה לקחת תרומה מבני ישראל "דבר אל בני ישראל 
"ויקחו לי תרומה, מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי
שמות כ"ה, ב'. עבור המשכן לא גובים מס כפוי מלמעלה אלא: "כל
איש אשר ידבנו ליבו ".

ההוראות לבניית המשכן כוללות את החומרים שמהם יבנה המשכן: זהב
וכסף וארגמן, עורות אילים מאדמים, עצי שיטים, אבנים לאפוד ולחושן ועוד .
כן ניתנות הוראות מדוייקות לבניית המשכן עצמו, גודלו והחומרים
שמהם יבנה, וכן לבניית הכלים בתוכו: הארון, השולחן, המנורה והמזבח .
כל ההוראות הללו ניתנות בפרטי פרטים מדוייקים להפליא המתארים
כיצד צריך להיות בנוי המשכן המיועד.

 


נושאים לדיון בכתה ובקבוצה:
מה משמעות של דברי האל : "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". כ"ה, ח'
מדוע לא כתוב: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכו", מה ההבדל
במשמעות בין שני הניסוחים?

מדוע חשוב לה' לתת למשה הוראות כל כך מדוייקות לבניית המשכן.

"ויקחו לי תרומה, כל איש אשר ידבנו ליבו" - כ"ה, ב'. כל אחד תורם לפי
יכולתו, לעומת חצי השקל שאותו כולם נותנים בשווה - העני
והעשיר (פרשת כי תשא, ל' י"ג). מה ההבדל בין שתי דרכי הנתינה
למשכן ומה החשיבות לנתינה בשתי הדרכים ?

שני שמות למשכן: משכן, אוהל-מועד, מה תורם כל שם להבנת תפקידו
של המשכן? יש לציין כי יש הטוענים שמדובר בשני מבנים בעלי
פונקציות שונות ולא מבנה אחד עם שני שמות.

 



קטע מהפרשה
ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ככל אשר אני מראה
אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו, כן תעשו ...
וראה ועשה כתבניתם אשר אתה מראה בהר.

 

שמות כ"ה, ח'-ט', מ'

 


מן המדרש
המדרשים רואים את המשכן כהשתקפות של הבריאה, של העולם ושל
האדם ומעשיו. יוצגו כאן כמה "השתקפויות" כאלו והשאלה היא:

מדוע קיים הצורך שלנו לדרוש את המשכן כמשל ?

 

המדרש בבמדבר רבה. פרשה י"ב, סימן י"ג משווה בין בניית המשכן לבין בריאת העולם .
 

 

בריאת העולם

בראשית א' ב'

הקמת המשכן

שמות כ"ה / במדבר ז'

המשכן שקול כנגד העולם שקרוי אוהל
כשם שמשכן קרוי אוהל
 

כתוב - בראשית ברא אלהים
את השמים ואת הארץ

בראשית א' א'
וכתוב נוטה שמים כיריעה

תהלים ק"ד

 ובמשכן כתוב
"ועשית יריעות עזים
לאוהל על המשכן "

שמות כ"ו, ז'

כתוב ביום השני
יהי רקיע ויהי מבדיל בין מים למים

בראשית א' ו '

 ובמשכן כתוב
והבדילה הפרוכת לכם
בין קודש לקודש

שמות כ"ו, ל"ג

 כתוב ביום השלישי
יקוו המים מתחת השמים

 ובמשכן
- ועשית כיור נחושת וכנו נחושת
לרחצה... ונתת שמה מים

שמות ל' י"ח

 ביום הרביעי כתוב
יהי מאורות ברקיע השמים
 ובמשכן
ועשית מנורת זהב טהור
 בחמישי כתוב
ועוף יעופף על הארץ
 ובמשכן
והיו הכרובים פורשי כנפים
 בששי
נברא אדם
 ובמשכן
ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך

 כתוב בשביעי
ויכולו השמים וכל צבאם

בראשית ב', א'

 ובמשכן
ותכל כל עבודת משכן

 

 בבריאת עולם
כתיב ויברך אלהים,
ויכל אלהים ביום השביעי
מלאכתו אשר עשה

 ובמשכן
וירא משה את כל המלאכה
והנה עשו אותה .. ויברך אותם משה

שמות ל"ט, מ"ג, במדבר ז', א'

בשביעי
ויקדש אותו

 ובמשכן
ויהי ביום כלות משה
להקים את המשכן .... ויקדש אותו

במדבר ז' א'

 

 

יוסף בן מתתיהו
סוף המאה הראשונה לספירה
כל דבר - מן המשכן - נעשה לשם חיקויו של העולם כולו ומתכונתו:
כי בזה שחילק את האוהל ... לשלושה חלקים ומסר לרשותם של
הכהנים שני חלקים כמקום ... פתוח לכל, הרי ציין את הארץ ואת הים
ששכן הללו פתוחים למעבר לכל הבריות. ואילו את החלק השלישי-
הדביר - תחם לאלוהים לבדו, שכן גם השמים אינם פתוחים לבני
האדם לעלות שמה. ובזה שהניח על השולחן שתים עשרה חלות ציין
את השנה שמחולקת היא לשנים עשר חודשים... והשטיחים הטוויים
מארבעה מינים מציינים את טבעם של היסודות. כי נראה שהבוץ מציין
את הארץ, שכן ממנה צומחת הפשתה, *והארגמן מציין את
הים (החלזונות) בתכלת היה ברצונו לציין את האוויר והאודם יכול
להיות ראיה לאש. גם כותנתו של הכהן הגדול שהיא של בד מציינת
את האדמה, ואילו התכלת מסמנת את כיפת השמיים.


קדמוניות היהודים, ח' ט'


*צבע הארגמן הופק מחלזונות מיוחדים שהוצאו מהים. את הציצית
היו צובעים בצבע שהופק מן החלזונות ובעיבוד מיוחד קיבל את גוון התכלת.


רבי משה הדרשן 
צרפת המאה ה - 11

בשעה שאמר הקב"ה למשה: "ועשו לי מקדש".
אמר – משה - היאך אני יודע לעשותו.
אמר לו הקב"ה:
אל תיבהל, כשם שבראתי העולם וגופך ,
כך אתה עושה את המשכן.

ומנין שכן הוא?
את מוצא במשכן שהיו קרשים קבועים בתוך האדנים-
כן ההרים קבועים ביסודי ארץ. 
את מוצא במשכן שהיו הקרשים מצופי זהב-
ובגוף - הצלעות מצופות בשר וגידין נמתחין ומעמידין האדם.
ובעולם אילנות ועשבים נמתחין בארץ.

במשכן היו היריעות מכסות את מעלה שלו ומכסות את שני צדדיו,
ובגוף עור של אדם מכסה אבריו וצלעותיו משני צדדיו.
ובעולם השמים מכסים את הארץ משני צדדיה.

במשכן היה הפרוכת מבדיל בין הקודש לבין קהילת הקודש
ובגוף הסרעפת מבדלת בין הלב ובין הבטן
ובעולם הרקיע שהוא מבדיל בין המים העליונים למים התחתונים
שנאמר ויהי מבדיל בין מים למים.


הרלב"ג 1344 -רבי לוי בן גרשום. צרפת
מבאר את המשכן וכליו כרמז לחברה האנושית שבה, ארבע כיתות
ומדרגות בני אדם המיוצגים בארבעה מיני החומרים שמהם נעשו המשכן וכליו.

 


נחמה ליבוביץ ישראל, תש"מ

אומרת על שאלה זו כי "שומה על האדם להידמות לבוראו בדרכיו
ובמידותיו והוטל עליו להיות שותף עמו במעשה בראשית".

עיונים בפרשת השבוע לספר שמות, עמ' 352

האם הסברה של נחמה ליבוביץ ל"משכן כמשל" נראה לך ?או שיש, לדעתך, הסברים אחרים לכך,

מתוך ארכיון מכון החגים

בפרשת "תרומה" פותחת התורה בנושא חדש, הקמת המשכן וכל
כליו. לנושא זה מייחדת התורה חמש פרשיות מפרשת "תרומה" עד
פרשת "פקודי" המסיימת את ספר שמות.
המשכן אשר ליווה את בני ישראל בכל שנות המדבר ולאחר מכן
גם בארץ ישראל עד בניית בית המקדש בימי שלמה המלך, היווה
את המקום המרכזי לעבודת ה' במשך דורות רבים.
שאלו חכמי ישראל, למה נסמכה פרשיות "משפטים" ו"תרומה"? שלא
יאמר אדם: "די לי לנהוג עם הבריות כחוק וכמשפט ולא לגרום נזק
לזולת". מסתבר שלא די במצוות "לא תעשה", הימנעות מעשיית רע .
אלא, יש צורך במצוות "עשה" של עזרה לנצרכים גם לפנים משורת
הדין. כלומר, לעשות טוב.

נח, קיבוץ משאבי שדה, תשנ"ט 1999

 

חזרה

 


 

פרשת "תצוה"

ערכו: ענת הדר ובארי צימרמן


תקציר הפרשה
המשך ההכנות להקמת המשכן והכשרת הכהנים:

הכנת נר התמיד.
מינוי הכהנים וההוראות להכנת פרטי הלבוש שלהם.
הנחיות להכנה של אפוד הכהנים .
הנחיות להכנת חושן משפט ואורים ותומים - לבוש מיוחד לאהרון הכהן.
הנחיות לטקס הקדשת הכהנים: הקרבת קרבנות, לבישת בגדי הכהונה 
ומשיחה בשמן, שימוש בדם הקרבנות ובבשרם לטקס המשיחה .
הנחיות להכנת המזבח והקטורת.



יחודה של פרשתנו
פרשת "תצווה" נקראת בשבת שלפני פורים, והיא השנייה מבין ארבע פרשות
השבוע - שתים לפני פורים ושתים אחריו - שמוסיפים להן, בהתאמה, ארבע
פרשיות אחרות מן התורה: "שקלים" / שמות, ל', 11-16; "זכור" / דברים,
כ"ה, 17-19; "פרה" / במדבר, י"ט, 1-22; "החודש" / שמות, י"ב, 1-20. סמיכות
מועדה של פרשתנו לפורים - ולא תוכנה של הפרשה עצמה - היא שהכתיבה
הסמכתה אל פסוקי "זכור את אשר עשה לך עמלק" שבספר דברים, שכן המגילה
עצמה היא המבהירה לנו במפורש כי מרדכי הוא מצאצאי קיש אבי שאול וכי
המן הוא מצאצאי אגג מלך עמלק, ולכן גם קבעה מסורתנו העתיקה כי
ה"הפטרה" לפרשתנו היא סיפור מלחמתו של שאול בעמלק / שמ"א, ט"ו.



נושאים לדיון בכתה ובקבוצה:
כיצד ניתן להסביר את הציווי שמצוּוֶה אהרן לשאת על עצמו את שמות שבטי ישראל?
מדוע טורח הכתוב בפירוט כה מדוקדק של תהליך הכשרת הכהנים לתפקידם?

 

 

קטע מהפרשה
ולקחתָּ את שתי אבני שׁהַם ופִּתחתָּ עליהם שמוֹת בני ישראל.
שִׁשָּׁה מִשְּׁמתָם על האבן האֶחת ואת שמות הששָּה הנותרים
על האבן השֵּׁנית כתולְדתָם. מעשה חָרַשׁ אבן פתוחֵי חתם
תְפַתַּח את שתי האבנים על שְׁמת בני ישראל מֻסַבּת משבצות
זהב תעשה אתָם. ושמְתָּ את שתי האבנים על כִּתְפת האֵפד
אבני זכָּרן לבני ישראל ונשא אהרן את שמותָם לפני ה' על שתי
כתפיו לזכָּרן .

 

שמות, כ"ח 9-12

 

 

הערות על הפרשה

מסימני האל כהופעתו בטקסטים המקראיים - לעתים הוא "שוכח" את הנצרך
לו או את הקשור בו בברית. "שכחה" עשויה להבטל בשל אות מוכן-מראש :
והיה בענני ענן על הארץ ונראתה הקשת בענן וזכרתי את בריתי אשר ביני"
וביניכם" - ברא', ט', בשל השלמת פרק הזמן הקבוע מראש: "ויזכור אלהים
את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתבה" - ברא', ח' 1, או בשל
היזכרותם של בני האדם באל ובמצוותיו, המביאה ל"היזכרותו" של האל
בהם: "אז יכנע לבם הערל ואז ירצו את עוונם וזכרתי את בריתי יעקב ואף 
את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור" - ויקר', כ"ו 41-42
ההנחה כי האל עלול "לשכוח" היא, כמובן, פרדוכסלית, ומיטיבה לעשות
שימוש בדימוי המלך, שכה הרבה עניינים בתחום אחריותו עד שיש ועניין מסוים
נשמט ממנו ויש צורך להזכירו לפניו.
אהרן הכהן הוא כעין "מזכיר תמידי" לאל אודות עמו ישראל, ואגב כך גם
מכריז על עצמו כמי שאינו חשוב בזכות עצמו אלא בזכות העם אותו הוא
מייצג בפני מלך מלכי המלכים.



מן הספרות העברית החדשה
הזיכרון הוא יסוד לכל תרבות ולכל חברה. כשם שצווינו ביציאת
מצרים "זכור את היום הזה", כך גם בגלותנו מארצנו שימרנו את
זהותנו המיוחדת מתוך הזיכרון החי: "על נהרות בבל שם ישבנו גם 
בכינו בזכרנו את ציון" (תהלים, קל"ו, 6)
על זיכרון זה כתב יהודה עמיחי בספרו "פתוח סגור פתוח", האחרון
שהופיע בימי חייו:

כְּמִיהָה לִירוּשָׁלַיִם, לְיַלְדוּת בִּירּושָׁלַיִם, בִּזְמַן רָחוֹק, אַחֵר:
כְּמִיהָה שֶׁל יַלְדֵי הַלְּוִיִּים, לְעֵת זִקְנָתָם בַּגּוֹלָה
עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל וַעֲדַיִן הֵם זוֹכְרִים אֶת זִמְרָתָם
בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ בְּקוֹלוֹת שְׁבוּרִים.
וּבַלַּיְלָה הֵם מַזְכִּירִים זֶה לַּזֶּה אֶת הַיַּלְדוּת:
אַתֶּם זוֹכְרִים שֶׁשִּׂחַקְנוּ מַחֲבוֹאִים
מֵאֲחוֹרֵי קדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, בֵּין כַּדֵּי לְבוֹנָה
וּלְיַד תְּעָלוֹת הַמִּזְבַּחַ וּבְצֵל
הַפָּרכֶת הָרְקוּמָה, בֵּין הַכְּרוּבִים?

 

חזרה

 


 

פרשת "כי תשא"

ערכה: ענת הדר


תקציר הפרשה

המשך ההנחיות לבניית המשכן :
ציווי למתן תרומה אחידה לאהל מועד - מחצית השקל לכל הפקודים בבני ישראל .
ציווי לבניית כיור לרחצת הכהנים לפני כניסתם לאהל מועד או למזבח.
הנחיות להכנת שמן משחת הקודש וקטורת לאהל מועד.
הענקת ההשראה האלוהית לבניית המשכן לבצלאל בן אורי ולאהליאב בן אחיסמך.
ציווי אלוהי לשמירת השבת.

סיפור עגל הזהב ולוחות הברית.
איסוף הזהב ובניית עגל הזהב בהנהגת אהרון.
ה' כועס על העם ומשה מתחנן למענו.
משה יורד מן ההר ומשבר את לוחות הברית ושורף את העגל.
בני לוי יוצאים במצוות משה להרוג את החוטאים בעם.
משה עולה לה' לכפר על חטאת העם - ה' יורד אל העם בעמוד הענן.
התגלות ה' אל משה בנקרת הצור.
משה יוצר לוחות שניים ועולה בשנית לקבל את התורה.
איזכור המצוות העקריות שמצווה ה' את העם.
משה כותב את הלוחות השניים ויורד מן ההר.

 


 נושאים לדיון בכתה ובקבוצה:
מדוע מוטל על העם מס אחיד ולא מס מדורג ? האם וכיצד באה
גישה זו לידי ביטוי כלכלי בזמננו, האם ישנן גישות אחרות ?

עגל הזהב - מה הצורך מאחורי בניית עגל הזהב, מהו עגל הזהב בזמננו?

בני לוי הורגים בישראל, האם זהו מעשה מוסרי ?

מהם היחסים המיוחדים בין משה לה' ? (בסמוך לפורים אפשר להשוות
את ביטויי השיח בין משה לה' לביטויי השיח של אסתר עם אחשוורוש...)

"כי לא יראני האדם וחי" - משמעויות ופירושים שונים.

"כי קרן עור פני משה" - מהי קרינת עור פני משה, מה היא מבטאת , מה
היא מסמלת ? האם היא תוצאה של תהליך שעבר ?

 


קטע מהפרשה
וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר ויקהל העם על אהרן ויאמרו
אליו קום עשה לנו אלהים אחרים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש
אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו: ויאמר אלהם אהרן
פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם ובנתיכם והביאו אלי: ויתפרקו
כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם ויביאו אל אהרן: ויקח מידם
ויצר אתו בחרט ויעשהו עגל מסכה ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר
העלוך מארץ מצרים: וירא אהרן ויבן מזבח לפניו ויקרא אהרן ויאמר
חג לה' מחר: וישכימו ממחרת ויעלו עלת ויגשו שלמים וישב העם
לאכל ושתו ויקמו לצחק.

 


שמות ל"ב א' - ו'

 

 

מדרש - קהלת רבה ט'
רב יודן בשם רב אסי אמר: אין לך דור ודור
שלא נטל אונקיא אחת של מעשה העגל.

מהו "עגל הזהב" בזמנים שונים ובזמננו שלנו ?
פרשת עגל הזהב נקשרת לציווי "לא תעשה לך פסל וכל
תמונה", מה משמעותו בזמנים שונים ובזמננו ?

עגל הזהב נקשר לסגידה לשפע חומרי ולתרבות הצריכה
המבקשת גאולה באמצעים חומריים.

עגל הזהב מבטא צורך במענה, תשובה, הסח דעת
מיידיים ("אינסטנט") וחוסר הסבלנות להווית תהליך המאפיין
כל-כך את התקופה בה אנו חיים.

עגל הזהב מבטא צורך האמין ולהאחז בגשמי, או, להפוך
רעיון אידאולוגיה או שיטה רוחנית למעיין "עגל"...

אמרי דבי רבי ינאי: כך אמר משה לפני הקדוש-ברוך הוא :
בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו די -
הוא גרם שעשו את העגל.

אמרי דבי רבי ינאי: אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן אלא
מתוך קופה של בשר.


בבלי, ברכות, ל"ב ע"א

תלמידי הרבי מקוצק שוחחו ביניהם מפני מה כתוב :
השמרו לכם פן תשכחו את ברית ה' אלהיכם אשר כרת עמכם"
ועשיתם לכם פסל תמונת כל אשר צוך ה' אלהיך "
ולא נאמר: "אשר אסר עליך ה' אלהיך"
הצדיק, ששמע את דבריהם, נתערב בשיחתם. "התורה מזהירה
אותנו", אמר, "שלא לעשות מאיזה דבר שציווה עלינו אלהינו
מין פסל של אליל "


דברי רבי מנחם מנדל מקוצק - מתוך "האור הגנוז"/ מרטין בובר, עמ ' 435


המורה הבודהיסטי הטיבטי צוגיום טרונגפה רינפוצ'ה מדבר על "מטריליזם רוחני":
ואולי מאיר את דברי הרבי מקוצ'ק:

כל ההבטחות ששמענו הן פיתוי טהור. אנו מצפים מן הלימוד -
התורה - לפתור את כל בעיותינו, אנו מצפים להצטייד באמצעי
קסם כדי להתמודד עם הדיכאון שלנו, עם האגרסיות שלנו, עם
התסכול המיני שלנו. אך להפתעתנו, אנו מתחילים להבין שזה
לא עומד לקרות. מאוד מאכזב להבין שעלינו לעבוד על עצמנו
ועל סבלנו, במקום להתלות במושיע או בכוח הקסם של טכניקות
יוגה. מאכזב להבין שעלינו לוותר על ציפיותינו, במקום להסתמך
על הפרה קונספציות שלנו.


The Myth of Freedom & the Way of Meditation/ Chogyam Trungpa, p -5


ומדברי ישעיהו ליבוביץ:

דבר זה הדגים לפנינו משה רבנו, כאשר שבר את הלוחות בו ברגע
שנוכח לראות שהעם עבר על הצו 'לא תעשה לך פסל וכל
תמונה' : וזאת עלינו להביןכי הביטוי 'פסל וכל תמונה' אינו חל דווקא
על עגל הזהב שעשו ישראל, אלא על כל נתון בטבע כגון: עם ,
ארץ, מולדת, דגל, צבא, רעיון, אדם מסוים וכיוצא בהם, כאשר
מעלים אותם לדרגת קדושה.


מתוך: "שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, י. ליבוביץ, עמ' 401

 


מתוך אוסף ארכיון החגים :
העם מחכה למשה שירד מההר ונשבר בטרם חזרתו של משה בונה
העם עגל זהב... משה ירד מההר לאחר המפגש עם הקב"ה וביקש
להעלות את העם אל הקב"ה, מוצא אותם בתחתית ההר ובתחתית
המוסר. הוא מפחד שגם אם ייתן לעם את הלוחות, יצר האדם המחפש
להאחז במוחשי, יהפוך את האבן לאליל ולא יתייחס לתוכן החקוק
עליה... בשבירת הלוחות מורה להם משה שלמוחשי אין שום ערך.
הערך הוא מה שחקוק עליהם. על כך אמרו פרשנים: "נשברו הלוחות
בתחתית ההר, וניצל החרות עליהם לנצח ".


אלי מלכיור - קיבוץ אורים  2000

 

חזרה

 


 

פרשות "ויקהל-פקודי"

ערך: בארי צימרמן


ייחודה של שבת זאת :

שבת זו היא "שבת החודש". אחרונה היא לפני ראש חודש ניסן ,
ועל כן מוסיפים בה על קריאת הפרשה הרגילה את שמות
י"ב 1-20, המכונה "פרשת החודש" ופותח בפסוקים: "ויאמר ה' אל
משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר: החדש הזה לכם ראש
חדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה".
פרשת "פקודי" מצורפת השנה אל פרשת "ויקהל" כדי לעמוד בקצב
השנתי של חמישים וארבע פרשיות. בשנה מעוברת, הפרשיות
נקראות בנפרד.



תוכן הפרשות :

לאחר שבפרשות הקודמות שורטטו המשכן ועבודת הלויים והכהנים
בו במסגרת פקודה מפורטת של האל למשה, מגיע בפרשת "ויקהל "
תורו של משה להעביר אל העם כולו את דברי האל. לצורך כך
מקהיל משה "את כל עדת בני ישראל" וחוזר על מצוות ה' באזניהם ,
בנושאי התרומה לבנין המשכן וליצירת כליו. ואכן, העם תורם: "ויבואו
כל איש אשר נשאו לבו וכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו את תרומת
ה' למלאכת אוהל מועד ולכל עבודתו ולבגדי הקודש", שמות
ל"ה, 21-22. חומרי הגלם שהובאו משמשים את בצלאל ועוזריו לבניין
המשכן על-פי ההוראות שחילק משה על-פי מצוות אלהים.
פרשת "פקודי" מתחילה בסיכום מספרי --- "פקודי המשכן": מנויי, סְפורי
המשכן --- של חומרי הגלם וההוצאות הכספיות ששימשו בהקמת
המשכן, כולל תיאור מפורט של אבני האפוד לשמותן וצורתן, וכן
הכותנות והמצנפות והנזר. אחר כך מצווה אלהים על חנוכת המשכן
בראש חודש ניסן והפרשה מסתיימת --- ויחד עמה מסתיים ספר שמות
כולו --- בתיאור חנוכתו בפועל של המשכן.



שאלות לעיון ודיון :
מדוע חוזרת התורה על מצוות השבת בפתיחת פרשת "ויקהל"? מדוע
טורחת התורה לתאר לנו בפרוטרוט את דמותו של המשכן פ ע מ י י ם,
גם בדברי אלהים למשה וגם בסיפור הקמתו בפועל? מדוע נותנת התורה
דין וחשבון מספרי, בפרשת פקודי על הוצאות הקמת המשכן?

 

 

קטע מהפרשה
ויקם את החצר סביב למשכן ולמזבח ויתן את מסך שער החצר
ויכל משה את המלאכה. ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא
את המשכן. ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד כי שכן עליו
הענן, וכבוד ה' מלא את המשכן. ובהעלות הענן מעל המשכן יסעו
בני ישראל בכל מסעיהם. ואם לא יעלה הענן ולא יסעו עד יום
העלותו. כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו, לעיני
כל בית ישראל בכל מסעיהם.

 


הסיום של ספר שמות

 

 

מהמדרש
כיון שהיו ישראל חונין היה עמוד הענן מתמר ועולה ונמשך על
גבי בני יהודה כמין סוכה, ונקפל נוקפן ומחפה את האהל
מבפנים וממלא את המשכן מבחוץ, שנאמר "ויכס הענן את
אהל מועד". וזה אחד מענני כבוד ששמשו את ישראל במדבר
ארבעים שנה, אחד בימינם ואחד בשמאלם, אחד מלפניהם
ואחד מאחריהם ואחד למעלה מהם, וענן שכינה ביניהם, ועמוד
ענן נוסע לפניהם, משפיל לפניהם את הגבוה ומגביה להם את
השפל, והורג נחשים ועקרבים ושורף קוצים וברקנים, ומדריכם
בדרך ישרה, וענן שכינה שוכן באהל.

 


מתוך ארכיון מכון החגים :
בפרשות "תרומה" ו"תצוה" הסביר האל למשה, והסביר משה
לנבחרי העם ולבצלאל, איך ומה צריך לעשות בהקמת המשכן
וכליו. באה פרשה זו ועל ידי הביטוי "כן עשו" המופיע בה שמונים
ושבע פעמים, מלמדת אותנו שתוכניות --- יפות ונהדרות ככל
שתהינה --- אין בהן ערך אלא ביישומן הלכה למעשה. וכך
כתוב "ויכל משה את המלאכה", בדיוק כמו שכתוב על האל
עצמו לאחר שברא את העולם.


טלי, קיבוץ גזית תשנ"ז 1997

 

חזרה

 



 

 פרשות "ויקרא"

ערך: מורדי שטיין


ספר ויקרא נקרא בלשון חכמים "תורת כוהנים", כי רוב עיסוקו בפעילות
שבמשכן, ענייני טומאה וטהרה, ותחומים אחרים ששייכים לכוהנים. יחד
עם זאת, החלק האחרון של הספר עוסק בדברים שבקדושה, והם נחלתם
של כל ישראל, ואולי אף של כל בני אנוש.

נביא קודם מבט כללי לספר ויקרא.

ספר ויקרא - מבט כללי

א. מערכת הקורבנות
פרשת ויקרא          
א - הקדמה; קרבן עולה                  
ב - קרבן מנחה                  
ג - קרבן שלמים                  
ד - קרבן חטאת                 
ה - חטאת ואשם                 

פרשת צו          
ו,ז - עוד פרטי קורבנות                 

ב. חנוכת המשכן והכוהנים
ח - חנוכת המשכן והכוהנים                 

פרשת שמיני         
ט - הכוהנים מתחילים בעבודתם                 
י - חטא נדב ואביהוא בני אהרון; חוקים לכוהנים                 

ג. טומאה וטהרה
יא - הבהמות הטהורות והטמאות                 

פרשת תזריע         
יב - טומאת לידה                 

יג - טומאת צרעת                 

פרשת מצורע         
יד - טומאת המצורע                 
טו - טומאת הזבה                 

פרשת אחרי-מות         
טז - טומאת האומה ויום הכיפורים                 

ד. קדושה
יז - שחיטה למאכל                 
יח - חוקי קדושה נוספים                 

פרשת קדושים         
"יט,כ - תחת הכותרת "קדושים תהיו                 

פרשת אמור         
כא,כב - פסילת כוהנים וקורבנות                 
כג - לוח החגים                 
כד - חוקים שונים                 

פרשת בהר         
כה - שמיטה ויובל                 

פרשת בחוקותי         
כו - התוכחה, קללה על אי קיום מצוות התורה                 
כז - פדיון מתנות למקדש                 



נושאים לדיון בכיתה ובקבוצה :

אפשר לשחק עם השורש ק-ר-ב , חוץ מהקונטקסט של קורבנות
כדרך של פולחן שהיום כבר איננו.

קרוב
קירבה
להתקרב
להקריב
קרובים
מקורבים
קרב
הקרבה
וכו'

מה המשמעויות החברתיות, האנושיות, והלאומיות של "להקריב קרבן" בימינו?

קרבן חטאת: בפרק ד' מופיעה סדרה של מקרים שבהם בעלי תפקידים
מסוימים צריכים להביא קרבן חטאת.
הרשימה פותחת: "אם הכהן המשיח יחטא...",
אחרי זה: "ואם כל עדת ישראל ישגו...",
אחר כך: "אשר נשיא יחטא...",
ובסוף: "ואם נפש אחת תחטא בשגגה...",

האם יש חשיבות לסדר של הדברים?


קטע מהפרשה
ויקרא אל משה, וידבר ה' אליו מאוהל מועד לאמר. דבר אל
בני ישראל ואמרת אלהם, אדם כי יקריב מכם קרבן לה', מן
הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם.

 


ויקרא א 1-2

 

 

קטעים מדברי חכמים
אמר רבי אסי מפני מה מתחילין לתנוקות בתורת כהנים ואין מתחילין
בבראשית? אלא שהתנוקות טהורין והקרבנות טהורין יבואו טהורין
ויתעסקו בטהורים.


מדרש ויקרא רבה פרשה ז , 3

תנא דבי רב - קרי לברייתא קמייתא ששנויה בתורת כהנים דמקרי ספרא
דבי רב לפי שהיה שגור בבית המדרש בפי כולם.

ובתרגום חפשי: למדו בבית רב שאת התורה מתחילים ללמוד מתורת
כהנים, ושספר זה נקרא בסתמיות "ספרו של בית רב", מפני שספר זה
היה שגור בפיהם של כל באי בית המדרש.


רש"י מסכת חולין דף סו עמוד א

 


שאלה מתודית על המתודיקה החינוכית :
האם ייתכן שהתחילו ללמוד תורה מספר ויקרא? הרי ברור לנו היום
שאת התורה מתחילים בגיל צעיר ללמוד מספר בראשית, שהוא הרי ההתחלה !

מסתבר שרק במהלך המאה העשרים התחילו ללמד תורה מספר
בראשית, אבל לדורות רבים התחילו ללמד תינוקות של בין רבן
דווקא מספר ויקרא.

הסבר אחד ניתן על ידי הרב דוד צבי הופמן, מראשי תנועת "תורה
עם דרך ארץ" וממנהיגי יהדות גרמניה בסוף המאה ה - 19.
בעוד ששאר הכנסיות, אשר גם הם שאבו את הכרתם הדתית מן
התנ"ך העברי, בוחרות לנושא לימודיהם מבין חמשת חומשי התורה
בעיקר את ספר בראשית, נתפשט בבתי-הספר היהודיים מקדמת
דנא המנהג ללמוד בראשונה בספר ויקרא...
בעיני היהודי היה תמיד חשוב יותר לדעת מה מחויב הוא לעשות
ולקיים ומה לא לעשות, מאשר המחקר על התהוות התבל ועל
תולדות בראשית .



מתוך ארכיון מכון החגים :
פרשת ויקרא פותחת את ספר "ויקרא" כ"תורת כהנים" ועיקרו
חוקים ודינים. אחד מהם עוסק בהתנהגותו של מנהיג: "אשר
נשיא יחטא", פרק ד, 22

יש גישות שונות לפרשנות:
האם פני הדור כפני מנהיגיו, או פני המנהיג כפני הדור?
ואחרים אומרים: לכל עם המנהיגות שהוא ראוי לה.

וכמובן שיש לבעיה משמעות חברתית-פוליטית עצומה:
האם יש לתלות את קלקלת הדור במנהיגות? או שמא נאמר
שפרצופה של המנהיגות הוא כזה משום שהעם הוא כזה?
במקרה הראשון אפשר לתקן את המצב על ידי החלפת
המנהיגות, אבל העם אינו ניתן להחלפה, ולכן התיקון תלוי
בזה שכל אדם יתקן את עצמו.


קיבוץ דגניה ב' תשנ"ט 1999

 

חזרה

 


 

פרשות "צו"

ערך: מורדי שטיין


שבת הגדול

בדרך כלל שבת פרשת "צו" היא גם השבת שלפני פסח, המכונה "שבת הגדול".

"שבת היום הגדול" או "שבת הגדול" הוא יום השבת שלפני חג
הפסח. מקור השם הזה בפסוק החותם את ההפטרה של השבת
שלפני חג הפסח: "הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני
בוא יום ה' הגדול והנורא" --- מלאכי, ג, 23
ישנן סברות נוספות למקור השם. נציין אחדות מהן:

השבת שלפני כל חג גדול נקראת "שבת הגדול", היינו השבת של
החג הגדול. בסידור העתיק לפי מנהג קורפו נזכר "סדר לשבת
הגדול של שבועות".
ישראל נצטוו לקראת השבת, שלפני יציאת מצרים, לקחת "שה
לבית אבות שה לבית" שמות, יד:4. אמרו בני ישראל: " הן נזבח
תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו"! אמר להם הקב"ה: עתה
תראו הנס הגדול שאעשה. ואמנם קרה נס והמצרים לא פגעו בבני
ישראל בשעה שזבחו את זבח הפסח, לפיכך, נקרא היום ההוא
"שבת הגדול" זכר לנס הגדול.
ר' דוד בן יוסף אבודרהם, מחכמי ישראל בספרד במאה
הארבע-עשרה, מביא בספרו "פירוש הברכות והתפילות" גם
טעם זה: שלכך נקרא שבת הגדול שהוא שבת ראשון שנכנסו למצוות".
בשל הנס הגדול הזה, שנעשה בשבת שקדמה ליציאת מצרים ,
נקרא "שבת הגדול" בבלי, שבת, פז ע"ב, תוספות; שמות רבה, פרשת בא.
יש קושרים את השם במנהג שהיה רווח בקהילות-ישראל לאפות
ככרות לחם גדולים, מקמח החמץ שנותר, לקראת השבת שלפני
הפסח. את ככרות הלחם הגדולים היו מחלקים לעניים.
יש משערים, שמקור השם הוא בדרשה המרכזית של הרב הגדול
בעיר, בענייני הפסח, בשבת שלפני חג הפסח.
בקהילות אשכנז נוהגים להתכונן לקראת "ליל הסדר" בשבת שלפני
הפסח וקוראים בהגדה "מעבדים היינו" עד "לכפר על כל עוונותינו ".
משערים, שהשבת הזאת נקראת לפנים בשם "שבת הגדה", ובמרוצת
הדורות נשתרבב השם "שבת הגדול ".


פרשת צו

הפרשה ממשיכה מקודמה עם פרטים על הקורבנות, ומזכירה את
הכלל: "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" --- ו:6. יש פרטים
נוספים על קורבנות עולה, מנחה, חטאת, אשם, והסוגים השונים של
קרבן שלמים: תודה ונדבה.
עוד כלל גדול בכל הקורבנות למיניהם הוא האיסור המוחלט לאכול
את הדם. הדבר נכון גם מחוץ למסגרת המשכן/המקדש, וקיים איסור
זה "בכול מושבותיכם", --- ז 26.
החצי השני של הפרשה עוסק בטקס הכשרת אהרון והכוהנים לעבודתם ,
את חנוכת המשכן וכל כליו, ואת שבעת ימי המילואים שיביאו לקראת
השיא ביום השמיני, כפי שמופיע בפרשה הבאה היא פרשת "שמיני".
זה היישום המעשי של התכנית שנרשמה בספר שמות פרק כט.



נושאים לדיון בכיתה ובקבוצה :

בימינו התגובה הרפלקסיבית לעיסוק בפולחן הקורבנות נעה בין סלידה לחוסר
עניין. האם יש טעם ללמוד או אפילו לקרוא על דבר שעבר מהעולם, גם אם
זה עמד במרכז התרבות היהודית בעת העתיקה?

נהוג בכל הדורות מאז חורבן בית המקדש לשים ליד ארון הקודש בבית
הכנסת "נר תמיד". אלו משמעויות אקטואליות יש לעניין "האש התמיד"?

מה טעם האיסור הגורף על אכילת דם? ראה להלן ויקרא יז' 10-16

הכוהנים בכלל, והכוהן הגדול בפרט לובשים בגדי-קודש בזמן עבודת
המשכן. מה הם בגדי העבודה של בעלי מקצוע שונים בימינו? של בעלי
שררה? האם הבגד עושה את האדם?

 

 

קטע מהפרשה
וידבר ה' אל משה לאמר. צו את אהרן ואת בניו לאמר, זאת תורת
העולה, היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבוקר ואש
המזבח תוקד בו....והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה, ובער עליה
הכהן עצים בבוקר בבוקר, וערך עליה העולה והקטיר עליה חלבי
השלמים. אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה.

 


ויקרא ו

 

 

קטעים מדברי חכמים
"היא העולה על מוקדה"
זאת תורת העולה היינו הדרך להתרומם ולהתעלות במדריגות
התורה --- "על מוקדה" --- ללמוד תורה בהתלהבות ובאש קודש.


בשם האדמו"ר מקוברין

 

"אש תמיד": המזבח הוא סמל ההקרבה. סמל כזה אסור שתכבה
בו אש ההתלהבות. כיבוי האש שעל גבי המזבח, פירושו: כניסה
לשיגרה, לאפרוריות של אפר. ואין לך דבר פסול ופגום מאשר
קורבנות המובאים מתוך שיגרה, ללא התעלות רוח, ללא אש יוקדת.
אמת, לא תמיד מסוגל ויכול האדם לשמור על "אש יוקדת". יש
ימים, יש שעות ויש רגעים, הדורשים מאמצים מיוחדים כדי לשמור
את המוקד הפנימי, את אש-הנשמה, לבל יכבו. וזאת, אכן, תובעת 
ממנו התורה כתנאי בל-יעבור: "אש תמיד תוקד"!


הרב שמואל אבידור הכהן

 

צריך תמיד להוסיף אש מן ההדיוט, בטוב טעם ובשכל טוב, באור
התורה ונר מצוה כדי שתהא השלהבת עולה ומתרוממת, עולה
ומוסיפה כח וגבורה והיינו "לא תכבה".

 

הרב אברהם יצחק הכהן קוק, "אורות הקודש "

 


מדברי פרופ' ישעיהו לייבוביץ
מתוך: "שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע", עמ' 462

מאז חורבן הבית, מערכת עצומה זו של תורה ומיצוות הקשורה
בקורבנות נמחקה מן המציאות החיה של עולם היהדות, ולכן היא
גם זרה לנו מבחינת ההרגשה, ואין היא מבטאת את עבודת ה' כפי
שיהודים המקבלים עליהם עול תורה ומיצוות מכירים אותה הם
ואבותיהם ואבות אבותיהם הרבה עשרות דורות.
יחד עם זאת, עובדה היא כי מערכת זה היא חלק גדול מאוד בתורה ,
והיא אף מהווה חלק גדול מן התורה שבעל-פה המבטאה את התוכן
של תורת משה .
העובדה לפיה עבודת ה' זו נמחקה ממציאותנו הדתית, באה לידי
ביטוי בכך שלאחר "משנה תורה" של הרמב"ם, אין מערכת זו מופיעה
עוד בארבעת ה"טורים" ואף לא ב"שולחן ערוך", אולם אף על פי כן
עדיין חובה עלינו לעמוד על משמעותה שנקבעה כנורמה של עבודת ה',
וכפי שאנו מכירים אותה שהיא איננה שלמה.



מתוך ארכיון מכון החגים :
"אש תמיד" זו ניתן לפרשה כבעלת שתי משמעויות עקרוניות: האחת, היא
מבטאת את המחוייבות המתמדת לעבודת האלוהים מצד ישראל; והשניה ,
נוכחות האל על המזבח ובמשכן-המקדש עצמו היא מתמדת-מגוננת, הרי
האל "שוכן" כאן!

מרכזיותה של האש בדתות ופולחניהן מובנת על רקע חשיבותה בהתפתחות
החומרית ובחיי החברה בכלל. הוקרת פלא עולם זה של האש ושל האור
הנובע ממנו, מבארת את הקדושה הדתית המיוחסת לה, עד כדי הופעת
האל מתוך האש בכבודו ובעצמו. כך למשל ב"סנה הבוער" --- שמות ג:2, ב"עמוד
האש" המלווה-מגונן על יוצאי מצרים, ובמעמד מתן התורה בשמות יט:18 --- "והר
סיני עשן כולו, מפני אשר ירד ה' באש.


צבי שוע, קיבוץ געש
מתוך "פרשת השבוע במבט אישי ", הוצאת שיטים-מכון החגים

 

חזרה

 


 

פרשת "שמיני"

ערכו: עזריה אלון ומורדי שטיין


תקציר הפרשה

לאחר 'שבעת ימי המילואים', מתחילים אהרון ובניו ביום השמיני את העבודה
הסדירה של המשכן.

אש יוצאת מהשמים על המזבח.

נדב ואביהוא מבני אהרון מקריבים אש זרה, ונהרגים.

חוקים בודדים להסדרת עבודת הכוהנים, כולל הימנעות משתיית יין בזמן העבודה.

בהקשר לקורבנות נרשמים בעלי החיים המותרים לאכילה וסימניהם:
בהמות: מפרסת פרסה ושוסעת שסע, ומעלה גרה .
דגים: סנפיר וקשקשת.
עופות: אין סימנים, אלא רשימה של העופות האסורות, כולן מהדורסות.
שרץ העוף: התורה אוסרת שרץ העוף ההולך על ארבע, ומתירה סוגים של 
ארבה, חרגול, וחגב.   

איסור אכילת הנבילה.

 


נושאים לדיון בכיתה ובקבוצה :

האם סיפור מותם של נדב ואביהוא הוא מקרה קלאסי של 'כוונותיכם טובות
אבל לא מעשיכם'? חשבו על סיפורים מימינו או דוגמאות מהסביבה שלכם.

למה נאסר על הכוהנים לשתות יין בזמן עבודת המשכן? למה לא נאסר עליהם בכלל?

התורה מונה דוגמאות בודדות של בהמות אסורות --- ויקרא יא:4-7. למה
התורה רשמה את אלו ולא אחרות? למה פירט המקרא בדוגמאות ולא
הסתפק בנקיטת הסימנים ?

האם תוכלו להרכיב רשימות של בהמות אשר יש להם את שני הסימנים --- מעלה
גרה ומפריס פרסה? שיש להם רק סימן אחד? שאין להם אף לא סימן אחד?
הרכיבו רשימות דומות של דגים.

האם יש משמעות בכך שכל הבהמות, דגים, ועופות שמותרים על פי
התורה אינם מהסוגים הטורפים?

נסו להסביר למה הפך החזיר לסמל תועבה בעיני יהודים מקדמא
דנא, יותר מכל בהמה אחרת.

 

 

קטע מהפרשה
אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ, ולא תטמאו בהם ונטמתם
בם. כי אני ה' אלוהיכם והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני, ולא תטמאו
את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ. כי אני ה' המעלה אתכם מארץ
מצרים להיות לכם לאלוהים, והייתם קדושים כי קדוש אני. זאת תורת הבהמה
והעוף וכול נפש החיה הרומשת במים, ולכל נפש השורצת על הארץ. להבדיל
בין הטמא ובין הטהור, ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל.

 


ויקרא יא ' 43-47

 


קטעים מדברי חכמים
'זאת החיה אשר תאכלו', מלמד שהיה משה אוחז החיה ומראה להם
לישראל ואומר להם --- זו תאכלו וזו לא תאכלו. 'את זה תאכלו מכל
אשר במים' --- זה תאכלו וזה לא תאכלו. 'את אלה תשקצו מן
העוף' --- את אלה תשקצו ואת אלה לא תשקצו. זה לכם הטמא וזה לא טמא.


מדרש "ספרא" שמיני, ב:ב


כל הבהמות והחיות והעופות והדגים ומיני ארבה ושרצים שאסר
הקדוש-ברוך-הוא לישראל מאוסים הם ומקלקלים ומחממים את
הגוף, ולפיכך נקראו טמאים.


ר' שמואל בן מאיר, /רשב"ם/, צרפת מאה 11-12


זאת החיה אשר תאכלו', התחיל הכתוב במה שמותר לאכול וכן'
בדגים וחגבים, כי לפי הסברא ראוי ורצוי שלא לאכול שום בעל-חיים.


ה'חתם סופר'


'כל הולך על גחון', על הגחון צריך אדם להשגיח השגחה יתרה, שלא
יהא הולך באמצעות התורה בכרס מלאה של למדנות, ומתפאר שהרבה
דברי תורה נכנסו בהם.

ר' מנחם מנדל מקוצק

 

 

זהוי בעלי החיים, ונסיון להבין את משמעות המותר והאסור
חיבר: עזריה אלון

פרק מקביל לפרשתנו נמצא בספר דברים, י"ד, 4 - 20 , אשר משלים
את הפרק הזה ומעורר כמה בעיות.

יש הבחנה בין חיות טהורות, המותרות באכילה, לבין חיות טמאות, האסורות
באכילה. כל אוכלי הבשר בחיות --- "כל הולך על כפיו בכל החיה ההולכת
על ארבע" --- וכל העופות הדורסים נחשבים לטמאים. רק אוכלי עשב --- לא
כולם! --- הם טהורים ומותרים באכילה.
הפרק מחלק את החיות לקבוצות, ונותן בהן סימנים להבחנה - לא על פי
כללי המיון הנהוגים בימינו, אלא על פי תכונות פשוטות, שכל אדם יכול להבחין בהן :

יונקים - הוכשרו רק מעלי גרה ומפריסי פרסה, למעט ארבעה: שפן, ארנבת, גמל
וחזיר. בספר דברים מובא פירוט של בני הקבוצה הזו, והפירוט הזה מעורר בעיות :
חסר בה היעל, בעל חיים כשר על פי כל הסימנים, והזיהוי של שלושה מן
הנזכרים --- אקו, דישון וזמר --- אינו ודאי. יש סבורים כי אקו הוא היעל, או הזכר
ביעלים. יש ספק אם בעל החיים הקרוי היום דישון אכן היה קיים בארץ ישראל; זמר
הוא אולי עז הבר או מין של כבש בר שנכחדו מאז מן הארץ. בתרגומי התנ"ך
ובפירושיו חוזרת הטעות בדבר זיהוי הצבי: בעל חיים זה איננו קיים באירופה, ומשום
כך טעו וזיהו אותו עם אחד ממיני האיילים: HIRSCH בגרמנית, HART באנגלית ,

בעוד שהצבי הוא GAZELLE

איסור הגמל נובע אולי מכך שהוא לא היה "בהמה יהודית". בני ישראל לא
עסקו בגידול גמלים. לדוד המלך היה חיל גמלים, והממונה עליהם לא היה בן
ישראל, אלא אוביל הישמעאלי /דבהי"א, כ"ז 30 / . השפן והארנבת נחשבים
בפרק שלפנינו למעלי גירה, אך אינם כאלה: הם מניעים את שפתותיהם, ונראים
כמעלי גירה. בזיהוי השפן בתרגומים ובפירושים חלה שגיאה: בעל חיים זה הוא
אפריקני, ארץ ישראל היא הגבול הצפוני לתפוצתו, והוא איננו מוכר באירופה. משום
כך חשבו כי השפן הוא מין ארנבת, "ארנבת חופרת" או ארנבון, שהוא אבי
הארנבון התרבותי, וקראו לארנבות - "שפנים". אשר לאיסור החזיר - הדבר נובע
אולי מכך שבעל חיים זה נגוע במין של תולעי מעיים, החודרות גם לגוף
האדם, וגורמות לו נזק.

עופות - אנו סבורים כי אנו מזהים נכון את רוב העופות שברשימה, למעט :
דאה --- אולי דיה? --- איה, בת יענה, תחמס, שלך, קאת. אחדים מן השמות הללו :
איה, תחמס, שלך, ניתנו לעופות ידועים לנו היום, אך אין כל בטחון כי הזיהוי שלהם
נכון. מעניין כי ברשימה לא מופיע העיט, וייתכן כי "עיט" לא היה שם של עוף
מסוים, אלא כינוי כללי לעוף דורס גדול --- "וירד העיט על הפגרים" /בר' ט"ו: /11 ועוד .
אשר לזיהוי הנשר - זמן רב היה מקובל כי הוא העוף
הקרוי ADLER בגרמנית, EAGLE באנגלית, והוא העוף המופיע בסמלים של
מדינות ושל בתי אצולה. היום מקובל על הכל כי הנשר הוא העוף אוכל
הנבלות - GEIER בגרמנית, VULTURE באנגלית. בין העופות מופיע גם
העטלף, שהוא יונק ולא עוף, אך מכיוון שהוא מעופף כעוף כלל אותו המחוקק
בין העופות .

שרצי עוף - המחוקק הבדיל בין ארבע הרגליים הקדמיות לבין השתיים
האחוריות הקרויות "כרעיים ממעל לרגליו", וכך הכשיר לאכילה את הארבה ,
המקובל כאוכל כשר אצל יהודי תימן!

זוחלים - נכללו בהם החולד והעכבר, שהם יונקים, משום שרגליהם קצרות ,
והם נראים כזוחלים על הקרקע. צב - אולי הקרוי בפינו צב, ואולי חרדון
הצב. איננו יודעים מי היא התנשמת שבזוחלים .

חיות מים - כדי לומר "דגים", שהם כשרים, ולהבדיל ביניהם לבין חיות מים
שאינן דגים הגדיר המחוקק את הדגים על פי "סנפיר וקשקשת". כך יצאו מכלל
הדגים הכשרים השפמנון והצלופח, שהם דגים לכל דבר, ויש להם סנפירים, אך
לא קשקשים. כל הכרישים, שהם בעלי סנפירים אך נטולי קשקשים הניכרים לעין ,
אינם כשרים .

 

חזרה 

 


 

 

פרשיות "תזריע" ו"מצורע"

ערכה : ענת הדר


תקציר הפרשה

הפרשה עוסקת בדיני טומאה וטהרה הקשורים בגוף האדם בגדיו וביתו.

דיני טומאה וטהרה לאחר לידת בן ובת.
דיני טיפול בנגע הצרעת, ונגעים נוספים בגוף.
דיני צרעת בבגד.
דיני טהרת מצורע.
דיני נגע צרעת בבית.
דיני זב וזבה.
דיני שכבת זרע.
דיני נידה.

 


נושאים לדיון בכיתה ובקבוצה :

טומאה וטהרה : באילו מצבים קיומיים קיימת טומאה הקשורה
בגוף האדם? האם אלה מצבים בעלי מטען ערכי- מוסרי ? אם לא, מה
משמעות הקטגוריות הללו ?

הקושי הפמיניסטי בטומאת היולדת, ובשוני שבתקופת ההטהרות שבין
לידת בן ללידת בת .
משמעותה של הצרעת: נגע על חטאים מוסריים ועל חטאי לשון הרע ?
משמעות לשון הרע, מהות האיסור, וההשלכות על הפרט ועל החברה.

 


קטע מהפרשה - טקס טהרת מצורע שנרפא
וידבר ה' אל משה לאמר: זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו
והובא אל הכהן: ויצא הכהן אל מחוץ למחנה וראה הכהן והנה נרפא
נגע הצרעת מן הצרוע: וצוה הכהן ולקח למטהר שתי ציפורים חיות
טהרות ועץ ארז ושני תולעת ואזוב: וצוה הכהן ושחט את הציפור
האחת אל כלי חרש על מים חיים: את הציפור החיה יקח אותה ואת
עץ הארז ואת שני התולעת ואת האזוב וטבל אותם ואת הציפור החיה
בדם הציפור השחוטה על המים החיים: והיזה על המטהר מן הצרעת
שבע פעמים וטהרו ושלח את הציפור החיה על פני השדה.

 


ויקרא י"ד, א' - ז'

 

קטע מהמדרש
ויקרא רבה דורש את הצרעת כעונש על "לשון הרע":

וצוה הכהן ולקח למטהר שתי ציפורים חיות טהורות - אמר ר' יהודה
בר' סימון: אלין צפריא קולנין, אמר הקדוש ברוך הוא: יבוא הקול ויכפר
על הקול .

ויקרא רבה פרשה ט"ז, סימן ז'

ובפירוש רש"י :
שתי ציפורים חיות טהורות: פרט לעוף טמא, לפי שהנגעים באין על
לשון הרע, שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים
שמפטפטין תמיד בצפצוף קול.
ועץ ארז: לפי שהנגעים באין על גסות רוח.
ושני תולעת ואזוב: מה תקנתו ויתרפא ? ישפיל עצמו מגאותו כתולעת וכאזוב.

 

 

מהשירה העברית
קשר דם / צביה בן יוסף גינור

 

אמי ואני צפור
שתים ברא אותן אחת חרדה,
שתים בראן אחת בודדה
על גג.

בבואי היה לה חג: בדמה
טבלתי, בדמה שולחתי, בדמה
היה לה חג ותגונן בכנפה

בדמי ילדתיה, בדמי שלחה
אל מותה: ותשחט את
האחת והאחת
תקונן .

 

צביה בן יוסף גינור משתמשת בסמלים המופיעים בטקס טהור המצורע
לתאור חוויה אישית , אינטימית של בת ואם. בנוסף מופיעים כאן
הקשר "הצפור - תור וגוזל" מברית בין הבתרים ופסוק בתהילים ק"ב:ח.
במרכז השיר עומדת חווית לידה, חיבור סימביוטי והפרדות בין האם
לבת, אחדות ובדידות .
חוויה שבה הלידה היא גם מוות וקרבן. הלידה , יצירת ההמשכיות, היא
גם חלק מתהליך החיים אלי מוות. יחסי האם והבת הם יחסים מעגליים
של לידה: האם יולדת את הבת והבת את אמה .
הקינון הוא גם קינה...

מן המקרא ומטקסטים קאנוניים מרכזיים אחרים נעדרים כמעט לחלוטין
נרטיבים של יחסי אם ובת, במעשה השיר והמדרש שבו, מאפשרת הכותבת
גשר בו סימבולים מקראיים יוכלו לייצג את עולמן של נשים ואת מערכת
היחסים אם-בת בפרט, ובאופן זה חוזר הטקסט הקאנוני להיות חלק
מעולמן של נשים.

בתאור הטקס המקראי ישנם סוביקט ואוביקט: מקריב וקרבן .
בשיר, מה שבתוך הטקס: מה שבין הקרבנות הופך לחוויה
סוביקטיבית. האקט החיצוני מזוהה עם הפנימי - ארועים "חיצוניים "
מוכלים על חיי הנפש והגוף.
אולי אין מקריות בכך שדווקא בשירתה של אישה העוסקת בקשר
העמוק והראשוני בין נשים, בין אם ובת, נעשה מעשה מדרשי כזה ,
ה"מתנער" מאקט הקרבת הקרבנות כאקט טקסי בעולם ומשתמש
בסמליו לבטא דינמיקה בין אישית .
נדמה לי שזהו כיוון מדרשי אליו כמהים רבים בדורנו... אין לנו כבר
צורך באקט של קרבן בשר ודם, אין לנו צורך בטקס האכזרי כדי
לבטא את תהליך ההחלמה, אולם הסמלים הללו יכולים לחזור אל
עולמנו הפנימי ולעזור לנו לשקפו ולבטאו .

חזרה

 


 

פרשיות "אחרי מות" / "קדושים"

ערך : בארי צימרמן


ייחודה של השבת :
גם בשבת זו, כבשבתות קודמות, מצטרפות להן שתי פרשיות
יחדיו, כדי לעמוד בקצב השבועי בדרך המתפתלת אל שמחת
תורה, אז סוגרים את מעגל השנה בפרשיות.


תוכן הפרשות :

פרשת אחרי מות --- ויקרא, ט"ז-י"ח --- מתארת, בחלקה הראשון, את
תהליך כפרת חטאי העם, על-ידי פעולתו הטקסית של אהרן הכהן, ביום
הכפורים. בחלקה השני, פרק י"ז, מובהרת לעם בלעדיותו של אהל
מועד, משכן ה', ככתובת יחידה לקרבנות, ובהזדמנות זו גם מתמקדת
התורה באיסור אכילת הדם: "כי נפש כל בשר דמו הוא". בחלקה
השלישי, פרק י"ח, עוסקת הפרשה באיסורי עריות, ב"תועבות" מיניות
אחרות ואף באיסור קרבן אדם.
פרשת קדושים, פרקים י"ט - כ', מונה אף היא סידרה ארוכה של מצוות
שונות, החל באלו הנזכרות כבר בעשרת הדברים, וכלה במצוות שבין אדם
לחברו, מצוות כלאיים, דיני שפחה, דיני ערלת האילן, דיני מסחר תקין, איסור
עבודת אלילים, ודיני עריות לסוגיהם.
החוט המקשר בין כל הדינים והמצוות הכלולים בפרשותינו הוא תכליתם
המפורשת להביא לקדושה כפולה, הן קדושת הכהנים המשרתים בקודש, והן
קדושתו של העם כולו, הן ביחס לעולם בעלי החיים והן, להבדיל, ביחס
לעולם העמים האחרים.

 


שאלות לעיון ודיון בכיתה ובקבוצה :

בעוד שבהבדלת האדם מעולם בעלי החיים יש הגיון רב, מה
המשמעות, היום, של היבדלותנו מעל כלל עמי העולם? האם יש בה טעם?

"ואיש אשר ישכב את זכר...מות יומתו" ---כ', 13 --- מה מעמדו של ציווי
שכזה בעולמנו הליברלי? האם ניתן לפרשו באופן שלא יסתור פלורליזם
מיני וסובלנות?

בהפניית מוקד התביעה לקדושה מן הכהנים אל כלל העם, מעמידה
תורת משה אתגר עצום בפני עם שלם - האם זהו אתגר ריאלי? האם עם
שלם - ולא חלק מתוכו - מסוגל לכך ?

 


קטע מהפרשה
אל תפנו אל האבות ואל הידענים, אל תבקשו לטמאה בהם, אני
ה' אלהיכם. מפני שיבה תקום, והדרת פני זקן, ויראת מאלהיך, אני
ה'. וכי יגור אתך גר בארצכם, לא תונו אתו. כאזרח מכם יהיה לכם
הגר הגר אתכם, ואהבת לו כמוך, כי גרים הייתם בארץ מצרים, אני
ה' אלהיכם. לא תעשו עול במשפט, במדה במשקל ובמשורה. מאזני
צדק, אבני צדק, איפת צדק והין צדק יהיה לכם, אני ה' אלהיכם, אשר
הוצאתי אתכם מארץ מצרים. ושמרתם את כל חקתי ואת כל משפטי ,
ועשיתם אתם, אני ה'.

 


 ויקרא י"ט 31-37

 

 

קטעים מהמדרש
"יהיה לכם הגר הגר אתכם, ואהבת לו כמוך..." - כשם שנאמר
לישראל "ואהבת לרעך כמוך" --- י"ט, 18 --- כך נאמר 
לגרים "ואהבת לו כמוך". "כי גרים הייתם בארץ מצרים ".
ד ע ו מ נ פ ש ן של גרים, שאף אתם הייתם גרים בארץ מצרים .


סיפרא/תורת כהנים, פרק ח'


ר' עקיבא אומר: "ואהבת לרעך כמוך", זה כלל גדול בתורה. ואילו
בן-עזאי אומר: "זה ספר תולדות אדם" --- בראשית ה:א --- זה כלל
גדול מזה.
אינני יורד לסוף דעתם להבין מהי מלת המפתח בדברי כל אחד
מהם עליה מבססים הם את עמדותיהם, ואפילו אם נעמיד זו מול זו
את המילים "רע" ו"אדם" קשה לבסס עליהן תיאורייה משכנעת.
כאן יש מקום לשאול, ואני אינני יודע להשיב על כך תשובה ודאית ,
האם ר' עקיבא מתכוון במלה "רעך" לרעך בתורה ומצוות, לעומת
בן-עזאי המטעים את המלה הכוללנית "אדם", שהרי הקדוש-ברוך-הוא
לא ברא את היהודי הראשון, אלא ברא את 'אדם הראשון' שקדם
לישראל, וייתכן שזאת היא הכוונה.


ישעיה לייבוביץ, "שיחות על פרשת השבוע "

 


מתוך ארכיון מכון החגים הקיבוצי

המצווה שבאה לפני מצוות אהבת הרע, היא איסור הנקימה והנטירה, הרגש
הטבעי כל כך בלבו של האדם. וכך הדבר מוסבר בתלמוד הירושלמי --- נדרים
פרק ט:ד --- שאם אדם חותך בשר וידו האחת פצעה את ידו השניה, האם
יעלה על הדעת שהיד הפצועה תפצע בחזרה את היד הפוצעת? כהקדמה
למצוות "ואהבת לרעך כמוך" מדגש לנו הערך של אחדות עם ישראל. אין
מדובר כאן באוסף אנשים הפועלים יחד, אלא בגוף אחד.

 

הרב יחיאל, קיבוץ בית רימון, תשנ"ט 1999

 

חזרה

 

 


 

פרשת "אמור"

ערך: אהוד רבין


עיקרי הפרשה :

חלקה הראשון של הפרשה עניינו הלכות כוהנים וקורבנות. כאן אנחנו
מוצאים בעיקר איסורים אשר חלים על מעמד הכוהנים, ועל הכוהן הגדול
במיוחד, כדי להכשירם לקיים את תפקידם וכדי לשמור את הקדשתם,
שניתנה מהאלוהים, טהורה באופן מוחלט.
בהמשך עוסקת הפרשה בהיתרים ואיסורים באכילת קדשים מצד אחד
ובמומים הפוסלים בהמות לעלות לקרבן מצד שני.
הפרק הבא של הפרשה עניינו הצגת סדר השבת והמועדים, מפסח ועד
סוכות, בהם גם מתקיימת הקרבת קורבנות, ואת הימים בהם חל איסור
מלאכה והימים בהם קוראים מקרא קודש.
החלק האחרון של הפרשה הוא מקבץ של עניינים שונים ולא בהכרח
קשורים אחד לשני. מדיני המנורה ונרותיה, לחם הפנים, דיני גידוף, דיני
מכה אדם ובהמה ועד הצגת עקרון השוויון בין אזרח לגר וסיפור סקילתו
של המקלל .

 


נושאים לדיון :

הדרישה מהכוהנים לשמור על קדושתם, היא הדרישה האקטואלית
להיות בסדר", דוגמה ומופת של מנהיגות לעם. מה אפשר ללמוד"
מכך? האם על המנהיגות חלים כללי התנהגות מחמירים מאלה שעל
כל אזרח? האם למנהיגות, שחלים עליה חובות מיוחדים, יש גם זכויות מיוחדות ?

יש הרואים בפסוק "אמור אל הכוהנים, בני אהרון, ואמרת אליהם..." כבא
להדגיש שהייחוס לשבט כוהנים ואפילו למשפחת אהרון אינו מספיק. "ואמרת
אליהם", כלומר לכל אחד מהם, שעליו להיות ראוי. האם הפרשנות מקובלת
עליך ומה אפשר ללמוד מכך בשונה ממה שדנו בשאלה הקודמת?

האם בביטוי "עין תחת עין", כד': 19-20, הכוונה היא לעשות לפוגע בדיוק
את מה שעשה לנפגע, או הכוונה שהפוגע חייב בעונש ואינו יכול לצאת ידי
חובתו בכלום? נסו לתאר תרחישים לדרך הראיה הראשונה ולדרך הראיה
השניה, וחישבו לאן כל דרך מובילה.
האם הכלל הנ"ל, על זוויות הראיה השונות, צריך לחול רק ביחסים שבין
יחידים או גם בין קבוצות?

עד כמה אפשר וצריך לקבל כפשוטו את הכלל של "כאשר ציווה ה' ", כמו
בפרשת המקלל בסוף פרק כד'? האם יכולה להיות פרשנות לקולה ופרשנות
לחומרה, והאם היא קשורה למוצאו או למעמדו של החוטא?

ההקפדה על השלמות הנדרשת מהקורבנות וממקבליהם, הכוהנים, האם
היא סימן לכבוד ולמעמד? האם היא מבטאת כוונות מאגיות? איך יכולים
לקבלה אנשים וחברות שיש בהם בעלי מום? איך זה מאפשר לכל אחד
להיות שותף בהבאת קורבנות לאל?
שוב, האם את ההקפדה צריך לפרש כפשוטה, או כ"המלצה" להיות מושלם
ככל שאפשר? האם הכוונה שיש להדר במצווה ולא רק לצאת ידי חובה?

נסו למצוא את המיוחד שיש במצוות כל מועד ומועד. מה מייחד אותו
מבחינה טקסית, והאם לייחוד זה יש גם משמעות רעיונית? לדוגמה - המתח
הקיים בין פסח שכולו מצה לבין חג הביכורים בו קיימת חובת אפיית חמץ ,
האם אפשר "להעלות" אותו אל המתח הרעיוני שבין יציאת מצריים לקבלת
התורה? ואולי הניסיון לקשור בין טקסים לרעיונות הוא רק דרש "שלא לעניין"?

 


קטע מהפרשה
וידבר ה' אל משה לאמר: דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם: מועדי
ה' אשר תקראו אתם מקראי קדש, אלה הם מועדי: ששת ימים תעשה
מלאכה, וביום השביעי שבת שבתון מקרא קדש, כל מלאכה לא
תעשו; שבת הוא לה' בכל מושבתיכם.
אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אתם במועדם. בחדש
הראשון בארבעה עשר לחדש בין הערבים, פסח לה'. ובחמשה עשר
יום לחדש הזה, חג המצות לה', שבעת ימים מצות תאכלו. ביום
הראשון מקרא קדש יהיה לכם, כל מלאכת עבדה לא תעשו. והקרבתם
אשה לה' שבעת ימים; ביום השביעי מקרא קדש, כל מלאכת עבדה
לא תעשו.
וידבר ה' אל משה לאמר: דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם: כי
תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם וקצרתם את קצירה, והבאתם את
עמר ראשית קצירכם אל הכהן. והניף את העמר לפני ה' לרצנכם, ממחרת 
השבת יניפנו הכהן .

 

 

מן המדרש
שאל גוי אחד את ר' עקיבא בציפורי, אמר לו: למה אתם עושים מועדות ,
לא כך אמר לכם הקב"ה: "חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי" /יש' א' 14 / . אמר
לו ר' עקיבא: אילו אמר "חדשי ומועדי שנאה נפשי", הייתי אומר כך; לא אמר
אלא "חדשיכם ומועדיכם" - אותם מועדות שעשה ירבעם בן-נבט, שנאמר: "ויעש
ירבעם חג בחֹדש השמיני... אשר בדא מלִבו" /מל"א יא' 32-33 / . אבל
המועדות האלו אינם בטלים לעולם, ולא החודשים. למה? שהם להקב"ה ,
שנאמר: "אלה מועדי ה'" --- ויק' כג' ד'.

תנה"ק פנחס, ילק"ש ישעיה א .


המדרש הבא מופיע, באופן יוצא דופן, במשנה. הוא עושה שימוש
בפסוק מפרשתנו --- ויקרא כג:ד --- כדי להוכיח שסמכות קביעת
החגים נמצאת דווקא בידי בני אדם ולא בקביעת שמימיות.

מעשה שבאו שנים, ואמרו: ראינוהו שחרית במזרח וערבית במערב .
אמר רבי יוחנן בן נורי: עדי שקר הם. כשבאו ליבנה קיבלן רבן
גמליאל. ועוד באו שנים ואמרו: ראינוהו בזמנו, ובליל עיבורו לא
נראה. וקיבלן רבן גמליאל. אמר רבי דוסא בן הורכינס: עדי שקר
הן; היאך מעידים על האשה שילדה, ולמחר כריסה בין שיניה? אמר
לו רבי יהושע: רואה אני את דבריך. שלח לו רבן גמליאל: גוזרני
עליך שתבא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכפורים שחל להיות
בחשבונך. הלך ומצאו רבי עקיבא מיצר .
אמר לו: יש לי ללמוד שכל מה שעשה רבן גמליאל עשוי ,
שנאמר --- ויקרא כג --- אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו
אתם - בין בזמנן בין שלא בזמנן, אין לי מועדות אלא אלו.
בא לו אצל רבי דוסא בן הורכינס, אמר לו: אם באין אנו לדון אחר
בית דינו של רבן גמליאל - צריכין אנו לדון אחר כל בית דין ובית
דין שעמד מימות משה ועד עכשיו, שנאמר --- שמות כד --- ויעל משה
ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל. ולמה לא נתפרשו שמותן
של זקנים - אלא ללמד שכל שלשה ושלשה שעמדו בית דין על ישראל
הרי הוא כבית דינו של משה. נטל /רבי יהושע/ מקלו ומעותיו בידו, והלך
ליבנה אצל רבן גמליאל ביום שחל יום הכפורים להיות בחשבונו. עמד
רבן גמליאל ונשקו על ראשו, אמר לו: בוא בשלום רבי ותלמידי! רבי -
בחכמה, ותלמידי - שקבלת את דברי.

 

משנה ראש השנה ב' 8-9 

 


ממדף הספרים

קריאתו של אלוהים: "..אשר תקראו אותם מקראי קודש אלה
הם מועדי", מטילה עלינו אתגר קשה - האם יעלה בידינו לקבוע
זמנים מיוחדים שיהיו "קודש"? לאור המציאות המנכרת של חיי היום
יום הסיכויים לכך אפסיים. אף על פי כן, האפשרות להפוך
את "מועדי ה'" לרגעי משמעות בחיי השגרה של המציאות המודרנית
נתונה בידי האדם. הוא ולא אלוהים יקבע אלו זמנים קודש ואלו
יהיו חול. ראה המשנה לעיל.

ש"י עגנון מספר לנו סיפור של אכזבה: האדם שבשעת תפילה
התקרב לבורא עולם, רגע לאחר מכן הפך פניו לפני חולין .
מה הוא מקור האכזבה, האם לא כך דרכו של עולם? האכזבה
נובעת מהניגוד התהומי שלעיתים נפער בין "חיי החול" ל"חיי
הקודש".. מסקנתו של עגנון היא: מוטלת עלינו המשימה לחזור
ולנסות לראות אורם של "מועדי ה'". להפכם למאורעות משמעותיים
עבורנו: "ולא יתן האדם לשעות הגדולות שניתנו לקורת רוח לישראל
שיצאו בלא כלום".

וכך כותב ש"י עגנון בהקדמה לספר "ימים נוראים":

"השמיים היו טהורים והארץ היתה שקטה וכל הרחובות היו נקיים, ורוח
חדשה היתה מרפרפת בחללו של עולם. ואני תינוק כבן ארבע הייתי
ומלובש הייתי בגדי מועד, ואיש מקרובי הוליכני אצל אבי ואצל זקני
לבית התפילה. ובית התפילה היה מלא עטופי טליתות ועטרות כסף
בראשיהם ובגדיהם גדי לבן ובידיהם ספרים, ונרות הרבה תקועים בתיבות
ארוכות של חול, ואור מופלא עם ריח טוב יוצא מן הנרות. ואיש זקן עומד
מוטה לפני התיבה וטליתו יורדת עד למטה מלבו וקולות ערבים
ומתוקים יוצאים מטליתו. ואני עומד בחלון בית התפילה מרעיד ומשתומם
על הקולות הערבים ועל עטרות הכסף ועל האור המופלא ועל ריח הדבש
היוצא מן הנרות נרות השעוה. ודומה היה לי שהארץ שהלכתי עליה
והרחובות שעברתי בהם וכל העולם כולו אינם אלא פרוזדור לבית זה .
עדיין לא הייתי יודע להגות במושגים עיוניים ואת המושג הדרת קודש לא
הכרתי. אבל אין ספק בלבי שבאותה שעה הרגשתי בקדושת המקום
ובקדושת היום ובקדושת האנשים העומדים בבית ה' בתפילה ובניגונים. ואף
על פי שעד לאותה השעה לא ראיתי דבר כזה לא עלה על דעתי שיש הפסק
לדבר. וכך הייתי עומד ומביט על הבית ועל האנשים שעמדו בבית, ולא
הבחנתי בין אדם לאדם, שכולם כאחד עם כל הבית כולו דומים היו עלי
כחטיבה אחת. ושמחה גדולה בלבי ולבי נדבק באהבה לבית זה ולאנשים
אלו ולניגונים אלו. על יד על יד פסקו הניגונים, ועדיין בת קול היתה מנהמת
עד שפסקה אף היא. נתקמטה נפשי פתאום וגעיתי בבכייה גדולה. אבי וזקני
נתחלחלו ושאר כל העם עמדו עלי לפייסני. ואני דמעותי מתגלגלות והולכות
מתוך הבכייה. אלו לאלו שואלים, מי גרם לתינוק שיבכה? ואלו לאלו משיבים ,
מי יודע.
עתה אספר מי גרם לי שאבכה. אותה שעה שנפסקה התפילה נפסקה
פתאום אותה חטיבה נאה. מקצת מן האנשים הורידו טליתותיהם מעל
ראשיהם ומקצתם התחילו מסיחים זה עם זה. אותם שאהבתי נדבקה בהם
החליפו פניהם פתאום והשחיתו את דמותם הנאה ואת דמות הבית ודמות
היום. ועל זה היה דווה לבי ועל זה געיתי בבכייה."


מובא בדף פרשת השבוע של התנועה המסורתית, תש"ן


מתוך ארכיון מכון החגים הקיבוצי

"וידבר ה' אל משה לאמור: דבר אל אהרון לאמור, איש מזרעך לדורותם
אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב לחם אלוהיו... איש עיוור או פיסח... יש
אשר יהיה שבר רגל או יד"

וכך גם כתוב על הקורבנות עצמם: "כל אשר בו מום לא תקריבו, לא לרצון
יהיה לכם... ומעוך וכתות ונתוק וכרות לא תקריבו לה'..."
כאשר מדובר בטלה או בן בקר או כל קרבן אחר שנדרש אדם להקריב, אפשר
אולי להבין מדוע מצווה האל שלא יהיה פגום, כי נדרש האדם להקריב מכל
הלב ובמחיר שלם ולא להקריב רק מה שממילא אין לו חפץ ותועלת בו, אך
מדוע הופך אדם שנולד עם מום או הפך לבעל מום, לטמא בפני האל?
אפשר להבין ולפרש תביעה זו פרשנויות שונות. לי נראה שיש כאן אמירה
שלא מקבלת את השונה! ומדובר כאן באדם השונה רק מבחינה חיצונית. איזה
מין מדד הוא זה להעריך אדם כטהור או טמא?
יש כאן ללא ספק מידה של חוסר קבלה וחוסר סובלנות דווקא כלפי אלה
שזקוקים לתמיכה והערכה למרות מצבם הפיזי. אולי מצב זה הוא שנותן בהם
מידה רבה של רגישות לזולת והרי כהן - מנהיג חברתי ודתי- תכונה זו חשובה
בו מאד, וודאי חשובה הרבה יותר מאשר פגם גופני כלשהו, אבל התורה
חוזרת ואוסרת על בעלי מום להתקרב אל המסגרת החשובה והמכריעה של
אותם ימים.
ואולי מכאן אפשר גם להבין יחסם של רבים מאתנו אל כל מי ששונה בכל
תחום שהוא.

 

 עלון קיבוץ גזית, אייר תשנ"ז 1997

 

חזרה

 


 

פרשיות "בהר-בחוקותי"

ערכה: מיריק גרזי
פרשת "בהר" : ויקרא כ"ה - כ"ו ב'.
פרשת "בחוקותי": ויקרא כ"ו ג' - כ"ז.


נושאי הפרשות :

פרשת "בהר ":
דיני שנת השמיטה והיובל.
גאולת האדמה ושחרור עבדים בשנת היובל.
וכי ימוך אחיך: עזרה והתחשבות בחלש ובעני בשעת מצוקה.

פרשת "בחוקותי "
הברכה והקללה:
הברכה: "אם בחוקותי תלכו - ונתתי גשמיכם בעיתו... והקימותי את בריתי אתכם"
הקללה: "ואם לא תשמעו לי ... והפקדתי עליכם בהלה, את השחפת ואת
הקדחת ... והכיתי אתכם שבע על חטאתיכם"   
פרשת ערכין. הערך הכספי של קרבנות שאדם נודר להביא לבית המקדש.

 


נושאים לדיון בכיתה ובקבוצה :

כיצד יכול החקלאי המתפרנס מעבודתו לקיים את שנת השמיטה?
התורה אומרת: "ועשיתם את חוקותי, ואת משפטי תשמרו... ונתנה הארץ
פריה ואכלתם לשובע וישבתם לבטח עליה" /ויקרא כ"ה, י"ט   
מה משמעות הביטוי "וישבתם לבטח עליה"? האם מבחינה כלכלית, צבאית,
או מבחינת ההישארות בארץ? כיצד נוצר הקשר בין קיום שנת היובל    
ושנת השמיטה לבין "וישבתם לבטח"?
מה החשיבות ומה הקושי בהחזרת האדמות לבעליהן בשנת היובל?
"וכי ימוך אחיך עמך" מה ניתן ללמוד מן הפרשה על היחס האנושי לעני ולמסכן?
האם מקובל עליכם השוני ביחס בין בני עם ישראל העניים*
והחלשים, לבין היחס לבני עמים אחרים    .

 


קטע מהפרשה
וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו, גר ותושב, וחי עמך.
אל תקח מאתו נשך ותרבית - ויראת מאלוהיך.
וחי אחיך עמך,
וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך לא תעבוד בו עבודת עבד
כשכיר, כתושב יהיה עמך עד שנת היובל יעבוד עמך
ויצא מעמך הוא ובניו עמו
ושב אל משפחתו ואל אחוזת אבותיו ישוב. כי עבדי הם
אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים,
לא ימכרו ממכרת עבד ולא תרדה בו בפרך ויראת מאלוהיך.

 


 

 

 

מדברי חז"ל
אמרו עליו על בנימין הצדיק שהיה ממונה על קופה של צדקה ,
פעם אחת באתה אשה לפניו בשני בצורת,
אמרה לו: רבי, פרנסני !
אמר לה: העבודה (מילת שבועה), שאין בקופה של צדקה כלום !
אמרה לו: רבי, אם אין אתה מפרנסני, הרי אשה ושבעה בניה מתים !
עמד ופרנסה משלו .


תלמוד בבלי, בבא בתרא י"א עמוד א'.


מדברי חכמים
ידוע כי העני כל ימיו מכאובים וכעס עניינו, כי אין לו מה לאכול"
ובכל עת ובכל עונה עיניו נשואות לשמיים וחייו תלויים לו מנגד
ובבוקר יאמר מי יתן ערב מפחד לבבו ועניותו.
והעשיר כל ימיו בשמחה וטוב לב משתה תמיד
עד שבעושרו וברוחב לבב שוכח את העני ואינו יודע במכאוביו.

לכן רצתה התורה להביא שנת השמיטה והיובל שיהיו שתי שנים רצופות
קדושות, באופן שאפילו העשיר נושא עיניו לשמיים, מאחר שאין זורעים וקוצרים
ומפחד ואומר: מה אוכל ומה אשתה ?
כדי שידע ויזכור צער העני שכל ימיו ושנותיו בצער ובדאגה.

ואחר שהאיש העשיר, בשתים או בשלוש שנים נושא עיניו לשמים 
'ואומר: 'מה אעשה לאנשי ביתי כי אין לי לזרוע ולקצור'
מה יעשה העני, שכל ימיו מכאובים מדוחק עניות.

באופן שכשהעשיר יראה גם את עצמו בעוניו ,
יזכור תמיד את הימים שעברו עליו מהשמיטה והיובל
ויאמר: "אני בשתי שנים של שמיטה ויובל לא הייתי יודע מה לעשות
לאנשי ביתי והייתי בצרה וצוקה ובצער ובדאגה, והייתי אומר מה
אוכל ומה אשתה ?
מה יעשה העני שכל ימיו מכאובים ולא ראה בטובה, ועיניו נשואות
לשמים ולבריות, כי עולליו שאלו ללחם ופורש אין להם. בעניין שבזה
יזכור את העני וירחם עליו "


מתוך: "צרור המור" מאת רבי אברהם סבע, ממגורשי ספרד במאה ה - 15

 


שיר משלנו - "קו העוני" מאת: רוני סומק

 

כְּאִלוּ אֶפְשָׁר לִמְתֹּחַ קַו וְלוֹמַר: מִתַּחְתָּיו הָעֹנִי
הִנֵּה הַלֶּחֶם שֶׁבְּצִבְעֵי אִפּוּר זוֹלִים
נִהְיָה שָׁחֹר
וְהַזֵּיתִים בַּצַלַחַת קְטַנָּה
עַל מַפַּת הַשֻּׁלְחָן.
בָּאֲוִיר, עָפוּ יוֹנִים בִּמְטַס הַצְדָּעָה
לִצְלִילֵי הַפַּעֲמוֹן שֶׁבְּיַד מוֹכֵר הַנֵּפְטְ בָּעֲגָלָה הָאֲדֻמָּה,
וְהָיָה גַּם קוֹל הַנְּחִתָה שֶׁל מַגְּפֵי הַגוּמִי בָּאֲדָמָה הַבֻּצִּית.
הָיִיתִי יֶלֶד, בַּבַּיִת שֶׁקָּרְאוּ לוֹ צְרִיף,
בַּשְׁכוּנָה שֶׁאָמְרוּ עָלֶיהָ מַעְבָּרָה.
הַקַּו הַיָּחִיד שֶׁרָאִיתִי הָיָה קַו הָאֹפֶק וּמִתַּחְתָּיו הַכֹּל נִרְאָה
עֹנִי.

כמה שאלות לחשיבה והנחייה

פרשת בהר עוסקת לצד הדיון בשנת השמיטה, בנושא ששייך
באופן ישיר לנושא השמיטה, והוא היחס לחלש, לעני ולמי שאיבד
את נכסיו. נדמה שבימים אלה של קושי כלכלי הולך וגובר
בחברתנו, ניתן לדון בנושא זה באמצעות הקטעים שהבאנו .



מתוך ארכיון מכון החגים הקיבוצי
הפרשה שלנו פותחת בצווי על שנת שמיטה. בשנה השביעית, לא רק
שאין מעבדים את השדות אלא שגם מה שהארץ מניבה מעצמה אינו
שייך לאיש. כל אדם רשאי לבוא ולקחת כפי צורכו ואסור, גם לבעל
השדה, לקצור את התבואה על מנת למוכרה .
טעמים רבים ניתנו לצווי זה, מהם אקולוגיים, מהם רוחניים ודתיים
ומהם חברתיים מובהקים. בשנה זו אין לבעלי הקרקע שום יתרון
כלכלי על פני שאר כל אדם. כל התוצר הלאומי שייך לכולם במידה שווה.

הציווי הבא הוא על שנת היובל המתקיימת אחת לחמישים שנה. והרי
לפנינו שיטה כלכלית חברתית שוויונית מן המתקדמות שהומצאו. בחברה
המתנהלת על פי קוד זה אין אפשרות להיווצרות מעמדות של בעלי אחוזות
מחד וצמיתים מאידך. גם כאשר אדם נופל מבחינה כלכלית, (דבר שכפי
שאנחנו יודעים, יכול לקרות), הרי שבשנת היובל הוא יוצא לחופשי ואדמתו
מוחזרת לו. במילים אחרות, מחיקת חובות מוחלטת. זהו צ'נס אדיר להתחיל
מחדש או לפחות (אם הוא כבר זקן מדי), שלא להוריש לילדיו את מצוקתו
הכלכלית ולתת להם תנאי פתיחה הוגנים.

 

אליזבט, קיבוץ גניגר תשנ"ב 1992

 

חזרה

 


 

 

פרשת "במדבר"

ערך: מורדי שטיין


תקציר הפרשה :

בני ישראל ערכו מפקד אוכלוסין בשנה השניה לצאתם ממצרים .

הזכרים בני עשרים שנה ומעלה התפקדו על פי שבטיהם, ובסה"כ
נמנו 603,550 איש "יוצאי צבא", למעט הלווים.

הלווים התפקדו על פי משפחותיהם: בני גרשון, בני קהת, ובני
22,000 מררי. מספרם היה בסה"כ .

סודרו סדרי ההליכה במדבר וסדרי המחנה בזמן חניה. לצורך זה
נחלקו השבטים לארבעה "דגלים", כמו שנאמר: "ויחנו בני ישראל, איש
על מחנהו ואיש על דגלו לצבאותם". /במדבר א:נב

סדר החניה:
במרכז המחנה הניחו את המשכן ובצמוד אליו בני לוי:
מצפון בני מררי
ממערב בני גרשון
מדרום בני קהת

במזרח היה היה המחנה של דגל שבט יהודה, ועמו השבטים יששכר וזבולון
בדרום דגל ראובן, ועמו שמעון וגד
במערב דגל אפרים, ועמו מנשה ובנימין
בצפון היה דגל דן, ועמו אשר ונפתלי

סדר המסע:
יהודה - יששכר - זבולון
בני מררי שנשאו את קרשי המשכן
בני גרשון שנשאו את היריעות
ראובן - שמעון - גד
המשכן, שנישא על-ידי בני קהת
אפרים - מנשה - בנימין
דן - אשר - נפתלי



נושאים לדיון בכיתה ובקבוצה :

מה הטעם להתפקדות לפי היכולת להיות "יוצא לצבא", כלומר
גברים בן 20 ומעלה? חישבו על חברות ותרבויות שונות: באיזה
גיל נוצר שינוי במעמד? מה מהות השינוי?

"ספר הפקודים" קיבל את הכינוי "ספר במדבר". מה מאפיין
את המדבר מבחינה גיאוגרפית, אקלימית, וחברתית? למה
לדעתכם נבחר המדבר להיות הזירה לתקופת המעבר של 40 שנה
ממצרים עד לכניסה לארץ?

ידוע שהמפקד שערך דוד המלך --- שמואל ב' פרק כד --- הביא
עליו את רוגזו של גד הנביא. ואילו כאן ה' מונה את בני ישראל
מתוך חיבה. כדאי לעיין בדברים הרבים שנכתבו על הסתירה הזאת .
ומה דעתכם?

למה היה צריך לצעוד במדבר וגם לחנות בתוכו על פי סדר מסוים ?
האין זה פוגע ברצון האדם להיות עצמאי? האם לא היה עדיף לאפשר
לכל אחד לנתב את דרכו על פי רצונו ותפיסתו? ומה עם השאיפה
לספונטניות ומקוריות?
"איש על מחנהו ואיש על דגלו" ---- נראה שהחלוקה למחנות והרמת
הדגלים האידיאולוגיים הם דווקא מנגעי החברה שלנו. האם יש בהם
גם יסוד חיובי?

 

 

מדברי חכמים
"במדבר סיני... באחד לחודש השני" - מתוך חיבתן לפניו, מונה אותם
כל שעה: כשיצאו ממצרים מנאם, וכשנפלו בעגל מנאם לידע מנין
הנותרים, כשבא להשרות שכינתו עליהם מנאם, באחד בניסן הוקם
המשכן ובאחד באייר מנאם.

רש"י, במדבר א:א.

 


בדרך כלל מתחילים לקרוא בתורה בספר "במדבר" בשבת שלפני חג
השבועות, שהוא חג מתן תורה. מתן התורה בסיני, במדבר, הזמין פירושים
רבים. הידוע שבהם הוא, שאלוהים בחר לתת את התורה במקום שאינו
שייך לאיש על מנת להראות שמעצם טיבה ומהותה אין היא שייכת לשום
עם או ארץ, אלא היא מסורה לכל מי שמוכן לקבלה. לפי הפירוש הזה
מצביע מקום ההתגלות על האוניברסאליות של התורה.
בכמה דתות נתפס המדבר כמקום אידיאלי להתקרבות בין אדם לאלוהיו ,
מקום שבני אדם בורחים אליו כדי לחיות חיי נזירות. ואילו בדת ישראל
התורה אמנם ניתנה במדבר, אך היא נועדה לבני אדם שיחיו על פיה בתוך
חברה מתורבתת ומפותחת, ותורה זו תסייע להם לכבוש ולרסן את הפראות
השֵדית שבאדם.


פינחס פלאי, "תורה היום"

 


נושא לדיון
"מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא" --- שני תנאים היו: אחד
שגילו יהיה מבן עשרים שנה ומעלה, והשני: שיהיה בכלל יוצא
צבא, להוציא את הזקנים והחלשים. ובדרך נס לא נמצא ביניהם מי
שאיננו ראוי לצאת בצבא.


הגאון הר' אליהו מוילנא, המאה ה 18

 

הגאון מוילנא חי במקום ובתקופה שבהם "צבא" פירושו: שכל נער
יהודי מנסה להתחמק מהגיוס הכפוי אל צבאות הצאר הרוסי. רבים
מהיהודים היו משקרים לגבי גילם על ידי תעודות מזויפות, או בורחים
עד שיעברו את גיל הגיוס. לכן, הגאון יכול היה להתיחס למפקד בני
ישראל במדבר וההשתייכות לצבא במונחים אידיאליים, אפילו מיתולוגיים.

אבל כל מי ששירת בצבא בפועל יודע, עד כמה חשובים דגלי החייל
ו"גאוות היחידה". לדגלים יש כוח מאחד ומגבש, אבל לעתים הם אף
מהווים סמל לפירוד.


וטעם "איש על דגלו": שלא יתערב שבט דגל עם שבט דגל.

 

אבן עזרא, על במדבר א:נב

 

דברי ה'אבן עזרא' מעוררים תהיות רבות. האם מטרת ההתפקדות
לצבא והסדרת מבנה המחנה היתה לאחד את השבטים תחת דגל
אחד, או לגבש כל שבט בפני עצמו? איזו זהות היתה חשובה יותר,
השבטית או הלאומית?
השאלה היא נצחית ואוניברסלית. יחד עם זאת, היא עולה, חדשות
לבקרים, לכל אורך ההיסטוריה היהודית .
שאלת ערבוב הזהויות עולה אף בקרב החברה הישראלית של ימינו .
האם אנחנו חברה של דגל אחד, דגל מדינת ישראל, או חברה של
דגלים שונים, "איש על מחנהו ואיש על דגלו"?

 

הדיאלוג הישראלי מתרחש בין עובדות העבר לבין הזיכרון המתהווה .
כבר לא היסטוריה אחת, אלא פסיפס של זיכרונות וזיכרונות נגד. התודעה
המופרטת של הישראליות בונה זהויות נפרדות וזיכרונות נבדלים. ישראל
מתבגרת עתה אל עברה ונכתבים בה סיפורים חלופיים. אין זה אות של
חולשה והתרופפות, אלא עדות לבגרות ופתיחות המניבות דיאלוג חי בין
העבר להווה.


דוד אוחנה ור. ס. ויסטריך

 

בעקבות הדברים האלו:
האם אנחנו חברה של זהות אחת, או של זהויות שונות?
כור היתוך או מרקם?
דגל אחד או דגלים שונים?


הנף את הדגל - מאת ש. שלום / תרצ"ו

הנֵף את הדגל
אל על.
הירֵא --- יֵצֵא!
והמהסס ---
אל יכנס
כְּלל!

יהיה פה יום הִתּוכִים גדול
וקרָב,
ומאשר יגורנו יִפּול כה רב...

ומי יִגָאֵל?
זה שבוחל במשענת וָחֵל,
זה שצועד ואיננו שואל,
ואיננו שואל...

 


מתוך ארכיון מכון החגים הקיבוצי
בתחילה מתבקש העם לפעולת התארגנות בסיסית והיא הספירה של
בני ישראל. בצורה זאת כל אחד מקבל שבט ושייכות. הספירה אינה
לצורך מפקד אוכלוסין כמו שהיא לצורך זהות אישית. כל שבט מקבל
דגל משלו ו"גאוות יחידה". הספירה תביא את העם לנשיאת ראש ,
לזקיפות קומה, והגברת הערך העצמי.

 


אלי, קיבוץ אורים, תש"ס 2000

_________________________________________


 פרשת "נשוֹא" 

 ערך: מורדי שטיין


הידעת ?

פרשת נשוא היא הפרשה הארוכה ביותר בתורה --- 176 פסוקים.
פרק קי"ט בספר תהילים הוא הפרק הארוך ביותר בתנ"ך --- 176 פסוקים.
מסכת בבא בתרא היא הארוכה ביותר בתלמוד הבבלי --- 176 עמודים.



תקציר הפרשה :

מפקד וחלוקת עבודה בין שלשת בני לוי: גרשון, קהת, ומררי.

הצרוע, הזב, והטמא לנפש צריכים לשהות מחוץ למחנה.

פירוט כפרתו של מי שנתפס בגזל: וידוי, תשלום הקרן בתוספת קנס
של חמישית, וקרבן "אשם".

פרשת "האישה הסוטה".

פרשת הנודר נדר של נזירות.

נוסח "ברכת הכוהנים" שברכו הכוהנים את העם במשכן ועד היום.

הקורבנות שהביאו שנים עשר הנשיאים, אחד מכל שבט, בשנים עשר
הימים לקראת חנוכת המזבח.



נושאים לדיון בכיתה ובקבוצה :

האם שילוח הטמאים אל מחוץ למחנה --- ה':א'-ד' --- הוא בגלל נוכחות
האלהים וקדושת המחנה, או מתוך שמירה על בריאות הגוף והנפש?

השווה בין פתרון התורה להענשת המועל והגוזל --- ה':ה'-י' --- לפתרונות
של החברה של ימינו. מי נאור יותר? מי יעיל יותר?

סוגיית האישה הסוטה פותחת בעניין הקנאה של בעל לאשתו. אלו סוגים
אחרים יש של קנאה? האם הקנאה היא יסוד בלעדי לתופעות של אלימות
בקרבנו: 1. אלימות במשפחה; 2. אלימות בבית הספר; 3. בכלל החברה; 4. בין עמים?

מה הניע אדם בימי המקרא "לנדור נדר נזיר להזיר לה'" --- במדבר ו':ב?
השוו את מוסד הנזירות בפרשתנו ל:
נזירות שמשון, ספר שופטים פרקים י"ג-ט"ז.
נזירות בעולם הנוצרי
נזירות בודיסטית
אדם שמחליט להתנזר מעישון/שתייה חריפה/אוכל, וכו'.

 


קטע מהפרשה
א) וידבר ה' אל משה לאמר: (ב) דבר אל בני ישראל ואמרת
אלהם איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה': (ג) מיין
ושכר יזיר חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה וכל משרת ענבים לא
ישתה וענבים לחים ויבשים לא יאכל: (ד) כל ימי נזרו מכל אשר
יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג לא יאכל: (ה) כל ימי נדר נזרו
תער לא יעבור על ראשו עד מלאת הימים אשר יזיר לה' קודש
יהיה גדל פרע שער ראשו: (ו) כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא
יבוא: (ז) לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם במותם כי
:'נזר אלוהיו על ראשו: (ח) כל ימי נזרו קודש הוא לה

יג) וזאת תורת הנזיר ביום מלאת ימי נזרו יביא אתו אל פתח אהל)
מועד: (יד) והקריב את קרבנו לה' כבש בן שנתו תמים אחד לעולה
וכבשה אחת בת שנתה תמימה לחטאת ואיל אחד תמים לשלמים:
(טו) וסל מצות סולת חלות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן
ומנחתם ונסכיהם: (טז) והקריב הכהן לפני ה' ועשה את חטאתו ואת עולתו :

 


במדבר פרק ו

 

 

מהותה של הנזירות
"לנדור נדר נזיר": הנזירים קדושים הם יותר משאר העם, גם יותר מן
הלויים, ובדברים אחדים קדושים יותר גם מן הכוהנים, אלא שקדושתם
איננה מלידה ואיננה מתמדת.

אברבנאל, ספרד מאה 15-16

 


ומתבקשת השאלה: אם כל מבוקשו של הנזיר הוא להיות קדוש לה', למה
הוא מביא, בין היתר,דווקא קרבן חטאת בסיום ימי נדריו? במה חטא?
לשאלה זאת יש שתי גישות במקורות חכמים, ונביא רק שני נציגים של שתי
הגישות.


ר' אלעזר אומר: מאשר חטא על נפשו, שציער עצמו מן היין. והלא דברים
קל וחומר: ומה המצער נפשו מן היין צריך כפרה, קל וחומר המצער נפשו
על כל דבר .

 

מדרש במדבר רבה י:טו

 

וטעם החטאת שיקריב הנזיר ביום מלאת ימי נזרו נתפרש, ועל דרך הפשט: כי
האיש היה חוטא נפשו במלאת נזירות כי הוא עתה נזיר מקדושתו ועבודת ה' וראוי
היה לו שיזיר לעולם ויעמוד כל ימיו נזיר וקדוש לאלהיו .... והנה הוא צריך
כפרה בשובו להטמא בתאוות העולם.


רמב"ן במדבר ו:א, ספרד מאה 13

 

 

על פי רבי אלעזר, הנזיר --- למרות רצונו הטוב ---- חוטא בכך שהוא
פורש מחיים נורמטיביים, מחיי חברה תקינים, ובכך מתנתק מדרך הארץ.
על פי הרמב"ן, צפוי היה שהנזיר יסיק מסקנות מתקופת נזירותו ולא יחזור
לחיי שגרה וחול, ובכך הוא חוטא בחזרתו למצבו הקודם.
במילים אחרות, אחד מטיל דופי בעצם היציאה לחיי נזירות, ואילו השני
מבקר את עצם היציאה ממצב של נזירות.

אנשי העליה השניה בראשית המאה העשרים היו בחיפוש מתמיד אחרי
חיים של משמעות. תלושים מעברם ברוסיה ומהמשפחות והחברים שהם
השאירו שם, הם בחרו בחיי צנע וניסו להתמודד עם הרגשות של בדידות
וחיפוש עצמי .
גורדון היה מעין "אדמו'ר" ו"גורו" עבור אותם צעירים של ראשית
ההתיישבות העובדת. הרבה כתבו אליו או עלו לרגל לדגניה על מנת
לשמוע תורה מפיו של 'הזקן' ולקבל עידוד נפשי ואידיאולוגי, מול השממה
והבדידות.

להלן קטע ממכתב של מנחם ברקוביץ, וקטע קצר מתשובתו של גורדון.

חושב אני, שאם מצבי החמרי יהיה לא טוב ולא אהיה בחברת אנשים אוכל...
תמיד להתייחד עם עצמי, להקשיב לנעשה בתוכי, לחתור למצוא את מהות
חיי. לפעמים מנצנצת בי מחשבה --- ללכת להתיחד בתוך חבורה של פרושים ,
להתכלכל בלחם צר ומים לחץ, למען אהיה חפשי עם נפשי. אני הייתי נכון גם
להתבודד ביער, להסתגף לגמרי ולבקש את נפשי על נפשי. אבל בחשבי
שההארה הנפשית יכולה לבוא רק אחרי צער רב בכל המובנים, ובדעתי
שלסבול רעב הרבה זמן גופי לא יוכל --- אינני עושה את זה.
ובזה בקשתי שטוחה לפניך: מה לדעתך עלי לעשות למען אשר אשיג את
מובן חיי? איני מציג לי שום מטרה. אני נכון לקבל הכל: להטמא גם להטהר
ובלבד שיושג.
לי --- מה חיי, למה אני חי...


ברקוביץ, עין גנים, יום ה' מן האחרונים לתשרי

 

מה צריכים להיות החיים החדשים ומה האדם החדש? רק דבר אחד צריך...
להביא בחשבון: אין חיים חדשים ליחיד, לפרט, באין חיים חדשים לכלל, חיים
ציבוריים חדשים, ביתר דיוק, חיים לאומיים חדשים, ואין אדם חדש באין עם חדש.
כללו של דבר: עד כמה שאני יכול לשפוט, עד כמה שהכרת אדם אחד
יכולה לשפוט על נפשו ועל חייו של חברו, עליך לא להתבודד ולהתרחק מן
החיים, כי אם להיפך, להיכנס לעומק החיים, לעומק חיינו, ההולכים ומתייצרים ,
ולהשתתף ביצירת החיים. יש לך כוחות נפשיים, כמה שיש, והם דורשים את
תפקידם, ויש לך מקום להשקיע את הכוחות, ולהשקיע לא על פי שבלון, כי
אם ככל אשר תורך נפשך המבקשת.
מי יודע? אולי זו הדרך היותר קרובה למצוא את עצמך. צריך אתה לדעת, כי
כוחותיו היותר חשובים של האדם אינם באים על הרוב לידי גילוי ואינם נראים
לבעליהם, אלא מתוך העבודה בהם ובמידה שיש צורך בהם. אין נפשיותו
של האדם מתגלה לו לעצמו מכל צדדיה ולכל עומקה אלא מתוך עבודת
החיים, ולא מתוך חיטוט וניקור מוחי או דמיוני.


א.ד. גורדון דגניה, ג' מרחשון תר"פ

 


מתוך ארכיון מכון החגים הקיבוצי
"ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום". --- מתוך ברכת הכוהנים, במדבר ו:כו

נאמר במדרש: גדול שלום שהוא שקול כנגד הכול.

וכך מלמד אותנו רבי שמעון במדרש:
"בא וראה שלא כמידת הקב"ה מדת בשר ודם. מלך בשר ודם כשהולך
למלחמה הוא הולך באוכלוסין ובלגיונות, וכשהולך לשלום הולך יחידי.
אבל מידת הקב"ה אינו כן. כשהוא הולך לשלום יוצא באוכלוסין ובלגיונות ,
שנאמר: עושה שלום במרומיו. וכשהוא הולך למלחמה אינו הולך אלא
יחידי, שנאמר: ה' איש מלחמה. בשמו הוא נלחם ואינו צריך לסיוע".

השלום מצריך לימוד גדול ובנוי על יסודות אמונה. אין זו מילה הראויה לה
להתנוסס בכיכרות ובסטיקרים. יש לגאול מילה זו מהבזוי ומהמשמעות
הפסולה שניתנה לה ולתת את המשמעות המקראית כראוי לה.

 


 מ., קיבוץ ראש צורים תשנ"ו 1996

_____________________________________________

 

 פרשת "בהעלותך"

ערכה: מיריק גרזי


נושאי הפרשה :

א. סיום בניית המשכן וקבלת הוראות אחרונות לגבי המשכן
דרכי העלאת האור במנורה --- "וזה מעשה המנורה"
ההוראות לעבודת הלויים בבית המקדש       

ב. ראשית הנדודים במדבר
חגיגת הפסח לראשונה במדבר; הנהגת פסח שני לטמאים -      
הענן והמשכן, דרכי המסע במדבר -      
ההוראות לדרכי התרועה בחצוצרות בעת הנדודים      
הבקשה מיתרו, חותן משה, להישאר עם עם ישראל       
ארון ברית ה' נוסע לפניהם --- "ויהי בנסוע הארון"
תלונות העם במדבר: סיפור התבערה
סיפור קברות התאווה              
חלוקת הנטל עם שבעים הזקנים             
תלונת מרים ואהרון ומות מרים              



נושאים לדיון בכיתה ובקבוצה :

חשיבות המנורה כסמל מתגלגל המלווה את עם ישראל מראשיתו, דרך
הנדודים במדבר, ההתישבות בארץ והקמת בית המקדש הראשון ובית
המקדש השני, מהיציאה לגולה ועד ימינו. מדובר במנורת המשכן ומנורת
המקדש - הראשון והשני, מנורת זכריה, המנורה השבויה בשער טיטוס ועם
קום המדינה - המנורה בסמל מדינת ישראל.

אנחנו יכולים להשוות בין השיחה של משה עם חובב הוא
יתרו /במדבר י' כ"ח-ל"א/ לבין השיחה בין נעמי לרות /רות, א' ו'-י"ח, ובמיוחד
פס' ט"ז/ נשים לב לדמיון בין השמות רות ויתרו. מה הדומה ומה השונה
בשתי השיחות מבחינה רעיונית וטקסטואלית? ניתן כמובן לקשר את הנושא
לחג השבועות ולדרכי הגיור .

סיפורי המתלוננים: 'תבערה' ו'קברות התאווה' - כיצד באים לידי ביטוי
היחסים בין העם לבין המנהיג? האם יש דמיון ליחסי עם - מנהיגות בימינו?

משבר המנהיגות של משה: "האנוכי הריתי את העם הזה?". קשייו של המנהיג
המתמודד עם העם .

"זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם" /י"א, ה'/ ועל הגעגועים ל"סיר
הבשר" בחוץ לארץ. חיי המותרות במחיר תחושת הנכר בארץ זרה או קשיי
החיים בחברה עצמאית ואוטונומית, מה עדיף?

"אספה לי שבעים איש מזקני ישראל", מנהיג בודד או הנהגה ציבורית?
מה היתרונות וחסרונות של שתי השיטות?

"ותדבר מרים ואהרון במשה". /י"ב, א'/ מה היחסים בתוך משפחתו של
משה? אפשר להשוות עם יחסי אחים אחרים במקרא וכן לבחון את היחסים
על פי הפסוקים - "ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה בו וכ"ו" /שמות
ב', ד'-ז'/ וכן יחסי אהרון משה /שמות ד', י"ד-ט"ז, כ"ז-ל'

 

 

קטע מהפרשה
"והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה וישבו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו
מי יאכילנו בשר? זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם,
את הקישואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים.
ועתה נפשנו יבשה אין כל, בלתי אל המן עינינו...

וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו, איש לפתח אוהלו.
ויחר אף ה' מאד ובעיני משה רע.
ויאמר משה אל ה': למה הרעות לעבדך ולמה לא מצתי חן בעיניך
לשום את משא כל העם הזה עלי. האנוכי הריתי את כל העם הזה?
אם אנוכי ילידתיהו, כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האומן את היונק
על האדמה אשר נשבעת לאבותיו...?
לא אוכל אנוכי לבדי לשאת את כל העם הזה כי כבד ממני.
ואם ככה אתה עושה לי, הרגני נא הרוג, אם מצאתי חן בעיניך, ואל אראה ברעתי.
ויאמר ה' אל משה, אספה לי שבעים איש מזקני ישראל... והתיצבו שם עמך.

 

במדבר י"א, ד'-ז', י'-ט"ז

 


בסיפור קברות התאווה עומד משה בפני אחד מן המשברים
הגדולים ביותר בחייו .
העם לא מפסיק להתלונן על קשיי הדרך, ומשה חש שאיננו יכול ליותר
לשאת במעמסה. דומה כי זאת הפעם הראשונה שמשה מגיע לידי ייאוש
מן המשימה הגדולה שהועמסה על כתפיו, והוא מבקש להשתחרר מן העול הכבד.
תגובת האל היא בהקמת מוסד "הזקנים" שיעמוד לצידו של משה .

 

 

מספרות חז"ל
" אספה לי שבעים איש מזקני ישראל" - וכי לא היו זקנים לשעבר?
והלא כבר נאמר במצרים "לך ואספת את זקני ישראל" /שמות ג' ט"ז
וכשאמר פרעה לנוגשים "לא תאסיפון לתת תבן לעם" /שמות ה', ז'/ היו באין
הנוגשים ומונין את הלבנים ונמצאו חסרות, היו מכין הנוגשים את השוטרים
העבריים, והיו השוטרים מוכין על יתר העם ולא היו מוסרין אותם בידי הנוגשים
ואומרים :
מוטב אנו ללקות ואל יכשלו יתר העם .
וכשאמר הקב"ה "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל", אמר הקב"ה למשה:
אותן הזקנים והשוטרים שהיו מוסרין את עצמן ללקות עליהם --- על העם --- במצרים
במתכונת הלבנים, יבואו ויטלו גדולה זו ...
מכאן אתה למד שכל מי שמוסר עצמו על ישראל זוכה לכבוד ולגדולה ולרוח הקודש .

 

במדבר רבה, ט"ו, כ'

 

 

"כאשר ישא האומן את התינוק" :
אזהרה לדיין שיסבול את הציבור. עד כמה? אשר ישא האמן את
היונק --- תלמוד בבלי, ח' ע"א. פירוש: "אפילו כשהתינוק מטנף את
נושאו ומטפח על פניו, אין אומנו מפילו חס וחלילה, אלא סובלו. כך
הפרנס /המנהיג/. אפילו בשעה שהציבור מצערים ומבזים אותו, עליו
לאהוב אותם ולהתפלל על צרתם".

 

על פי פירוש הנצי"ב לפרשת בהעלותך

 

 

אגדה עממית
"אספה לי שבעים זקנים"
מעשה ברב אחד שהוזמן לעיירה אחת ליישר ההדורים מסביב
לשאלת בחירת רב במקום. ראה הרב כי המחלוקת עצומה, בוערת
באש לוהטת, עד ששכחו כל התושבים את דאגת הפרנסה וכל דאגותיהם
האחרות ועסקו בסכסוך הרב והרבנות.
אמר להם הרב: כל ימי הייתי תמה אחרי פרשת המתאוננים והמתלוננים ,
מחלוקת בשר התאווה ובכיית העם למשפחותיו. מה פתאום "ויאמר ה' אל
משה אספה לי שבעים איש'? וכי מה תקנה ותרופה יש במינוי הזקנים למצב
הפרוע של ריב ומדנים ?
אכן, עתה נודע לי הדבר: כיוון שראה הקב"ה שהם מתרעמים ומתרעשים
מריבים ומרננין בעניני המזון, מן ופרנסה, אמר 'אספה לי שבעים איש'. צווה
להם ויערכו בחירות וישכחו רישם וריבם ועמלם וכל דאגותיהם, יעסקו ויתעשקו
רק בבחירות.

 

מרדכי הכהן, על החכמה, פרשת בהעלותך


כיצד מתגלה הפן האנושי של מנהיגים ומנהיגות בטקסט המקראי
ל משה וזקני העם ובכל אחת מן האגדות שהבאנו?

 

מן הספרות החדשה
בעקבות פרשת המתלוננים הכה ה' בעם "מכה רבה מאד".
חיים נחמן ביאליק כתב את השיר "מתי מדבר" על בני ישראל שמתו במדבר .

מֵתֵי מִדְבּר
ח.נ. ביאליק
/קטעים/


לֹא עֲדַת כְּפִירִים וּלְבָאִים יְכַסּוּ שָׁם עַיִן הָעֲרֵבָה,
לֹא כבוֹד הַבָּשָׁן וּמִבְחַר אַלּוֹנָיו שָׁם נָפְלוּ בְאַדִּיר -
עַל-יַד אָהֳלֵיהֶם הַקֹּדְרִים מוּטָלִים בַּחַמָה עֲנָקִים.
בֵּין חוֹלוֹת הַמִדְבָּר הַצְהֻבִּים כַּאֲרָיוֹת לְבֶטַח יִרְבָּצו.
שָׁקַע הַחוֹל תַּחַת מִרְבָּץ גּוּפוֹתָם מוּצָקוּת הַגְּרָמִים,
דָּבְקוּ אַדִּירִים לָאָרֶץ, נִרְדָּמוּ - וַאֲזֵנָם עֲלֵיהֶם.
חַרְבוֹת הַצוּר מְרָאֲשׁוֹתָם, בֵּין רֹחַב כִּידוֹנָם,
אַשְׁפָּה וּתְלִי בַּחֲגֹרָתָם וּנְעוּצוֹת בַּחוֹל חֲנִיתוֹתָם.
צָנְחוּ בָאָרֶץ רָאשֵׁיהֶם הַכְּבֵדִים מְגֻדְּלֵי הַפֶּרַע,
נִגְרַר שְׂעַר תַּלְתַּלֵּיהֶם וְנִדְמֶה לְרַעְמַת הַלְּבָאִים...

מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה, דּוֹר קְדוּמִים, עִם נֶאְדָּר בָּעֹז, עַתִּיק יוֹמִין
אָכֵן עֵז-נֶפֶשׁ וְקָשֶׁה כְּסַלְעֵי עֲרָב עַם-זֶה הָיָה.
הִמְרוּ אֶת-נֶפֶשׁ נְבִיאָם וְגַם בֵּאלֹהֵיהֶם הִתְגָּרוּ-
וְיִסְגְרֵם אַל בֵּין הֶהָרִים וַיַפֵּל שְׁנַת נֶצַח עֲלֵיהֶם,
וַיְצַו אֶת-הַמִדְבָּר עֲלֵיהֶם וּשְׁמָרָם לְזִכְרוֹן דּוֹר דּוֹרִים -
וְיִנְצֹר אַלַּהּ מַאֲמִינָיו מִנְּגֹעַ בִּקְצֵה כַנְפוֹת כְּסוּתָם!
וּמַעֲשֶׂה בַּעֲרָבִי שֶׁנָּטַל חוּט אֶחָד מִצִּיצִית כְּנַף בִּגְדָּם-
וַיִּיבַשׁ כָּל-גּוּפוֹ מִיָּד עַד שֶׁהֵשִׁיב הָאָשָׁם לִמְקוֹמו-...
וְהֵם הֵם אָבוֹת עַם-הַכְּתָב.


מתוך ארכיון מכון החגים הקיבוצי
פרשת בהעלותך:
המחנה ערוך, החל המסע לארץ המובטחת.
הכל מחושב, השבטים יודעים את מקומם, מי לחלוץ ומי לאגפים ולמאסף.
הלויים נושאים את המשכן הנייד ובו ארון הברית וכלי הקודש.
יש סימנים מוסכמים לצעידה ולחניה. יש "מורי דרך": עמוד הענן ועמוד האש.
השבת מקויימת ולוח השנה, לכשיגיעו לארץ, מסודר .
רק גורם אחד בלתי ידוע - הגורם האנושי.
התנהגות בני ישראל תלויה בבחירתם החופשית.
והם - "כמתאוננים", מתגעגעים לסיר הבשר של מצריים
 ומרים אחות משה הולכת רכיל באחיה - במשה.
וזה האחרון רוצה להחזיר את "המנדט" לקדוש ברוך הוא.
על הקב"ה לרדת שוב ולעשות עוד פעם סדר בין בני האדם.

 

מתוך פרשת השבוע בקיבוץ בית השיטה, סיון, תשמ"ה 1985

 

 

ועוד סיפור מתוך פרשת השבוע של בית השיטה:
מספורי מדריך על מסע הילדים על "הבריחה"
של פליטי השואה דרך כל אירופה
אל היעד, אל אוניות המעפילים.
"הדגשנו את הנקודה החשובה ביותר, שאנחנו נוסעים.
הקימונו מאהל זמני, "אוהל מועד", והוא הלך איתנו.
פרקנו ונשאנו אותו כמו את קרשי המשכן - ממקום למקום.
מבודאפשט לוינה, מוינה ללנדסברג... וכן הלאה עד קפריסין.
בכל מקום שנעצרנו הקמנו את האוהל, למדנו, לימדנו והמשכנו "...


על פי סיפורו של מנחם אורן, חבר בית השיטה

 

חזרה

 


 

פרשת "שלח-לך"

ערך: בנימין יוגב - בוג'ה


תקציר הפרשה :

פרשתנו עומדת בסימן חטא המרגלים: שנים עשר המרגלים שתרו את ארץ
ישראל, חזרו ודברו את דיבת הארץ. העם החל לבכות "לו מתנו בארץ
מצרים", ועל כך נגזר גורלם לנדוד במדבר 40 שנה. זה היה פרק הזמן הדרוש
להחליף את דור יציאת מצרים עם דור חדש, ילידי המדבר.

עוד בפרשה: פרטים על קרבנות, כולל קרבן שגגה.
להפריש מכל לחם 'ראשית עריסותיכם', המכונה מצות 'הפרשת
חלה'.      
סיפור המקושש עצים בשבת.      
פרשת ציצית.      



נושאים לדיון בכיתה ובקבוצה :

לסיפור בספר במדבר ישנה מקבילה בספר דברים פרק א' פסוקים כ"ב-ל"ט.
השווה בין סיפור המרגלים בספר במדבר וסיפור המרגלים בספר דברים.
מה היה חטאם של המרגלים והאם ובמה הביאו דיבת הארץ רעה?
האם ומה היה חטא העם שלשמע הדיווח של המרגלים פרצו בבכי?
מדוע לא הצליח כלב בן יפונה לשכנע את העם בכוחו ויכולתו לכבוש את
ארץ כנען?
מדוע דווקא בחטא המרגלים נגזר על אבותינו לא להכנס לארץ, ולא במקרים
רבים אחרים של מרי לאורך המסע במדבר כגון הקמת עגל הזהב?

 


קטעים מהפרשה
"וישובו מתור הארץ מקץ ארבעים יום, וילכו ויבואו אל משה ואל אהרון
ואל כל עדת בני ישראל אל מדבר פארן קדשה וישיבו אותם דבר, ואת
כל העדה ויראום את פרי הארץ, ויספרו לו ויאמרו באנו אל הארץ אשר
שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה. אפס כי עז העם היושב בארץ
והערים בצורות, גדולות מאד וגם ילידי הענק ראינו שם. עמלק יושב בארץ
הנגב והחיתי והיבוסי והאמורי יושב בהר והכנעני יושב על הים ועל הירדן .
ויהס כלב את העם אל משה ויאמר עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל
לה. והאנשים אשר עלו עמו אמרו לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא
ממנו. ויוציאו דיבת הארץ אשר תרו אותה אל בני ישראל, לאמור, הארץ
אשר עברנו בה לתור אותה אל בני ישראל לאמור, הארץ אשר עברנו בה
לתור אותה, ארץ אוכלת יושביה היא וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי
מידות. ושם ראינו את הנפילים, בני ענק מן הנפילים ונהי בעינינו כחגבים ,
וכן היינו בעיניהם ."


במדבר י"ג כ"ה-ל"ג

 

"ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא. וילונו על משה
ועל אהרון כל בני ישראל ויאמרו אלהם כל העדה לו מתנו בארץ מצרים
או במדבר הזה, לו מתנו. ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפול
בחרב נשנו וטפנו יהיו לבז הלא טוב לנו שוב מצרימה. ויאמרו איש אל אחיו
נתנה ראש ונשובה מצרימה. ויפול משה ואהרון על פניהם לפני כל קהל
עדת בני ישראל ".


במדבר י"ד א-ה

 

 

דיבת הארץ, חטא המרגלים, ותשעה באב
מתוך המדרש, תלמוד בבלי מסכת סוטה ל"ה ע"א

'ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא'. אמר רבה
אמר ר' יוחנן: אותו היום ערב תשעה באב היה. אמר הקב"ה הן בכו
בכיה של חינם, ואני אקבע להם בכיה לדורות.

וכך במשנה במסכת תענית פרק ח' משנה א', שחמישה דברים אירעו
את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמישה בתשעה באב.
בתשעה באב:
נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ      
וחרב הבית בראשונה      
ובשניה      
ונלכדה ביתר      
ונחרשה העיר.

מדוע תלו חז"ל את כל האסונות על עם ישראל בתשעה באב בבכי
של העם במדבר לנוכח דו"ח המרגלים?

על הקשר בין מות דור יוצאי מצרים במדבר, לימים ט' באב ואף
ט"ו באב, אנו מוצאים
בתלמוד הירושלמי מסכת תענית פרק ד הלכה ז'. בירושלמי נותנים
סיבות שונות לט"ו באב, ואנחנו נביא אחת מהן:

ר' אבין אומר: "שבו בטל החפר" /חפירת הקברים/
ואמר ר' לוי: "בכל ערב ט' באב היה משה מוציא כרוז במחנה
ואומר: צאו לחפור, צאו לחפור,
והיו /בני ישראל/ יוצאין וחופרין להם קברות וישנים /בתוכם/.
ובשחר היו עומדין ומוציאין עצמן חסרים ט"ו אלף ופרוטרוט /מספר מדוייק/.
ובשנה האחרונה עשו כן, ועמדו ומצאו עצמן שלמים /אף אחד לא מת!/.
אמרו: דילמא דטיעינן בחושבנה /שמא טעינו בחשבון ואין זה תשעה באב !/.
וכן בי' ו-בי"א ו-י"ב ו-בי"ג ו-בי"ד /באב, נכנסו לקברים!/.
וב-ט"ו כיוון דאשלם זיהרא /כיוון שהיה ירח מלא/.
אמרו: "דומה שביטל הקב"ה אותה הגזירה הקשה מעלינו ועמדו ועשו יום טוב.
זו הסיבה הראשונה לט"ו באב! שבו פסק מות דור המדבר/

 

 

 

דיבת הארץ והקשר הציוני
מתוך דברים של הרב יששכר טייכטל, בספרו "אם הבנים שמחה". הרב
טייכטל היה רב חרדי שהסתתר מפני הנאצים בהונגריה בתקופת השואה,
והבין עד כמה צדקה הציונות ברצונה להציל את העם בארץ ישראל, ועד
כמה שגו החרדים בהתנגדם לציונות.

"...עד שעם אחד פותח פיו לדבר ולהתלהב עצמו לבנין ארצנו הוא משוקץ
ומתועב וגרמו בזה החרדים האנטיציונים באמת מיאוס ושיקוץ לארץ חמדה...
ונפלו בעבירת המרגלים שעליהם נאמר "וירגנו באהליהם" "וימאסו בארץ חמדה."
ומה היה סופם של המרגלים? שגרמו על ידי זה בכייה לדורות וכן המה הוסיפו
בכייה על בכייה והגענו למה שהגענו היום.
בבית ישראל ראינו שערוריה ובכייה על בכייה וכל זה מפני שמאסנו בארץ חמדה..."

 

 
מתוך ארכיון מכון החגים הקיבוצי
"ויוציאו דיבת הארץ אשר תרו אותה". אין ספק שיש כאן חריגה ממתן אינפורמציה
יבשה כפי שהתבקשו המרגלים לעשות, ועל כך עוד ייענשו קשות, אבל הם לא יכלו
שלא לומר את האמת שלהם על המצב.
עם ישראל כמו עם ישראל מיד התייאש מהתקוה שזומנה לו וכל האותות והמופתים
שנתנו לו עד כאן וסימנו הצלחה אפשרית להגיע ולהיות עם חופשי בארצו, לא
עזרו. רוב רובו של העם הזה "ויאמרו איש אל אחיו ניתנה ראש ונשובה מצרימה."
מנקודת הזינוק הטובה בה עמדו, בחרו לחזור לאחור.
ואין חדש תחת השמש...

 

קיבוץ שער הגולן תשנ"ו  1996

 


ועוד משהו מהארכיון. סיפורו של נתן חפשי, איש העליה השניה.
וממייסדי נהלל, על יומו הראשון בארץ

דיבת הארץ
הננו במלון "חיים-ברוך"! חדר האוכל היה מלא בחורים ובחורות. הרעש היה
גדול, והוא גדל עוד בקום כמה מהצעירים לקבל פנינו החדשים ולפנות לנו
מקומות לשבת. מכל צד ניתכו עלינו שאלות, לרוב באידיש. הרושם היה
קשה הן מעצם השאלות והן משפתן. שכני לשולחן היה בחור גבוה וזקוף
קומה, הרשל שלייפר שמו, שומר בכרם ברחובות. חולצתו השחורה רקומה
באדום, והוא פנה אלי בשאלה חמורה מאד: "למה באתם? היש עוד מעט
כסף בכיסך? היום מפליגה
מחוף יפו אניה החוזרת לרוסיה ויכול אתה להספיק לחזור בה בטרם תישאר
כאן ללא פרוטה בכיס..." כך, בפשטות גמורה. רגע נדמה לי שהנה לפנינו
כאן ה"בונדאי" שלנו מוורשה, שהיה בא ל"שערי ציון" לנסות להחזירנו
למוטב... הרי לך קבלת פנים מעודדת ראשונה בארץ ישראל! הבלגתי
ועניתי לו בנחת, ובעברית, שהבין אותה, אף כי דיבר כל הזמן יידיש: "תרשה
נא לנו לראות הכל בעינינו, ואחר כך נדע להחליט בעצמנו"! הגישו לנו
ארוחה, אך אינני זוכר כלל מה היתה ארוחתנו הראשונה בארץ, כי מר מאד
היה ללב מפגישה ראשונה זו. אמרו לי שכל אלה הבחורים והבחורות
שבאולם זה מתכוננים לחזור לחוץ לארץ. גמרנו לאכול, והנה הגיש לנו
שכני בן שיחתי אשכולות ענבים טובים למראה וטעימים למאכל. אכלתי
בעונג רב וכולי תמיהה: כיצד יכול אדם לבגוד בארץ המגדלת פרי נחמד
כזה? מהי ההתאמה בין הזלזול הציני של בן שיחתי ושאר חבריו בארץ
ישראל ובין הענבים הנפלאים הללו? ותמיהתי גדלה עוד לעין שיעור כאשר
גמרנו כולנו את הארוחה, והבחורים קמו והזיזו ברעש גדול את השולחנות
והכסאות הצידה, ופתחו בריקוד כללי והכריחו גם אותנו להשתתף בו, ובפיהם
הזמר: "שירה חדשה שיבחו גאולים". הכיצד, ריקוד בצהרי יום חול ללא כל
טעם וסיבה. וזמר זה, מילים יקרות אלה של עליזי גאולה, בפיהם של מוציאי
דיבת הארץ רעה! הוקל מעט ללב, שניחש ורצה למצוא כאן ביטוי להיאבקות
טמירה בין חיבת הארץ וכיסופי גאולה ובין המציאות הקשה והאכזרית.

 

חזרה

 


 

 

 פרשת "קֹרח"

ערך: אהוד רבין


עיקרי הפרשה :

הסיפור המרכזי בפרשה זו הוא ניסיון למרוד במנהיגותם של משה
ואהרון, או לפחות לערער עליה, ניסיון שבראשו עמדו קרח איש
שבט לוי, ודתן ואבירם משבט ראובן .
משה מוכיח את המורדים ומוכיח פעם נוספת לעם מיהו שיכול לרצות
את האל, מי נבחר ע"י האל ומיהו שיכול להביא את דבר האל ורצונו לעם.
המרד מגיע לסופו בעונש קטלני כאשר האדמה בולעת את קרח ועדתו.
בהמשך הפרשה קורים עוד דברים אשר מוכיחים גם את כוח
האל וגם את אמת בחירתו של אהרון.
חלקה האחרון של הפרשה עניינו בחובות וזכויות של כוהנים
ולווים, ובמתנות שחייבים לתת לכוהנים .

 


שאלות לדיון בכיתה ובקבוצה :

מה היו יכולים להיות המניעים שהביאו את המובילים למרוד ולנשיאי
העדה להצטרף אליהם? האם מדובר בקנאה אישית? האם מדובר
במאבק משפחתי או שבטי על הבכורה, כפי שידענו כבר בעבר? האם
מדובר בהתנגדות פוליטית או אי הסכמה עם הרעיונות שהובילו משה ואהרון?

האם לפנינו מרד אחד, מחלוקת אחת, או שיש מחלוקת על הסמכות
הניהולית כלפי משה מכאן, ומחלוקת על הסמכות הדתית, כלפי אהרון ,
מכאן? האם אותם חולקים על משה הם החולקים על אהרון? האם יש
הבדל בהשתייכותם השבטית היכול להצביע על המניעים להתנגדות?

האם הקבוצה המורדת מבקשת להכניס רעיונות "דמוקרטיים", כביכול ,
בתוך חברה בה מתגבשת הירארכיה ברורה ומובנית? האם יש מקום
למנהיגות נבחרת ע"י העם ולאו דווקא למנהיגות ממונה ע"י האל?

האם אפשר שהמרד צמח על רקע הייאוש מתוצאות פרשת המרגלים - הגזירה
לא להיכנס לארץ ולנדוד ארבעים שנה במדבר - וההרגשה שאולי אין פתרון
לאומי עם ההנהגה הקיימת ודרושה חלופה? אולי נחוץ אופק מדיני?

האם העונש שנגזר על קרח ועדתו הוא פרופורציונלי? נגד מה הוא בא
להתריע ולהרתיע? האם עלבון וכעס של מנהיג אפשר שיביא לתוצאות
כל כך חותכות?

האם אנחנו מכירים מצבי מרד נוספים בתנ"ך? מה דומה ומה שונה מהמרד
של קרח? האם יש הבדל בין מרד, למשל, במלך בשר ודם למרד במלכות
האלוהית?

 

קטע מהפרשה
ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי, ודתן ואבירם בני אליאב, ואון בן פלת
בני ראובן. ויקמו לפני משה, ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים, נשיאי
עדה קרִאֵי מועד אנשי שם. ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אלהם: רב
לכם, כי כל העדה כלם קדשים ובתוכם ה'; ומדוע תתנשאו על קהל ה'? וישמע
משה ויפֹל על פניו. וידבר אל קרח ואל כל עדתו לאמר: בקר וידע ה' את
אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו, ואת אשר יבחר בו יקריב אליו. זאת
עשו: קחו לכם מחתות קרח וכל עדתו. ותנו בהן אש ושימו עליהן קטרת
לפני ה' מחר, והיה האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש; רב לכם, בני לוי. ויאמר
משה אל קרח: שמעו נא, בני לוי. המעט מכם כי הבדיל אלהי ישראל אתכם
מעדת ישראל להקריב אתכם אליו לעבד את עבדת משכן ה' ולעמד לפני 
העדה לשרתם? ויקרב אתך ואת כל אחיך בני לוי אתך, ובקשתם גם כהנה.
לכן אתה וכל עדתך הנועדים על ה', ואהרן מה הוא כי תלונו עליו?
וישלח משה לקרא לדתן ולאבירם בני אליאב, ויאמרו: לא נעלה. המעט כי
העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר, כי תשתרר עלינו גם
השתרר? אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש , ותתן לנו נחלת שדה וכרם; העיני
האנשים ההם תנקר? לא נעלה. ויחר למשה מאד ויאמר אל ה': אל תפן אל
מנחָתָם; לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעתי את אחד מהם .

 

במדבר טז: א-טו

 

מן המדרש
כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים; ושאינה לשם
שמים, אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת לשם שמים? זו
מחלוקת הלל ושמאי; ושאינה לשם שמים? זו מחלוקת קרח ועדתו.


משנה מסכת אבות ה:יז

 

"יאמר משה... המעט מכם... ויקרב אתך... לכן אתה וכל
עדתך" וגו' /במדבר טז' ח-יא/ כל הדברים האלו פִיֵס
משה לקֹרח ואין אתה מוצא שהשיבו דבר! לפי שהיה פקח
ברִשְעו, אמר: אם אני משיבו, יודע אני בו שהוא חכם גדול ,
ועכשיו יקפחני בדבריו ואני מתרצה בעל כָרְחי; מוטב שלא
אֶזָקֵק לו. כשראה משה שאין בו תועלת פֵרַש הימנו .

הלך קרח כל אותה הלילה והיה מטעה את ישראל ואומר
להם, מה אתם סבורים שאני עוסק ליטול את הגדולה לעצמי ,
אני מבקש שתהא הגדולה על כולנו, והיה הולך ומפתה כל
שבט ושבט עד שנשמעו לו .


מדרש במדבר רבה יח'

 


מהספרות העברית
פרשת קרח ועדתו היא הפעם היחידה בה התייצבה מול מנהיגותו
של משה התנגדות של ממש, בעלת ארגון ומצע. בראשונה מתגנב
צליל דמוקרטי אל התאוקרטיה הקיצונית שהשליטו משה ומשפחתו.
האם ניהל השלטון התמודדות עניינית עם האופוזיציה? לא! משה
העדיף לאחוז בנשק הישן והבדוק, נשק הניסים. אלא שהפעם היו
אלה ניסים קטלניים שתכליתם לעורר למחשבה שניה כל מתנגד
פוטנציאלי נוסף.
קרח, דתן ואבירם זכו לקיתונות רפש במסורת היהודית. אך אם...
נדון בדברים לגופם, לא היה בפעולתם יותר מהליך פוליטי מקובל .
אמנם הדמוקרטיה לא היתה באופנה באותם ימים, אך תגובת
השלטונות חרגה מכל פרופורציה מתקבלת על הדעת.
האדמה פערה את פיה ובלעה את האופוזיציה כולה, על קירבה...
ועל כרעיה, ללא שהיות ובצורה מעוררת קנאה.
לזכותו של עם ישראל יש לומר, שגילה אינסטינקטים פוליטיים
בריאים. כבר למחרת היו מי שהתלוננו על גורלם המר של קרח ועדתו ...


מאיר שלו, תנ"ך עכשיו , 1985

 


מתוך ארכיון מכון החגים הקיבוצי
למעשה קרח מייצג אדם שנלחם נגד השחיתות בממסד. הוא אדם
מכובד, מגדולי הדור, ומה תלונתו –"כל העדה קדושים" ולכן - מדוע
תתנשאו. הוא בטוח במאת האחוזים שדרכו נכונה שכן לפי חלוקת
הסמכויות הגיע לו לקבל "תיק" אחרי אהרון, והנה את התיק קיבל
אליצפן בן עוזיאל המתמנה לנשיא שבט לוי.
דתן ואבירם, כפי שאמרנו רוצים יותר שכן הם בני השבט הבכור – למעשה
זו אופוזיציה של כל הדפוקים והממורמרים. הם לא מוכנים למשא
ומתן, מתוך הבנה שכאשר משה ישוחח איתם בתבונתו ישכנע אותם. לכן
הם אומרים שהנה משה הוציא אותם מארץ זבת חלב ודבש, כך הם
קוראים למצרים: ארץ זבת חלב ודבש. דמגוגיה בגרוש, שכן כל העם
מחכה בכיליון עיניים, תוך הליכה במדבר לארץ המובטחת. ומכיוון שלעם
ראיה סלקטיבית, הם משוכנעים שהעם יסכים שמצרים היא ארץ זבת חלב
ודבש.
ביהירותם הם לא מוכנים ללכת ולדבר עם משה, והוא כיאה למנהיג, מוריד
מכבודו והולך לדבר עימם על מנת לסגור מחלוקת בין יריבים. המדרש
מסביר שאם לא היה הולך אליהם היו מאשימים אותו שלא ניסה לפשר
ולכן חלקו בריב קיים.
כל אותם המורדים מורדים מסיבות שונות, ולכן אין מחלוקתם, כפי שאומר
המדרש, לשם שמיים. הם רוצים להחליף את ההנהגה הקיימת, אך בלב
כל אחד מהם שאיפה מנוגדת בתכלית: בני רובן רוצים להחזיר את השלטון
לשבטם, קרח מבקש את כתר המנהיגות ומאתים נשיאי העדה חלמו על ימי
כת הבכורים ובכך לשלוח את שבט ראובן ולוי הביתה. כל אחד מהם רוצה
לטפס על הגב של השני.
סופה של המחלוקת שמשה מבקש מקרח להכין קטורת ודרכה – מי...
שה' יבחר בו יחיה ומי שלא יישרף, כמו שאומרים "על החיים ועל המוות".
אכן קרח ובני ביתו נבלעים באדמה, כמוהם דתן ואבירם שהיו חצופים. שאר
מאתים וחמישים נשיאי העדה שמאחורי קרח מומתים ללא ייסורים .

 

אלי, קיבוץ אורים, תשנ"ח 1998

חזרה

 


 

פרשת "חוקת"

ערך: באֵרי צימרמן


תקציר הפרשה :

בפרשתנו מעורבים ענייני חוק בעיטורי סיפור. חלקה הראשון של
הפרשה, פרק י"ט, עוסק בדיני טהרה, כולל הטיהור בעזרת אפרה
של "פרה אדומה". בהמשך מסופר על תלונת העם אודות המחסור
במים, נס הוצאת המים מן הסלע, חטאם ועונשם של משה ואהרן, המסע
מקדש ברנע למואב וסירוב מלך אדום לתת להם זכות מעבר בארצו.
לאחר מות אהרן בהֹר ההר נלחם העם והביס את הכנענים בערד ובחרמה .
בסיומה של הפרשה הציל משה את העם מזעמו של אלהים ע"י "נחש
הנחושת", כולם שרו במקהלה את "עלי באר ענו לה", ובאבחת מלחמה
ירש ישראל את ארץ האמורי מיד סיחון המלך ועמו.

 


נושאים לדיון בכיתה ובקבוצה :

"ויבאו בני ישראל כל העדה מדבר צִן בחדש הראשון, וישב העם

בקדש, ותמת שם מרים, ותקבר שם", כ' 1
בניגוד לאבל הכבד על מות אהרן, על מרים לא מתאבלים. מה דעתך
על כך? מה הסיבות לכך?

"ויאמר ה' אל משה ואל אהרן, יען לא האמנתם בי, להקדישני לעיני בני
ישראל, לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם", כ' 12
האם מתקיימת פרופורציה הגיונית, לטעמך, בין מימדי החטא ומימדי
העונש? האם עשויות להיות סיבות אחרות, לדעתך, לאי-כניסתם של משה
ואהרן אל הארץ המובטחת?

"וידבר העם באלהים ובמשה, למה העליתנו ממצרים למות במדבר? כי
אין לחם ואין מים, ונפשנו קצה בלחם הקלקל" כ"א 5
על סף הכניסה לארץ מתלונן העם על טיבו הבלתי-מספק של האוכל. מה
יש לך לומר בזכותם ובגנותם של המתלוננים?

 

 

קטע מהפרשה
ויסעו מקדש, ויבאו בני ישראל כל העדה הֹר ההר. ויאמר ה' אל משה
ואל אהרן בהֹר ההר, על גבול ארץ אדום לאמר. יֵאסֵף אהרן אל
עמיו, כי לא יבא אל הארץ אשר נתתי לבני ישראל, על אשר מְריתֶם
את פי למי מריבה.
קח את אהרן ואת אלעזר בנו, והעל אתם הר ההר. והפשט את אהרן את
בגדיו, והלבשתם את אלעזר בנו, ואהרן יאסף ומת שם.
ויעש משה כאשר צוה ה', ויעלו אל הֹר ההר, לעיני כל העדה. ויַפשֵט
משה את אהרן את בגדיו, וילבש אתם את אלעזר בנו, ןימת אהרן שם
בהֹר ההר, וירד משה ואלעזר מן ההר.
ויראו כל העדה כי גוַע אהרן, ויבכו את אהרן שלשים יום, כל בית ישראל .

 

במדבר כ', 22-29

 

 

מן המדרש
"קח את אהרן… והפשֵט". אמר לו הקב"ה: הרי את מנחמו, שהוא
מוריש כתרו לבניו, מה שאין אתה מוריש לבניך. כלומר, בני משה לא
יירשו אותו בהנהגה, אך ירושת הכהונה תעבור לבני אהרן.
"ויראו כל העדה כי גוע אהרן". כיון שירד משה ואלעזר מן ההר נתקבצו
כל הקהל עליהם ואמרו להם: היכן אהרן? אמרו להם משה ואלעזר: מת .
אמרו: היאך מלאך המוות יכול לפגוע בו, שהרי ראינו שהוא אדם שעמד
במלאך המוות ועצרו, דכתיב בפרק י"ז: "ויעמד בין המתים ובין החיים "
אם אתם מביאין אותו, מוטב, אם לאו, נסקול אתכם. באותה שעה עמד
משה בתפלה ואמר: רבונו של עולם, הוציאנו מן החשד. מיד פתח הקב"ה
את המערה והראהו להם שנאמר, "ויקראו כ ל העדה כי מת אהרן".


במדבר רבה, פרשה י"ט, י"א

 

 

מתוך ארכיון מכון החגים הקיבוצי
משה, אהרון ואליעזר עולים להר לקראת מות אהרון. אליעזר מקבל
את חליפתו של