מה הופך טקס סיום שנת מצוות מ"מסיבת סיום" למסכת קהילתית שיש בה שפה, זיכרון, אחריות וחיבור בין דורות? זו הייתה נקודת המוצא במפגש שקיימנו עם הצוות החינוכי של קיבוץ גן שמואל, שפנה אלינו בבקשה לליווי לקראת עיצוב מחודש של טקס סיום שנת המצוות בקיבוץ.

"תפקידנו החינוכי הוא לעשות להם את הארץ הזאת, ואת העולם הרוחני שהצמיח אותה, לבית שהנפש אחוזה ודבוקה בו. וזה לא יושג בלי אווירה של אהבה-ללא-חשבונות, של כבוד-בלתי-מזויף, של הידבקות בעם ובגורלו ובתולדותיו הטרגיות, בערכיו הרוחניים, ביצירתו החיה ובחזון תקומתו." (ברל כצנלסון, בזכות המבוכה ובגנות הטיח) עוד שנת לימודים מסתיימת. שוב שנה לא שגרתית. שנה של מלחמה, איומים וחוסר ודאות. שנה שבה עבור תלמידים ומורים רבים, עצם האפשרות להיפגש בכיתה לא הייתה מובנת מאליה. במציאות כזו, הנטייה הטבעי

בשנת 1923 יצאה תהלוכה ראשונה בעמק יזרעאל. חקלאים עם פירות ביד, טרקטור מקושט בקרניים מוזהבות ועלי זית – חידוש של מנהג שנשכח אלפיים שנה. אבל בסיום התהלוכה קרה משהו שרובנו לא מכירים: הביכורים שנאספו נפדו לכסף ממשי, ואותו כסף הועלה כתרומה לקרן הקיימת לישראל. רוב הישראלים מקשרים את הקק״ל עם ט״ו בשבט ויערות. אבל המועד הראשון שבו הקק״ל נכנסה ללוח החגים שלנו היה שבועות, ולא במקרה. בתקופת המקדש, ביכורי החקלאות לא הוקרבו על המזבח. הם פרנסו את עובדי המקדש. הכוהנים והלווים, שלא עבדו אדמ

המאמר נכתב על ידי חבר הקיבוץ דוד שאל, כמילות הסבר ל'הגדה לשבועות', אותה יצר ביחד עם סטלה וידר, מלחינה ונגנית מרכזית בחגי הקיבוץ. לאור המבוכה המתוארת לעיל, דוד וסטלה חיפשו מהו העיקר בחג, אותו יש להדגיש ולמסור לדור הבא, ברוח 'והגדת לבנך', שהיא לתפישתם גורם חשוב בחגי ישראל. תשובתם היתה להתמקד בשבועות במתן התורה, ומנושא זה להתמקד בעשרת הדברות, כצו מוסרי שבלעדיו אין חירות וחופש:

השקת התערוכה הניידת החדשה של מכון שיטים: 'ירושלים – חיבורים סביב לה', במסגרת כנס מקו"ם - מועצת הקבוצות והקהילות המשימתיות בגבעת התחמושת. התערוכה מזמינה מבט רחב ורב־קולי על ירושלים בתרבות ובמורשת הקיבוצית. דרך קטעי ארכיון וממצאים חזותיים היא עוסקת ביחס הסמלי לירושלים וליום ירושלים, ברגעי זיכרון וקטעי עלייה אליה, וגם בשאלות שהתעוררו סביבה לאורך השנים – ירושלים של קודש ושל יומיום, של מרכז ושל שוליים, של עבר, הווה וחזון.

ירושלים תמיד היתה סמל מורכב שמתחים הם חלק ממהותו. בין ירושלים של מעלה לירושלים של מטה, בין מגוון הציבורים שחיים בה, ובין אוהביה. דווקא בשנים שעברו לאחר איחודה במלחמת ששת הימים – המתחים שמרכיבים אותה, הפכו לגורם מרחיק ואף מנתק עבור חלקים שונים באוכלוסיה. כתוצאה מכך, גם היחס ליום ירושלים בציבור הרחב הלך והצטמצם עד שהפך ליום מזוהה מגזרית וזר לאחרים.

השאלה כיצד יש לחגוג את יום ירושלים' ירדה עם השנים מעל סדר היום, וחלקים גדולים בחברה הפסיקו לציינו. אל מול 'ריקוד הדגלים' בעיר העתיקה הכולל גילויי גזענות ואלימות כלפי פלסטינים תושבי העיר, רבים בציבור הישראלי מתקשים לציין יום זה כיום חג. בקבלת שבת שנערכה בקיבוץ כפר עזה בראשית יוני 1972, במלאת 5 שנים למלחמת ששת הימים, מופיעה הצעה מעניינת לציון החג באופן שאינו ממעיט מן הגאווה הלאומית וההישג הצבאי אך גם מבטא כמיהה לשלום, הכרה בחשיבות ההיבטים של מוסר ורוח ומודעות לגבולות הכוח. קבל

עמוד השער של עלון כפר רופין מחודש מאי 1974 מזמין אותנו לפתור חידה. במבט ראשון זו יצירה מאוירת אחת, אבל ככל שמעמיקים, נחשפים רבדים נוספים. במבט ראשון מזוהה הדמות שבמרכז כהרצל, אך הסגנון, שמהדהד את עבודותיו של אפרים משה ליליין, מעורר מחשבות על דמויות מקראיות ובמיוחד האופן שבו חיבר האומן בין דמותו של הרצל לדמותו של משה. קו האופק ברקע יכול להיות מדבר סיני אך עשוי לרמוז לרכס הרי הגלעד הנשקף מכפר רופין. הדמות אוחזת בחרב ובשיבולי חיטה, ובכך מצביעה על השילוב החלוצי בין הגנה לעבודה ח

הזכות לבריאות מעסיקה את רובנו בעיקר כשאנחנו חולים. אם זכינו, מדובר במצב זמני, משהו שניתן לטפל בו ולהמשיך הלאה. זה לא כך עבור כולם; חיים בקרבנו רבים שעבורם בריאות אינה משאלה רגעית, אלא אתגר מתמשך. קבוצה בולטת ביניהם היא פצועי ופצועות צה״ל ונפגעי פעולות האיבה – מי שעברו, ועדיין עוברים, תהליכי שיקום ארוכים. עבורם הקרב לא מסתיים.

אנשי בית קשת בחרו לשלב בהגדת הפסח שלהם את קריאתו של מנהיג הפועלים ללקיחת אחריות כדרך חיים, כתזכורת לכך שמסע החירות שהחל לפני 3,000 שנה, רלוונטי ומחייב גם עבור ההווה שלהם. הלוואי ומילים נוקבות אלו יהדהדו כתזכורת וכמצפן גם לימינו אלה.

גם השנה נחגוג את הפסח כשסביבנו רוחות מלחמה, לאחר יותר משלוש שנים של מאבק פנימי על דרכינו. בפסח הזה ראוי שנשאל מה נשתנה? ומה ראוי שישתנה? זו הזמנה לעמדה חוקרת, המחפשת את הדרך לחירות, לריבונות שלנו כחברה וכעם.

נשים כמו מרים וכמו אסתר קיימות גם היום. ניצוץ מיכולותיהן קיים בכל אחת ואחד מאיתנו. ראוי שבימי מלחמה, כמו בימי שלום, נשים תבאנה את תבונתן, ניסיונן, ויכולותיהן אל תוך מעגל ההשפעה הציבורי. השאלה ששואל אלוהים המקראי את אדם הראשון בגן העדן: "אַיֶּכָּה" – מהדהדת תמיד בחלל העולם, ובזמנים כאלה אולי נשמעת אישית יותר לכל אישה בתוכנו, בכל גיל. כולנו יכולות לענות "הִנֵּנִי" ולמצוא את העשייה המיטיבה שלנו, המעצימה והמחזקת את ילדינו, את סביבתנו, את שכנינו.

יהודה (ויקסי) רביב ז"ל, היה פעיל תרבות ורכז התרבות של קיבוצו רביבים במשך שנים רבות. לאורך שנים אלה ניהל התכתבות עם אריה בן גוריון ז"ל, איש ועדת החגים הבין קיבוצית ומייסד מכון שיטים, שבה שיתף אותו מניסיונו ופעולתו בקיבוץ והתייעץ איתו. בשנת 1966 שלח ויקסי לאריה את 'מגילת יום העצמאות' החדשה שהוכנה בקיבוץ, כמסכת לחגיגת ערב יום העצמאות. במכתב נלווה כתב ויקסי

במכון שיטים נשמרת מגילת אסתר יוצאת דופן: מגילה מסורתית מלאה שנכתבה בידי סופר סת״ם, בה שזורים איורים צבעוניים שציירו ילדי וילדות בית השיטה בשנות ה־80. חלק מאותם ילדים כבר הורים בעצמם, ועדיין שומרים עותק בבית. שני עותקים שמורים גם באוסף הספרייה הלאומית.

נקודת המפנה במגילה מתרחשת כשמרדכי נמצא בשער, ברחוב, ואסתר מנותקת לחלוטין מן המתרחש, ספונה בחצר המלך. מרדכי לעומתה, פועל בגלוי ובאופן מתריס: הוא אינו משתחווה, מסכל התנקשות במלך, ולבסוף אף נישא על סוס ברחובה של עיר. הוא מנהל מאבק כוחות פוליטי-אישי.

עץ החרוב עמיד בתנאי קיצון - במיוחד בבצורות, והוא מותאם היטב לתנאי הגידול בארץ ישראל. החרוב מתאפיין גם בפריו המתוק ובענפיו המייצרים מחסה מהשמש לאורך כל ימות השנה. החרוב הוא סמל לשורשים עמוקים, נוכחות רב דורית באותה חלקת אדמה, ואמונה ביכולת לעבור בשלום משברים מתוך היצמדות לאדמה ולא התרחקות ממנה.

קבלות השבת של נחל עוז המצויות בארכיון החגים, ממחישות את החיבור שהתבצע מידי שבוע, בין הזמן והמקום, בין הקבוע והמשתנה, בין המסורת לחידוש. כך למשל, בקבלת השבת מחורף 1974, משובצת לצד הטקס הקבוע של הדלקת נרות השבת ושירת "הללויה", פינה המתייחסת ללוח השנה לטבע ולמקום: 'פרח החודש' – הכלנית הפורחת בתקופה זו באדום בוהק בסביבות הקיבוץ

אם מנוחת השבת נשארת בגבולות ה"טיפול העצמי" (Self-care), היא הופכת לעוד מוצר צריכה במנועי המערכת הכלכלית המשומנת. כדי שהשבת תהיה מעשה של מרד בשגרת החול, עלינו להופכה למחויבות קולקטיבית לעצירה. השבת מתחילה ברגע שבו אנו מסרבים ומסרבות להשתתף במרוץ

בחג החנוכה נהוג בקיבוצים לקיים הדלקת נרות בציבור, ולהקדיש כל אחד מהנרות לנושא, לסמל או לערך אחר. באוסף הארכיון שלנו שמורים טקסי הדלקת נרות מקיבוצים שונים.

בקריאה אקטואלית ורלוונטית, נמצא שהדלקת החנוכיה מזכירה לנו את יכולתם של האחים לבית חשמונאי לפעול ביחד, מתוך הנהגה משותפת, ולרתום אליהם חלקים נרחבים בעם לטובת מאבק משותף. לכן חנוכייה נחשבת "כשרה" רק אם כל שמונת הקנים שלה שווים בגבהם.