הקריעה 

היום יפסק כל דיבור. כל הקולות הרמים יסולקו

מן הבמות. עד שנוכל בשתיקה-של-צור לקלוט את גדלות

השיירה הבאה לקראתנו, ממרחבים שרופים.

בפה בקוע ממכות-אש נקרא בשמות המחוברים

עמוד אחר עמוד. טור אחר טור. שם אחר שם –

ולא נוצר עוד הניסוח שיכיל את האחד וכל עולמו;

נער ונער וחלום בגרותו. איש איש וסודו. לוחם ולוחם בדמו.

והקריעה היא על חזה כל בית-ישראל.

הם היו הערבוּת הצרופה שנועדה לגאול אותנו

מהקצב-החוזר של קרבן-הדמים. כל צורות החלום של הארץ

הזאת חקוקות במותם – במסירות הנפש, בעוז ובתימהון.

על כן בוכים עפר ואפר ואין את מי לרחם.

עמי עומד היום עם פצוע ואינו יודע כי מתפלל הוא.

שתהא נשמתם צרורה בצרור החיים-שעלינו-לחיות

במוצא יחידי לאשר הוא עתיד.

הארץ תחזור אל מקורה לאחר שעבר אותה הרעם –

ארורה! אם תחזור לסורה.