יום הזכרון
ליצחק רבין
> רקע
יצחק רבין (1 במרץ 1922 – 4 בנובמבר 1995) היה ראש ממשלת ישראל הראשון שנולד בארץ. כחלק מדור "הצבר", למד בבית הספר החקלאי כדורי, והתנדב לפלמ"ח. במלחמת העצמאות פיקד על גזרת ירושלים והוביל את פריצת הדרך לעיר הנצורה. במלחמת ששת הימים (1967) שימש כרמטכ"ל ואדריכל הניצחון במלחמה. בין השנים 1974 ל-1977 נבחר בפעם הראשונה לתפקיד ראש ממשלת ישראל. בשנת 1992 נבחר בפעם השניה לתפקיד זה.
ממשלתו של רבין החלה להוביל, מייד עם הקמתה, שיחות שלום עם הפלסטינים, ירדן וסוריה. בשנת 1994 נחתם הסכם השלום עם ירדן. במקביל נוהלו "שיחות וושינגטון" ותהליך אוסלו – ערוצים שונים של משא ומתן עם הפלסטינים, אשר מטרתם הסופית הקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל והסכם שלום בין העמים.
ימי החתימה על הסכם אוסלו ב' (ספטמבר 1995) היו סוערים ואלימים. גלים של פיגועי התאבדות מצד טרוריסטים פלסטיניים בארץ אשר תוצאתם הרוגים רבים לצד טבח המוני שערך יהודי קיצוני במתפללים מוסלמים במערת המכפלה. בקרב צידה הימני של המפה הפוליטית בארץ, ובעיקר בחוגי המתנחלים, התפתחה התנגדות חריפה וקיצונית למדיניותו של ראש הממשלה, יצחק רבין, ואף לעצם הלגיטימיות של שלטונו, על אף שכמובן נבחר כחוק בבחירות דמוקרטיות. בהפגנות הימין נראו שלטים הנושאים את תמונת רבין במדי קצין אס אס ונשמעו הקריאות "רבין בוגד", "בדם ואש את רבין נגרש" ו"מוות לרבין". כך היה אף בהפגנה שנערכה בכיכר ציון בירושלים, בליל הדיון על אישור הסכם אוסלו בכנסת, שהשתתפו בה גם מנהיגיו הפוליטיים של הימין, אשר נמנעו מעצירת קריאות ההסתה. מפגינים ימנים ניסו להגיע פיזית עד ליצחק רבין ואף הצליחו לפגוע ברכב השרד שלו. האוירה הציבורית בארץ הכשירה את הקרקע לרצח ראש הממשלה.
בערב י"ב בחשוון תשנ"ו (4 בנובמבר 1995) התקיימה בכיכר מלכי ישראל בתל אביב, עצרת תמיכה בתהליך השלום, בהשתתפות יצחק רבין, אשר כותרתה "כן לשלום, לא לאלימות". בתום העצרת כאשר פנה ראש הממשלה לעבר מכוניתו, נורה בגבו 3 פעמים מטווח קצר. הוא הובל לבית החולים ותוך זמן קצר מת מפצעיו. הרוצח, סטודנט יהודי דתי בשם יגאל עמיר, נתפס בזירת האירוע ונשפט למאסר עולם. במשפטו התבררה השקפת עולמו הימנית הקיצונית והמניע לרצח – שאיפתו לעצור את התקדמות תהליך השלום עם הפלסטינים.
> סיפור החג
הרוצח לא פעל לבדו. קדמו לפעולתו גלי הסתה קיצוניים אשר יצרו את האוירה הציבורית שהצמיחה את החלטתו של הרוצח לפעול. גלי הסתה אלה חרגו מהכללים המקובלים של אי-הסכמה פוליטית במסגרת חברה ומדינה דמוקרטיות. הסתה זו לא הסתפקה ביציאה כנגד המדיניות של ראש הממשלה אלא ביקשה לערער את עצם הלגיטימיות של שלטונו. היא אף התירה את דמו כאשר שבה והכריזה עליו, בצורות שונות וחריפות, כ"בוגד" אשר עונשו מוות.
זרמים פוליטיים וחברתיים אלו, האמונים על ההסתה ועל הרצח, מנוגדים לעצם מהותה של מדינת ישראל כהתגשמות החזון הציוני. הציונות ביקשה לחולל שינוי בעם היהודי, אשר יצמח לעם מודרני, ריבוני, שוויוני ודמוקרטי. מעשה הרצח חותר תחת כל העקרונות הללו. הוא מושתת על רעיונות משיחיים, גזעניים ואלימים המבקשים להצמיח חברה ברוח זו.
> החג בציונות
דמותם של המקבים כיהודים עזי-נפש, המכריעים במעשיהם את גורל העם ומעצבים את מציאות קיומו, שימשה את הציונות בבקשה לחנך את העם על ערכים שונים מאלו שחינכה עליהם המסורת היהודית בגלות: יהודי אקטיבי, לוחם, מחדש את ריבונותו ומתקומם נגד שלטון זר. ביטויים לכך ניתן למצוא מראשית הציונות בדמות הקמתן של אגודות הספורט "מכבי" ו"הכח", או באמירתו המפורסמת של הרצל בספרו 'מדינת היהודים': "לכן אני מאמין כי דור של יהודים נפלאים זה יצמח מן האדמה. שוב יקומו המכבים". תפיסות אלה קיבלו את ביטויין בהתיישבות העובדת ובתנועות הנוער הנוהגות להדליק כתובות-אש לזכר גבורת המקבים. בצה"ל ובישובים רבים קיימת מסורת של "מרוץ הלפיד". שירי חנוכה רבים עוסקים בסמלי השמן, האש והגבורה ואף דרכם ניתן לעמוד על חידוש ערכי החג בעידן הציוני כדוגמת השיר "אנו נושאים לפידים". הציונות הדתית חיברה בין ספור הנס לספור המרד בפרשנות לפיה הצליח אלוהים בידי משפחת חשמונאי ועשה להם נס אשר הביא לניצחונם בקרבות.