תקופת האביב, בין פסח לשבועות, היא תקופה מותחת לחקלאי, בה מתבהר לו גורל יבול השנה. נדמה שבימי קדם היה נהוג לא לחגוג בתקופה זו, כדי לא להכעיס את האלים.

ישנה סברה שלמועד ישנם שורשים במועדים קדומים שצוינו באותו התאריך או בסמוך לו, כגון: יום צום לזכר יהושע בן-נון; מועד שממנו והלאה כבר לא מבקשים ירידת גשמים והופעתם תחשב לנס; מועד לתרומות ללשכה ולהעלאת מעשר בהמה לבית המקדש. בנוסף, לפי ספר בראשית, י"ח באלול הוא היום בו החל המבול, ולפי ספר היובלים זהו גם המועד בו הסתיים.

 

אזכורים ראשונים לעליה לקברי צדיקים בגליל בתקופת האביב, וביניהם קבר הרשב"י, מופיעים במקורות מן המאות ה-13 וה-15. מהמאה ה-16 ואילך הפך ל"ג בעומר, ובמרכזו העלייה לקבר הרשב"י לאירוע מרכזי בקרב תלמידי האר"י, שייחסו את יום פטירתו למועד זה. ייתכן שמקור מנהגי ההילולה היה בהילולה דומה שהיתה נהוגה בקבר שמואל הנביא, בסמוך לירושלים. מנהגי הילולת הרשב"י, שכללה הדלקת אש טקסית, הלכו והתגבשו במאות הבאות, ומנהג הדלקת נרות ומשואות הלך והתפשט גם בקהילות בישראל ובגולה.