יום
ירושלים
> רקע
> סיפור החג
זכינו שבשנת 1967 למדינת ישראל נתווסף מועד חדש: יום איחוד ירושלים. המועד אמנם חדש, אך הכיסופים לירושלים, ומעמדה הייחודי הם יסוד מרכזי בתרבות היהודית והישראלית.
'ירושלים', 'ציון', 'עיר הקודש' מסמלת שלמות נשאפת, ולאורך השנים מבטאת ומסמלת את הבית הנכסף אותו אנו רוצים לבנות. לאור זאת, אך טבעי שזיכרון ירושלים חוזר ועולה בחגים ובמעגל החיים, במנהגים של זיכרון ושל אבלות. ירושלים נוכחת גם בחיי היומיום; משבירת הכוס בחתונה ועד לשירת ההמנון.
יום ירושלים מצוין בכ"ח באייר, לציון איחוד העיר ירושלים במלחמת ששת הימים בשנת 1967.
מאז מלחמת העצמאות (1948) הייתה ירושלים מחולקת: חלקה המערבי היה בשליטת ישראל וחלקה המזרחי – כולל העיר העתיקה – היה בשליטת ממלכת ירדן. הגבול בין חלקי העיר כלל גדרות ומוקשים, ונמנעה הגישה למקומות הקדושים ליהודים.
במהלך הקרבות על ירושלים במלחמת ששת הימים, נכבשה ירושלים המזרחית ואוחדה עם חלקה המערבי. זמן קצר לאחר מכן הוחל החוק הישראלי על כל חלקי העיר.
בשנת 1968 נקבע יום איחוד ירושלים כיום ציון לאומי, ובשנת 1998 נחקק חוק המעניק לו מעמד רשמי של יום לאומי.
יום ירושלים מציין רגע של חיבור, אך מתקיים בתוך מציאות מורכבת של של הפרדה ומתח לאומי שמתדרדר לעיתים למעשי איבה, ושל מעמד אזרחי שונה לתושבים בחלקי העיר השונים. זוהי מציאות שממשיכה לעצב את משמעותו בכל שנה מחדש. החג נוצר על בסיס רעיון "העיר שחוברה לה יחדיו" – חיבור פיזי וסמלי שלא תמיד מושג במציאות.
> החג בציונות
בשנים הראשונות צוין יום ירושלים בתהלוכות ובטקסים ממלכתיים: טקסי זיכרון ללוחמי מלחמת ששת-הימים, צעדת 'ההתיישבות העובדת מצדיעה לירושלים', טקס הענקת פרס יקיר ירושלים ועצרת חגיגית במעמד הרבנים הראשיים והרמטכ"ל. במגזר הדתי התכנסו לתפילות מיוחדות והחלה מסורת של תהלוכה מישיבת 'מרכז הרב' לכותל בערב יום ירושלים.
הטקס הממלכתי מתקיים בצהרי כ"ח באייר בגבעת התחמושת בהשתתפות נציגי הלוחמים, המשפחות השכולות ונציגי הממשלה וצה"ל. עם השנים, התהלוכות והצעדות של כלל הציבור וההתיישבות העובדת צומצמו או נפסקו והאירוע האזרחי המרכזי כיום הוא "ריקוד הדגלים" – תהלוכה המונית ממרכז העיר אל הכותל המערבי דרך העיר העתיקה, בהשתתפות אלפים רבים, בעיקר בני נוער מהציונות הדתית. בעיר מתקיימים גם אירועי חוצות, סיורים, פעילויות חינוכיות וכינוסים חגיגיים של תנועות הנוער ומכינות.
משנת 2007 מצוין בכ"ח באייר גם יום הזיכרון לזכר כ-4000 יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל – זיכרון שמוסיף ליום ממד נוסף לכמיהה לירושלים ומחיר העלייה אליה.
בשנת 2007 נחנך בהר הרצל אתר ההנצחה לזכר יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל. על האנדרטה חקוקים שמותיהם של נספים ששמותיהם אומתו. ביום ירושלים נערך טקס ממלכתי במקום, בהשתתפות נציג ממשלת ישראל, נשיא המדינה, כהני ביתא ישראל, משפחות הנספים ואורחים נוספים. במהלך הטקס נשיא המדינה וראש הממשלה נושאים דברים וקייסים מתפללים ושרים מזמורים.
לאורך השנים הפך 'יום ירושלים' למועד שנוי במחלוקת: ירושלים נמצאת בלב הסכסוך הישראלי־פלסטיני, ומהווה זירה למתחים פוליטיים, דתיים וחברתיים בתוך החברה הישראלית. עבור חלקים שונים בציבור הפך היום מחג לאומי ליום מגזרי שאינו מצויין כלל.
ירושלים של היום היא בירת ישראל ומוקד הריבונות הלאומית, שבה מרוכזים מוסדות השלטון, לצד אוכלוסיה מגוונת הכוללת גם אוכלוסיה לא-ציונית גדלה. היא ממשיכה להיות עיר חיה וסואנת, אך גם ענייה ביחס לערים אחרות בגודלה, ועדיין מהווה מושא כיסופים וחזון. יום ירושלים שמציין את איחוד העיר תחת ריבונות ישראלית, מזמין לעסוק במשמעותה – כעיר המעוררת שאלות של זהות, אחריות ואתגר מתמשך.
> והיום
