מהלך הטקס:

 

נזכור/ אבא קובנר - הקראה

וריאציות ליליות בנושא /אידה פינק - הקראה

תקווה שריג - (הקראה)

לחפש בן אדם /חנה סנש - שירה

הזהו אדם/ פרימו לוי - הקראה

הפניצלין והאטום/ קצטניק - הקראה

לסיכום משפט אייכמן / חיים גורי- הקראה

חווקה פולמן רבן – הקראה

התקווה – שירה משותפת

 

 

הקראה:

נזכור / אבא קובנר

נזכור את אחינו ואחיותינו. את בתי העיר ואת בתי הכפר,

את רחובות העיירה שסאנו כנהרות

ואת הפונדק הבודד עלי אורח;

את הישיש בקלסתר פניו

את האם בסודרה

את הנערה בצמותיה

את הטף את הטף

את אלפי קהילות ישראל על משפחות האדם

את כל עדת היהודים

אשר הֻכְרְעָה לטבח על אדמת אירופה מיד הכורת הנאצי;

את האיש שזעק פתאום

ובזעקתו מת.

את האישה שחבקה תינוקה אל ליבה

וזרועותיה צנחו

את התינוק שאצבעותיו מגששות אל פטמת האם

והיא כחולה וצוננת.

את הרגליים

את הרגליים שחפשו מפלט

ולא היה מנוס עוד.

ואת שקפצו ידיהם לאגרוף

האגרוף שחפן את הברזל

הברזל שהיה לנשק החזון הייאוש והמרד

והם ברי הלבב והם פקוחי העיניים

והם שהשליכו נפשם מנגד

וידם קצרה מלהושיע;

נזכור את היום.

את היום בצהריו. את השמש

שעלתה על מוקד הדמים

את השמים שעמדו גבוהים ומחרישים

נזכור את תִלי האפר אשר מתחת לגנים הפורחים.

יזכור החי את מתיו כי הנה הם

מנגד לנו

הנה ניבטות עיניים סביב-סביב

ואל דֹמי, אל דֹמי לנו

עדי יהיו חיינו ראויים לזכרם.

 

 

"וריאציות ליליות על נושא" אידה פינק

 

הקראה 1:

הוא שוחרר מהמחנה ועבר את השער עם הכתובת ARBEIT MACHT FREI.

אפף אותו גל של אושר שכמוהו לא ידע מימיו. מעבר לשער השתרע עד האופק כביש אספלט שטוח וריק. הוא יצא לדרך והיה מהלך על כביש האספלט הריק בצעד קל, כמעט מכונף. בשמים החיוורים האירה שמש חיוורת. לפתע פתאום ראה הרחק דמות רצה לעברו. לא מיד ניחש מי הדמות, רק כשהצטמצם המרחק ביניהם הכיר בה בחורה שאהב. היא רצה להקביל את פניו, הרוח בידר את שערה. לא עבר זמן רב והיא נפלה אל בין זרועותיו, קורנת ומחייכת. "יש לך סיגריה?" שאלה בקול מתנשף מהריצה. הוא נעצב אל לבו. הוא נזכר כי שכח את הסיגריות במחנה, על הדרגש, והבין שאם הוא רוצה למלא אחר בקשתה של הבחורה שהוא אוהב, הוא מוכרח לחזור למחנה. והוא חזר.

 

הקראה 2

הוא שוחרר מהמחנה ועבר את השער עם הכתובת ARBEIT MACHT FREI.

אפף אותו גל של אושר שכמוהו לא ידע מימיו. מעבר לשער השתרע יער צעיר. הוא יצא לדרך בצעד קל, כמעט מכונף, והיה מהלך בשביל יער, בין עצים, שיחים ושרכים, והירח האיר את דרכו בזוהרו החיוור. לפתע פתאום, כשהביט כלפי מעלה, ראה כי השמים שמעליו שחורים, בלי ירח, והבין שהאור המאיר את דרכו הוא אור הזרקור של מגדל השמירה, שגילה אותו ולכד אותו ברשתו. וידע שהוא מוכרח לחזור למחנה. והוא חזר.

הוא שוחרר מהמחנה ועבר את השער עם הכתובת ARBEIT MACHT FREI.

 

הקראה 3

אפף אותו גל של אושר שכמוהו לא ידע מימיו. מעבר לשער השתרע עד האופק כביש אספלט שטוח וריק. הוא יצא לדרך והיה מהלך על כביש האספלט הריק בצעד קל, כמעט מכונף. בשמים החיוורים האירה שמש חיוורת. לא ידוע כמה זמן ארכה הליכתו, עד שלפתע פתאום ראה כי הכביש חסום במחסום מתרומם. החץ המצויר על לוח לבן הורה את המשך הדרך. הוא פנה אפוא בצייתנות ימינה והמשיך ללכת בצעד קל בכביש האספלט, שדמה דמיון מוחלט לכביש שעזב לפני רגע. וכך המשיך ללכת, לא ידוע כמה זמן, עד שמחסום דרכים מתרומם חסם שוב את דרכו. חוד החץ שעל הלוח הלבן הורה גם הפעם ימינה. הוא נעמד והתבונן סביבו. ומסביב לא התרחש דבר. היה ריק ובשמים חיוורים הייתה שמש חיוורת. הוא יצא לדרך בכיוון שהורה החץ. לא ידוע כמה זמן ארכה הליכתו.

עד אשר ראה מולו שער עם הכתובת ARBEIT MACHT FREI.

לפני השער עמד איש אס-אס שקרא לו לגשת אליו באצבע הרומזת שהייתה כפופה כקרס. כוו.

 

הקראה:

עכשיו, כשהולך ומושלם דבר

היפוך האדם לחיה

והיפוך החיה והמכונה – לאדם,

עכשיו, כשהתחילו מלאכים לטפס בסולם,

עולים ויורדים

ופוזלים לעבר נגה ומזל מאדים

נתגלה לכל מאן דבעי,

כי אין שם מים

ואין שמים

אין

רק ריק ואפילה קרה

או אז עולה הגיהנום

לשכון בלב כל איש ואיש

ועולמנו חלל בחלל החלול.

 

תקווה שריג, קיבוץ בית השיטה

"שדמות"  1971

 

 

הקראה:

במדורות מלחמה, בדלקה, בשרפה,

בין ימים סוערים של הדם,

הנני מבעירה את פנסי הקטן,

לחפש, לחפש בן אדם.

שלהבות השרפה מדעיכות פנסי,

אור האש מסנוור את עיני,

איך אביט, איך אראה, איך אדע, איך אכיר,

כשהוא יעמוד לפני?

תן סימן אלוהים, תן סימן על מצחו

כי באש, בדלקה ובדם

כן אכיר את הזיו הטהור, הנצחי,

את אשר חיפשתיו : בן אדם.

 

במדורות מלחמה / חנה סנש

ערב יום הכיפורים 1940

שירה העברי הראשון

​

 

הקראה:

פרימו לוי/ הזהו אדם

"בעולם זה שהתוהו ובוהו גבר בו מדי יום, עם הישמע בשורת יום הדין הקרב ובא, בין פחדים ותקוות שנתעוררו זה עתה, בהפסקות הקצרות מן העבדות, פגשתי במקרה בלורנצו.

מעשית יש מעט מאוד מה לספר: פועל אזרח איטלקי הביא לי מדי יום, משך שישה חודשים, מעט לחם, העניק לי חולצה שכולה טלאים, כתב למעני גלויה לאיטליה והביא לי תשובה. עבור כל זה לא ביקש דבר וסירב לקבל דבר; משום שהיה אדם טוב ופשוט לא חשב שצריך לעשות מעשה חסד תמורת מחיר כלשהו...

...אם יש טעם לנסות להבין מדוע ניצלתי דווקא אני, מתוך אלפי בני אדם אחרים – אני סבור שבראש ובראשונה בזכות לורנצו היה הדבר. ולאו דווקא בגלל עזרתו החומרית. הרבה יותר משום שביחסו אלי ובמעשיו, בהתנהגותו הפשוטה ובטוב לבו הזכיר לי מדי יום שעדיין קיים עולם אנושי וצודק מעברה השני של גדר התיל. שמחוץ למחנה יש אנשים בעלי לב ויש ערכים טהורים. שלא הכל מושחת ואכזרי. שקיים עולם שהשנאה והפחד זרים בו. אמנם כל אלה מעורפלים ברגע זה, רחוקים ולא מובנים, אבל כדאי להתאמץ לשרוד כדי לשוב לחיקם.

אך לורנצו היה אדם. אנושיותו הייתה טהורה ולא מושחתת. הוא עמד מחוץ לעולם הזה שכולו רוע. הודות ללורנצו לא שכחתי שאף אני עצמי אדם." (עמ' 132)

 

 

הקראה :

הפניצילין והאטום / קצטניק (יחיאל דינור):

אתה לא יכול לומר שזה עניינו של אלוהים. איני יודע מי זה אלוהים. איני מכיר אותו... זו התורה שלמדתי מהשואה. זהו מוסר ההשכל והלקח. לא שאלוהים יצר את אושוויץ ולא השטן, אלא אנחנו, בני האדם. כשיצאתי מאושוויץ הייתי אדם צעיר ולמדתי כי שני דברים יצר האדם בשנות המלחמה: את פצצת האטום ואת הפניצילין. לא ידעתי מה הקשר בין הפניצילין לאטום- הדברים התרחשו כאן שעה שאני הייתי שם. המוח האנושי הוא מכונה שאי אפשר לתאר אותה והנה היא מגיעה לשלמות, כמו אלוהים הבונה עולמות ומחריבם... נאמר "ובחרת בחיים", משמעו- פניצילין שמתפקידו להחיות את בני האדם, וישנה גם האצבע היכולה ללחוץ על הכפתור. לא אלוהים מסוגל להחריב את העולם, אלא האדם. והחזרה הכללית הייתה באושוויץ.

 

 

הקראה

חיים גורי/ לסיכום משפט אייכמן

כעת, נשאלות פנינו השבות מסטירת לחי איומה, שמתלווה לה ההכרח להאזין ל"הסבר" על רצח החפים מפשע, לשמוע את מלות הקוד של המוות, להכיר את המילון המיוחד.

העולם הזה ישוב אל הסיפור הזה ויעצר מולו. האנושות תמשיך לשאת בתוכה את זכר חדרי הגזים מבלי להכניע אותו. שנות הארבעים יהוו קו פרשת הזמן, שבין העידנים.

מות החלשים אינו חרפה, באין מנוס ובאין מושיע, אבל יש אי כבוד בקיום שאינו מנצל את הזכות לחיות אחרת. יש לזכור כי כל השייך לתחום הלא יאמן שייך למעשה לתחום האפשרי.

ככלות הכל - נותרת התקווה היפה, כי לא לעולם שקר, כי אנשים ימשיכו להאבק על זכותם להיות מכובדים ובעלי ערך, ויוסיפו להאמין בקשת המופיעה עם תום המבול.

חיים גורי /מול תא הזכוכית

 

הקראה:

חווקה פולמן-רבן (בעצרת בבית לוחמי הגטאות, 1988):

כאשר נסתיימה מלחמת העולם השנייה, לאלה מאתנו ששרדו היה החופש קשה ומכאיב. אבדן הכול – משפחה, חברים, מיליוני היהודים – הורגש בעוצמה אכזרית. ולחזור לחיים, להתחיל הכול מחדש נראה כבלתי אפשרי כמעט.

עזרה לנו האמונה והתקווה שהעולם החדש יהיה אחר, שבארץ שלנו, בישראל, החברה תהיה צודקת, מוסרית, טהורה ובה ישמר צלם אדם בכל התנאים ובכל המצבים.
וחלמנו על שלום – סוף סוף שלום. היו געגועים לזה והיה החלום.
בשם הלוחמים מאז אני קוראת לנוער שלנו:
שמרו על החלום, טפחו אותו, היאבקו עבורו.

​

 

התקווה