למרות הנסיגה, הפכה תל-חי מיד לסמל לגבורה ולדבקות במקום. בימי המאורעות, לפני נפילתו, כתב אהרון שר, חבר קבוצת כנרת שהתנדב להגנת תל-חי, קריאה שהתפרסמה בעיתון מפלגת "אחדות העבודה", ובה קריאה להתגייסות הציבור לעזרת המגינים בגליל, מתוך ההכרה ש"את המקום אין עוזבים ושעל הבנוי אין מוותרים". כאיש עבודה והתיישבות קרא: "צריכים אנו להרחיב את גבולי שמירתנו ולהוציאה מבין ארבעת קירות הבית על פני כל השדה מסביב. לא צבא כובש חי על חרבו דרוש לנו לשמירת עמדותינו עד תום הימים הרעים, כי אם מחנה עובדים שידעו להחזיק גם בשלח. דרוש עובד שידע להגן על מחרשתו – ולא לחרוש בה בלבד – ושיכיר, שלא רק על עצמו ועל קירות הבית הוא מגן, אלא על אדמתו ועבודתו עליה. בשעת סכנה יעבדו אנשים אחדים בצמד בהמות אחד – על עבודת השדה אין מוותרים."

לאחר נפילתו של שר, ב-6.2.1920, קיימו חבריו אזכרה בירושלים, ובה קראו להתגייסות והתנדבות ציבורית לעזרת הגליל העליון. שאלת ההגנה על היישובים עלתה לדיון באסיפת הוועד הזמני של יהודי ארץ ישראל בסוף חודש פברואר. בדיון עלתה שאלת היכולת להגן על היישובים. זאב ז'בוטינסקי, שלא האמין ביכולתו של היישוב העברי להגן על היישובים ללא סיוע הבריטים או הצרפתים אמר: "חושב אני, שכל הנמצאים באיזור הצרפתי צריכים לשוב לארץ ישראל […] אתם צריכים לאמור לחברים: שובו בחזרה משם ובנו פה את הקיים!"

מכיוון שלא האמין ביכולת להגן על היישובים, ראה בעמידתם מעשה הפגנתי שערכו המדיני מוטל בספק. ברל כצנלסון ענה לו בחריפות:"אנשים כנים אנחנו ולא מפגינים. לא התכַּוַנו להפגין לא בלכתנו לגדוד [העברי] ולא בעבודתנו בכל התנאים ולא בשמירתנו בלילות. לא מפקדים שולחים אותנו, ואבידת-חבר אינה קלה בעינינו, כי לא חומר לחשבונות מדיניים הוא – ואנחנו – בשבילנו, כי אם עצמנו ובשרנו. אנו רוצים בחיים ויודעים את הצפוי לנו […] והולכים אנו מפני שאת שליחותנו אנו ממלאים. כי בכבוד היישוב ובנפשו הוא הדבר, כי לא שאלה של חלקת אדמה וקצת רכוש יהודי כאן, כי אם שאלת ארץ-ישראל".

אנשי תנועת העבודה לא ראו בהתיישבות מעשה הפגנתי למען עיצוב הגבולות, אלא מעשה ממשי של שיבת העם לארצו באמצעות עבודתו החקלאית עליה בכוחות עצמו. מכיוון שהאמינו שהזכות הממשית על המקום נקנית בעבודה עליו ולא בהבטחות מדיניות או בכוח צבאי, ראו בהתיישבות החקלאית, המגשימה בפעולתה היום-יומית את חזון העם היושב בארצו ומתקיים בכוחות עצמו את תמצית המעשה הציוני ולא מעשה הפגנתי, ומכאן גם את הזכות והחובה המוסרית להגן עליה מפני המתנכלים לה.