בשנת 1923 יצאה תהלוכה ראשונה בעמק יזרעאל. חקלאים עם פירות ביד, טרקטור מקושט בקרניים מוזהבות ועלי זית – חידוש של מנהג שנשכח אלפיים שנה. אבל בסיום התהלוכה קרה משהו שרובנו לא מכירים: הביכורים שנאספו נפדו לכסף ממשי, ואותו כסף הועלה כתרומה לקרן הקיימת לישראל. רוב הישראלים מקשרים את הקק״ל עם ט״ו בשבט ויערות. אבל המועד הראשון שבו הקק״ל נכנסה ללוח החגים שלנו היה שבועות, ולא במקרה. בתקופת המקדש, ביכורי החקלאות לא הוקרבו על המזבח. הם פרנסו את עובדי המקדש. הכוהנים והלווים, שלא עבדו אדמה, חיו מתרומות...

המאמר נכתב על ידי חבר הקיבוץ דוד שאל, כמילות הסבר ל'הגדה לשבועות', אותה יצר ביחד עם סטלה וידר, מלחינה ונגנית מרכזית בחגי הקיבוץ. לאור המבוכה המתוארת לעיל, דוד וסטלה חיפשו מהו העיקר בחג, אותו יש להדגיש ולמסור לדור הבא, ברוח 'והגדת לבנך', שהיא לתפישתם גורם חשוב בחגי ישראל. תשובתם היתה להתמקד בשבועות במתן התורה, ומנושא זה להתמקד בעשרת הדברות, כצו מוסרי שבלעדיו אין חירות וחופש:

השקת התערוכה הניידת החדשה של מכון שיטים: 'ירושלים – חיבורים סביב לה', במסגרת כנס מקו"ם - מועצת הקבוצות והקהילות המשימתיות בגבעת התחמושת.

התערוכה מזמינה מבט רחב ורב־קולי על ירושלים בתרבות ובמורשת הקיבוצית. דרך קטעי ארכיון וממצאים חזותיים היא עוסקת ביחס הסמלי לירושלים וליום ירושלים, ברגעי זיכרון וקטעי עלייה אליה, וגם בשאלות שהתעוררו סביבה לאורך השנים – ירושלים של קודש ושל יומיום, של מרכז ושל שוליים, של עבר, הווה וחזון.

ירושלים תמיד היתה סמל מורכב שמתחים הם חלק ממהותו. בין ירושלים של מעלה לירושלים של מטה, בין מגוון הציבורים שחיים בה, ובין אוהביה. דווקא בשנים שעברו לאחר איחודה במלחמת ששת הימים – המתחים שמרכיבים אותה, הפכו לגורם מרחיק ואף מנתק עבור חלקים שונים באוכלוסיה. כתוצאה מכך, גם היחס ליום ירושלים בציבור הרחב הלך והצטמצם עד שהפך ליום מזוהה מגזרית וזר לאחרים.