עשרה בטבת הוא יום צום במסורת היהודית, אחד מארבעת ימי התענית המציינים את האבל על חורבן בית המקדש וגלות העם היהודי מארצו: ג' תשרי (צום גדליה), י' בטבת, יז' בתמוז, ו-ט' באב.

התאריך מציין את ראשית המצור שהטיל נבוכדנצר מלך בבל על ירושלים בשנת 588 לפני הספירה, תחילתו של התהליך שהביא לחורבן בית המקדש הראשון ויציאה לגלות בבל כעבור שנה וחצי. 

תאריך זה מצויין בספר מלכים ובדברי הנביאים יחזקאל וירמיהו. הנביא זכריה מנבא שכשיבואו השלום והגאולה יפסיקו ארבעת ימי התענית להיות ימי אבל, ויהפכו לימי שמחה ומועדים טובים: צוֹם הָרְבִיעִי [יז' בתמוז] וְצוֹם הַחֲמִישִׁי [ט' באב] וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי [ג' בתשרי] וְצוֹם הָעֲשִׂירִי [י' בטבת] יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ: 

המסורת מייחסת שני ימי אבל נוספים לחודש טבת, בסמיכות רבה לעשרה בו: ט' בטבת נחשב ליום פטירתו של עזרא הסופר, ו-ז' בטבת הוא לפי המסורת התאריך שבו נחתם תרגום השבעים - תרגום התורה לשפה היוונית. בשל רצף התאריכים נהוג לציין בעשרה בטבת גם את המועדים הסמוכים לו.