top of page
דמויות בכותל צבעוני_edited.jpg

עשרה בטבת

מבחר טקסטים מן המקרא, חז"ל, עת חדשה וציונות 

*אין עדיין פריטים בקטגוריה זו

שיר וזמר

*אין עדיין פריטים בקטגוריה זו

מערכי שיעור ופעילויות

מקורות ספרות ושירה מגוונים

*אין עדיין פריטים בקטגוריה זו

טקסים וקבלות חג
מפת המצור.jpg
מאוצרות
הארכיון

> רקע

עשרה בטבת הוא יום צום במסורת היהודית, אחד מארבעת ימי התענית המציינים את האבל על חורבן בית המקדש וגלות העם היהודי מארצו: ג' תשרי (צום גדליה), י' בטבת, יז' בתמוז, ו-ט' באב.

התאריך מציין את ראשית המצור שהטיל נבוכדנצר מלך בבל על ירושלים בשנת 588 לפני הספירה, תחילתו של התהליך שהביא לחורבן בית המקדש הראשון ויציאה לגלות בבל כעבור שנה וחצי. 


תאריך זה מצויין בספר מלכים ובדברי הנביאים יחזקאל וירמיהו. הנביא זכריה מנבא שכשיבואו השלום והגאולה יפסיקו ארבעת ימי התענית להיות ימי אבל, ויהפכו לימי שמחה ומועדים טובים: צוֹם הָרְבִיעִי [יז' בתמוז] וְצוֹם הַחֲמִישִׁי [ט' באב] וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי [ג' בתשרי] וְצוֹם הָעֲשִׂירִי [י' בטבת] יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ: 


המסורת מייחסת שני ימי אבל נוספים לחודש טבת, בסמיכות רבה לעשרה בו: ט' בטבת נחשב ליום פטירתו של עזרא הסופר, ו-ז' בטבת הוא לפי המסורת התאריך שבו נחתם תרגום השבעים - תרגום התורה לשפה היוונית. בשל רצף התאריכים נהוג לציין בעשרה בטבת גם את המועדים הסמוכים לו. 

עשרה בטבת, בדומה ליז' בתמוז ולצום גדליה, הוא צום קצר, בין עלות השחר לרדת הערב, ואסורים בו אוכל ושתייה בלבד (בניגוד ליום כיפור ול-ט' באב בהם יש צום של יממה מלאה, ומנהגי תענית נוספים).  

על פי מסכת ראש השנה בתלמוד הבבלי (דף יח', עמוד ב') בימים בהן אין גזירות מיוחדות, גם אם טרם הגיעו השלום והגאולה, צומות אלו נתונים לבחירה: "רצו מתענין רצו אין מתענין". 

בדומה לכלל תעניות החורבן והגלות, גם עשרה בטבת הוא מועד שזוכה למעט אזכור בקרב הציבור הלא דתי בעידן הציוני. עם זאת, לאורך השנים נוספו לתאריך שתי התייחסויות נוספות:


יום הולדתו של המשורר חיים נחמן ביאליק, שנולד בי' בטבת תרל"ג (1873). ביאליק, שנחשב ל"משורר הלאומי" ומחדש התרבות העברית, הרבה לעסוק  בבית המקדש וחורבנו ביצירתו, שאחד משיאיה הוא הפואמה "מגילת האש - מאגדות החורבן".


יום הקדיש הכללי - יום שקבעה הרבנות הראשית בשנת 1950 לציון זיכרון נספי השואה, בעיקר עבור משפחות שלא ידעו את מועד פטירת יקיריהן. בקביעתה ביקשה הרבנות ליצור זיקה בין זכר החורבן לזכרון השואה בתוך לוח השנה העברי. 

שנתיים מאוחר יותר קבעה הכנסת את יום הזיכרון הממלכתי לשואה ולגבורה בכז' ניסן (מועד המציין את פרוץ מרד גטו ורשה). את יום הקדיש הכללי ממשיכים לציין גם היום חלקים מתוך המגזר הציוני דתי. 

> סיפור החג

 > החג בציונות

bottom of page