הזכות לבריאות מעסיקה את רובנו בעיקר כשאנחנו חולים. אם זכינו, מדובר במצב זמני, משהו שניתן לטפל בו ולהמשיך הלאה. זה לא כך עבור כולם; חיים בקרבנו רבים שעבורם בריאות אינה משאלה רגעית, אלא אתגר מתמשך. קבוצה בולטת ביניהם היא פצועי ופצועות צה״ל ונפגעי פעולות האיבה – מי שעברו, ועדיין עוברים, תהליכי שיקום ארוכים. עבורם הקרב לא מסתיים.

אנשי בית קשת בחרו לשלב בהגדת הפסח שלהם את קריאתו של מנהיג הפועלים ללקיחת אחריות כדרך חיים, כתזכורת לכך שמסע החירות שהחל לפני 3,000 שנה, רלוונטי ומחייב גם עבור ההווה שלהם.
הלוואי ומילים נוקבות אלו יהדהדו כתזכורת וכמצפן גם לימינו אלה.

גם השנה נחגוג את הפסח כשסביבנו רוחות מלחמה, לאחר יותר משלוש שנים של מאבק פנימי על דרכינו. בפסח הזה ראוי שנשאל מה נשתנה? ומה ראוי שישתנה? זו הזמנה לעמדה חוקרת, המחפשת את הדרך לחירות, לריבונות שלנו כחברה וכעם.

נשים כמו מרים וכמו אסתר קיימות גם היום. ניצוץ מיכולותיהן קיים בכל אחת ואחד מאיתנו. ראוי שבימי מלחמה, כמו בימי שלום, נשים תבאנה את תבונתן, ניסיונן, ויכולותיהן אל תוך מעגל ההשפעה הציבורי.

השאלה ששואל אלוהים המקראי את אדם הראשון בגן העדן: "אַיֶּכָּה" – מהדהדת תמיד בחלל העולם, ובזמנים כאלה אולי נשמעת אישית יותר לכל אישה בתוכנו, בכל גיל. כולנו יכולות לענות "הִנֵּנִי" ולמצוא את העשייה המיטיבה שלנו, המעצימה והמחזקת את ילדינו, את סביבתנו, את שכנינו.