חג אסיף 

חג אסיף, חג אסיף

כן ירבה וכן יוסיף.

 

בשדה חלף קציר,

ובכרם תם בציר

ועתה עם בוא הסתיו

חג אסיף, נחוג בשיר.

 

חג אסיף...

 

ליוגב ולאיכר

שנת שלום ושנת מטר.

ועמל בכל פינה

שא לחג אסיף רינה.

 

חג אסיף...

 

אורחים לחג / לוין קיפניס

יוֹם טוֹב לָנוּ, חַג שָׂמֵחַ,
יְלָדִים נַגִּילָה נָא!
לְסֻכָּתֵנוּ בָּא אוֹרֵחַ:
אַבְרָהָם אָבִינוּ בָּרוּךְ הַבָּא!

יַחַד אֶת הַחַג נָחֹג
בְּלוּלָב, הֲדַס, אֶתְרוֹג,
הוֹ הֶאָח, נִשְׂמַח מְאֹד
בַּמַּעְגָל נִרְקֹד בַּמַּעְגָל נִרְקֹד!

יוֹם טוֹב לָנוּ, חַג שָׂמֵחַ,
יְלָדִים נַגִּילָה נָא!
לְסֻכָּתֵנוּ בָּא אוֹרֵחַ:
יצחק אָבִינוּ בָּרוּךְ הַבָּא!

יַחַד אֶת הַחַג נָחֹג...

 

פטיש מסמר 

פטיש, מסמר

ניקח מהר.

סוכה לבנות,

בנים ובנות.

 

קרשים ניקח

וענפים לסכך

קשט הגג

לכבוד החג.

 

קנה, קנה,

סוכה נבנה.

קרשים ניקח,

קני סוף לסכך.

 

מהר, מהר,

פן נאחר,

אין פנאי חכות,

מחר סוכות.

 

מלאו אסמינו בר 

מלאו אסמינו בר ויקבינו יין,

בתינו הומים, הומים מתינוקות

ובהמתנו פורה -

מה עוד תבקשי מאיתנו מכורה,

ואין, ואין עדיין?

מה עוד תבקשי מאיתנו מכורה,

ואין, ואין עדיין?

 

סיפור התמיד

ושוב הגיע אל קצו הקיץ הגדול והסוער. נדמו רעש תנובות וזמר הפרות. התפרקו גנים, עייפו שדות. אל השולים נאספו ההמולות, ואחרית-דברים נפגשת עם ראשית דברים חוזרים, ובאוויר הרווי מתיקות של תשרי באים קולות חיים מעומק לא נודע.

אסיף. פניך אל מרחבי הלחם והפרי. ואזניך קשובות אל החולף ואל הבא. אל מול שמש מקדימה לשקוע, מעבר לתמרות אבק שבשדות- עולים פניו האחרים של הקיים, ואתה עושה חשבון עם עצמך, עם אדם ועם עולם. עם אחרית ועם ראשית חוזרת. וחשבונך עובר אל דממת האבן, הזוכרת.

עייפות רבה ועומק של ראות. אתה רואה עיניים רתוקות, משובצות באתר דמדומים, עיני רעים יורדי דומה, עיניים כמהות של ראשונים ואחרונים, של ישישים וצעירים, שאהבתם שפוכה על אלה הרגבים.

אסיף. אסיף של פרי ומגד תנובות. אסיף תהודות חיים של פה ושל מעבר. ורוח הערביים הטובה מרשרשת בקוצים את סיפור התמיד, של היות וכלות, של זרוח ושקוע.

 

שמות כ"ג

יד שָׁלֹשׁ רְגָלִים, תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה.  טו אֶת-חַג הַמַּצּוֹת, תִּשְׁמֹר--שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב, כִּי-בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם; וְלֹא-יֵרָאוּ פָנַי, רֵיקָם.  טז וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ, אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה; וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה, בְּאָסְפְּךָ אֶת-מַעֲשֶׂיךָ מִן-הַשָּׂדֶה.

 

כיפוף כפות עץ התמר

מסיים יום עבודה. הבגדים רטובים. הראש דופק. השרירים כואבים. עד שנגיע לקיבוץ עם הכלי הכל יתייבש וישכח. למחרת בבוקר. אין זמן. הקצב לא מספיק טוב. אבל מה אנחנו עושים לא נכון? נלמד מהטוב ביותר. רק להסתכל איך קמאי עובד ולספוג קצת. מתחילים. אתמול זה הרגיש יותר קשה. הקצב משתפר. השרירים עדיין כואבים אבל זה חלק מהכיף. באצבעות כבר יש חתכים מהחוטים. אבל המחשבות מרוכזות כולן בידה הבאה, בכפה המתאימה לה ביותר, בזוית המושלמת. והיא נענית לי. מסיים יום עבודה. הבגדים רטובים. הראש דופק. השרירים כואבים. עד שנגיע לקיבוץ עם הכלי הכל יתייבש וישכח.

מסיים יום גרעין. השרירים כואבים. המוח מתפוצץ. מחשבות עפות לכל עבר. חושב על הפעולה שלא הצליחה, על זאת שכן. המסר היה ברור? והשיחה עם החניכה? האם הדברים שאמרתי לה נמצאים אצלה בראש כמו שהדברים שהיא אמרה לי מטרידים אותי עד שאני לא מצליח להרדם?

כששואלים אותי מה אני עושה בחיים אני תמיד מתבלבל. אני חקלאי בקיבוץ של מחנכים. מחנך במטע של חקלאים. קודם מחנך או קודם עובד אדמה? זה לא משנה. בסוף היום אני נשאר עם אותה השאלה  ועם אותו הרצון לקום למחרת בבוקר ולהיות אדם טוב יותר.                     

שלו

 

אסיף 

מילים: איתמר פרת

לחן: נעמי שמר

 

אסוף את המעשים

את המילים והאותות

כמו יבול ברכה כבד משאת.

 

אסוף את הפריחה

אשר גמלה לזיכרונות

של קיץ שחלף בטרם עת.

 

אסוף את כל מראות פניה היפים

כמו את הפרי ואת הבר.

האדמה היא אפורה מתחת לשלפים

ואין לה עוד לתת לך דבר.

 

ואין יותר גבעול חולם על שיבולתו

ואין יותר נדרי ואסרי

רק הבטחת הרוח כי הגשם בעיתו

עוד יחונן את עפרה בתום תשרי.

​

קטע קריאה

ובסוף הקיץ תעמוד מול השדה, תלמיו - תלמיך, להביט בשיבולים הערומות; בודדות ללא פרי אהבתן. טעמה של התרגשות הקציר, תנועת החרמשים וריח הדגן עוד דועכים בך מעט, אוזלים מקצות אצבעותיך. בתום שנת עמל, מול שדה חייך, תחושת משקל אדיר וריק גדול, גדול מאוד. תחת השמש, אין מתחדש.

משל החינוך כעבודת אדמה; באילו עונות הוא נשקל, באילו מחזורי זרע נמדד? המחנך והפרי, איש האדמה והחניך לסירוגין וחוזר וחלילה, במחול חריש - זריעה - קציר. והגשמים - ברוכים? והשנים - שמוטות? התלמים ארוכים, וסופם געגוע.

למדני אלוהי ברכת גשמים, ומחולות קציר, למדני שירים פשוטים על לחם ואת שיר האסיף, למען אדע חדש כל יום תחת השמש, למען אלמד לשמוח את עמלי.

נמרוד

 

דברים ט"ז

יג חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ, שִׁבְעַת יָמִים:  בְּאָסְפְּךָ--מִגָּרְנְךָ, וּמִיִּקְבֶךָ.  יד וְשָׂמַחְתָּ, בְּחַגֶּךָ:  אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ, וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ.  טו שִׁבְעַת יָמִים, תָּחֹג לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ, בַּמָּקוֹם, אֲשֶׁר-יִבְחַר יְהוָה:  כִּי יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ, וְהָיִיתָ, אַךְ שָׂמֵחַ. 

 

הללויה 

מילים: יענקל'ה גלפז

 

אדם חוזר וקציר יומו

צנוע הוא ודל,

ועל גבו צרות החול

עומסות לו כמגדל.

ולפניו רואה פתאום

את שתי עיניה של ביתו

והוא אז שר, והן איתו

שרות הללויה.

 

הללויה, וזה השיר

עולה מכל פינות העיר

כשהאדם ושתי עיני ביתו

שרים הללויה.

 

בונה אדם את בנייניו

מהבל וקלפים,

יום יום טורח ועמל

יום יום הם נטרפים.

אבל אל מול חורבן קלפיו

עולה השמש מעליו

והוא אוסף אותם אליו

ושר הללויה.

 

הללויה וזה השיר

עולה מכל פינות העיר

כשהאדם אוסף את כל קלפיו

ושר הללויה.

 

פרושים ימי פני האל

יודע הוא דרכי

וכל שירי כמו תפילות

שולחו למרחקים.

וכשיגיע סוף התוואי

אנעל בשקט את חיי

ושיר חדש צעיר וחי

יושר הללויה.

 

הללויה וזה השיר

עוד יעלה בכל העיר

והוא חדש והוא צעיר וחי

ושר הללויה.

 

ויקרא כ"ג

לג וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  לד דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר:  בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם, לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה, חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים, לַיהוָה. 

לט אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, בְּאָסְפְּכֶם אֶת-תְּבוּאַת הָאָרֶץ, תָּחֹגּוּ אֶת-חַג-יְהוָה, שִׁבְעַת יָמִים; בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן, וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן.  מ וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים, וַעֲנַף עֵץ-עָבֹת, וְעַרְבֵי-נָחַל; וּשְׂמַחְתֶּם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם--שִׁבְעַת יָמִים.  מא וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיהוָה, שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה:  חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ.  מב בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ, שִׁבְעַת יָמִים; כָּל-הָאֶזְרָח, בְּיִשְׂרָאֵל, יֵשְׁבוּ, בַּסֻּכֹּת.  מג לְמַעַן, יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם, כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:  אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

 

יהי הכל 

מילים: ברטולד ברכט

 יהי הכל

שייך לכל שיוכל

להטיב עימו

שיוכל להטיב עימו

 

הילד לאישה האימהית

למען יגדל

העגלה לעגלון הטוב

למען ינהג בה היטב

והאדמה, למשקים אותה מים

למען תתן פריה בעיתו

 

הנה הסתיו כמעט ונשכח

המלאכה, תמיד היא בשפע. הסתיים החופש הגדול על מפעליו, התחיל הגדיד, האסיף שלנו, מאופיין בימי עבודה ארוכים, דברים שהבטחתי לגמור טרם גמרתי, עוד לא סיימנו שנה וכבר החלה שנה חדשה, ידנו עמוסות לעייפה במשימות ישנות וחדשות. בתוך ההמולה יש עוד המולה...

אז למי יש זמן? מי שם ליבו לדברים קטנטנים? מי מוצא בשגרת יומו את הסבלנות לעקוב אחר חילוף העונה? לשינוי הצבעים?

זה מתחיל בכך שהשמש כמו מתעצלת לקום בבוקר ומזדרזת לרדת מדי ערב. ממשיך בנחליאלי  מזדמן שעוצר לנוח במטע, בקיבוץ. בלילה אפשר לשמוע להקות עגורים חולפים בשמיים קוראים קריאות רמות. ולפתע עננים! בבקעה אין עננים בקיץ, בבקעה הקיץ ארוך. כבר שכחתי שיכול להיות אחרת, קריר, נעים, מעונן! שיכול להיות לא קיץ. הנה גם הזבובים הגיעו, מציקים, משגעים, מזכירים בדרכם הנוראית את שכמעט ונשכח,את בוא הסתיו.

נוה

 

נחליאלי 

מילים: אהוד מנור

 

שרב כבד בחוץ

וכאן יושב אני

והוא עומד ליד שלולית

נראה קצת עצבני

אני קורא לו ציף ציף ציף

מביט אל תוך עיניו

והוא עושה תנועות חדות

בראש ובזנב.

 

נחליאלי, נחלאלי , נח לי נח לי אלי

מונח לי אלי מונח לו אלי,

אלי

מול חלוני.

 

אני מניח פרורים

על אדן החלון,

ומחכה ומתחבא

מאחורי וילון.

הוא מתקרב בסיבובים,

ודילוגים קטנים

אבל פתאום הוא מתחרט

ועף אל השכנים.

 

נחליאלי, נחליאלי, נח לי נחל לי אלי

זנח לי אלי זנח לו אלי

אלי

את חלוני.

אני צועק לו - מנוול,

חזור אתה תזכור

פתאום שוכח לגמרי

שהוא בכלל ציפור.

הוא לא רוצה להתיידד

כן. זהו המצב

הוא בא רק להודיע לי

שעוד מעט כבר סתיו.

 

נחליאלי , נחליאלי, נח לי נח לי אלי

ברח לי אלי ברח לו אלי,

אלי מחלוני.

 

יושב ומשחק קלפים בערב יום סתווי

והיא עומדת במעגל ומביטה סביבי.

אני כאילו לא מרגיש רך רק עושה את עצמי,

לא לא לא לא לא לא יכול למצוא את מקומי.

 

נחליאלי, נחליאלי, נח לי נחל לי אלי

ואין לי אלי ואין לא אותה

ולא נחליאלי.

 

 

 

קטע קריאה

פעם בא הלך נודד במדבר לחורשת התמרים הגדלים על מעיין, עייף רעב וצמא. ישב בצל התמר, שתה ממי המעיין, אכל מפירותיו ושבה נפשו. כשעמד ללכת אמר: תמר, תמרה, במה אברכך? שיהיו פירותיך מתוקים- מתוקים הם, שיהיה צילך נאה- הרי צילך נאה. שיאה מעיין מים עובר תחתיך- כבר מעיין מים עובר תחתיך. אלא- יהיה רצון שכל הנטיעות שיטעו ממך יהיו כמותך.

בברכה זו נתברך ונברך את נטיעות חיינו הקיבוציים.

א. בן גוריון