מה הופך טקס סיום שנת מצוות מ"מסיבת סיום" למסכת קהילתית שיש בה שפה, זיכרון, אחריות וחיבור בין דורות?
זו הייתה נקודת המוצא במפגש שקיימנו עם הצוות החינוכי של קיבוץ גן שמואל, שפנה אלינו בבקשה לליווי לקראת עיצוב מחודש של טקס סיום שנת המצוות בקיבוץ.

"תפקידנו החינוכי הוא לעשות להם את הארץ הזאת, ואת העולם הרוחני שהצמיח אותה, לבית שהנפש אחוזה ודבוקה בו. וזה לא יושג בלי אווירה של אהבה-ללא-חשבונות, של כבוד-בלתי-מזויף, של הידבקות בעם ובגורלו ובתולדותיו הטרגיות, בערכיו הרוחניים, ביצירתו החיה ובחזון תקומתו." (ברל כצנלסון, בזכות המבוכה ובגנות הטיח) עוד שנת לימודים מסתיימת. שוב שנה לא שגרתית. שנה של מלחמה, איומים וחוסר ודאות. שנה שבה עבור תלמידים ומורים רבים, עצם האפשרות להיפגש בכיתה לא הייתה מובנת מאליה. במציאות כזו, הנטייה הטבעית היא להתמקד...

בשנת 1923 יצאה תהלוכה ראשונה בעמק יזרעאל. חקלאים עם פירות ביד, טרקטור מקושט בקרניים מוזהבות ועלי זית – חידוש של מנהג שנשכח אלפיים שנה. אבל בסיום התהלוכה קרה משהו שרובנו לא מכירים: הביכורים שנאספו נפדו לכסף ממשי, ואותו כסף הועלה כתרומה לקרן הקיימת לישראל. רוב הישראלים מקשרים את הקק״ל עם ט״ו בשבט ויערות. אבל המועד הראשון שבו הקק״ל נכנסה ללוח החגים שלנו היה שבועות, ולא במקרה. בתקופת המקדש, ביכורי החקלאות לא הוקרבו על המזבח. הם פרנסו את עובדי המקדש. הכוהנים והלווים, שלא עבדו אדמה, חיו מתרומות...

המאמר נכתב על ידי חבר הקיבוץ דוד שאל, כמילות הסבר ל'הגדה לשבועות', אותה יצר ביחד עם סטלה וידר, מלחינה ונגנית מרכזית בחגי הקיבוץ. לאור המבוכה המתוארת לעיל, דוד וסטלה חיפשו מהו העיקר בחג, אותו יש להדגיש ולמסור לדור הבא, ברוח 'והגדת לבנך', שהיא לתפישתם גורם חשוב בחגי ישראל. תשובתם היתה להתמקד בשבועות במתן התורה, ומנושא זה להתמקד בעשרת הדברות, כצו מוסרי שבלעדיו אין חירות וחופש: