ט"ו באב

למשפחה ולקבוצה, למדריכים, מחנכות, רכזים ומובילות תרבות

שירי חג מולחנים

מבחר טקסטים מן המקרא, חז"ל, עת חדשה וציונות 

מקורות ספרות ושירה מגוונים

*עדיין אין פריטים בקטגוריה זו

מאוצרות
הארכיון

> רקע

ט"ו באב מוזכר לראשונה במשנה במסכת תענית, כאחד משני הימים הטובים ביותר בשנה, לצד יום הכיפורים. בימים אלו יצאו בני ובנות ירושלים בבגדים לבנים למחולות בכרמים.

בתלמוד הבבלי נמנו שישה אירועים טובים שקרו בהיסטוריה של האומה בט"ו באב:

  1. יום שכלו בו מתי מדבר: בכל שנה משנות הנדודים במדבר, בערב תשעה באב, בני ישראל חפרו קברים וישנו בהם. בבוקר נמצאו חלקם מתים בקבריהם. בשנה האחרונה, לאחר שאף אחד לא נמצא מת בקברו, המשיכו לחפור קברים וישנו בהם גם בלילות הבאים מחשש שטעו בתאריך, עד ליל הירח המלא בט"ו באב, אז התברר שהמועד חלף ותמה הגזרה.​
     

  2. יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה: לאחר התנחלות השבטים בארץ, הופסק המנהג שלא להשיא נשים לבני שבט אחר מחשש שיירשו נחלה שתעבור לשבט השני.
     

  3. יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל: כחלק מלחמת האזרחים שפרצה נגד שבט בנימין בעקבות פרשת פלגש בגבעה, נשבעו שבטי ישראל לא להשיא את בנותיהם לבני שבט בנימין. כדי ששבט בנימין לא יכחד לאחר שכל נשיו הושמדו במלחמת האזרחים, התירו השבטים לגברים משבט בנימין שניצלו לחטוף נשים מבין החוגגות את חג המחולות הקדום שהתקיים בשילה. יתכן שהדמיון בין חג זה לתיאור החג במסכת תענית הוא המקור לפירוש זה.
     

  4. פסקו לכרות עצים למערכה: המועד בו הפסיקו לכרות עצים להעלאת הקרבנות בבית המקדש, מאחר ושינוי במזג האויר הפך את העצים ללחים ועורר את החשש שיימצאו בהם תולעים שיפסלו אותם משימוש במזבח.
     

  5. הוסרו המשמרות שהציב ירבעם בן נבט: לפי מסורת זו, עם פיצול הממלכה בימי רחבעם (בנו של שלמה), הציב ירבעם בן-נבט משמרות שמנעו משבטי ישראל לעלות לבית המקדש בירושלים, ואלה הוסרו על ידי הושע בן-אלה, מלך ישראל האחרון לפני חורבן ממלכת ישראל וגלות עשרת השבטים. אם נקבל מסורת זו, המזבחות שהציב ירבעם בן-נבט בבית-אל ובדן היו מוקדי הפולחן העיקריים של עם ישראל, פרט לשנות מלכותו של שלמה ולשנים האחרונות של ממלכת ישראל.
     

  6. יום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה: לפי המסורת אדריאנוס אסר לקבור את הרוגי ביתר במרד בר-כוכבא, ורק לאחר שהוחלף בקיסר אחר, התיר האחרון לקבור אותם. למרות הזמן שחלף, מתואר שגופותיהם לא הסריחו.

ט"ו באב לא זכה לעיסוק משמעותי בתקופה שלאחר התלמוד ובתקופת הקבלה, ולא היתה לו משמעות הלכתית. בימי הגלות נהגו שלא לומר תחנון ביום זה, ובכמה קהילות נהגו לעסוק בו בענייני שידוכים וחתונות, אך הוא לא היה מועד משמעותי בלוח השנה העברי.

> סיפור החג

 > החג בציונות

בתקופה המודרנית החלה התייחסות מחודשת למועד בהשראת תיאוריו כחג מחולות בכרמים. המורה זאב יעבץ, המוכר מחידוש מנהג הנטיעות בט"ו בשבט, הציע לחדש את ט"ו באב כ-'חג השלום'. בימי העליה הראשונה צויין ט"ו באב כחג בציר, ונחנך בו היקב בראשון לציון. אלחנן לייב לוינסקי תיאר אותו כחג שידוכים גדול בסיפור האוטופי הציוני שפרסם בשנת 1892 'מסע לארץ ישראל בשנת ת"ת לאלף השלישי'. בשנות ה-40 של המאה העשרים נעשה נסיון במספר קיבוצים בעמק יזרעאל לקבוע במועד אירוע שדכנות איזורי, ולקיים בו חגי מחולות. בעשורים האחרונים הפך ט"ו באב לגרסה העברית של 'יום ולנטיין' – חג האהבה בתרבות המערבית.