זהו טעם המערכה 

לא נרכּין ראש ולא נשלים עם המערכה הזאת, ונסיק ממנה את כּל המסקנוֹת הפּוֹליטיוֹת והישוּביוֹת. וכשתיגַמר המערכה, לא נראה את עצמנוּ חייבים בּרגשי-תוֹדה לשליטי הארץ, בּאשר החזירוּ לנוּ חוֹק וּמשפּט, אלא נתבּע סדרים וּמשטר אשר יבטיח אוֹתנוּ מהישנוּת המערכה האיוּמה.

אך אם לא ששים יוֹם ויוֹתר, אלא פּי כּמה תימשך המערכה, אם בּקרבּנוֹת נוֹספים, אם בּחלק גדוֹל יוֹתר של יצירתנוּ תעלה לנוּ – האם לא נעמוֹד בּה? אחרינוּ: עבדוּת וניווּן. לפנינוּ: קוֹממיוּת ועצמאוּת. זאת היא המערכה. עד מתי? כּך שוֹאלים. עד מתי? עד שכּוחוֹ של ישׂראל בּארצו ידוּן למפרע לתבוּסה כּל התקפת האוֹיב, בּאשר הוא שם; עד שהנלהב ביוֹתר והנוֹעז בּיוֹתר בּכל מחנוֹת האוֹיבים בּאשר הם שם, ידע: אין אמצעי לשבּוֹר את כּוֹח ישׂראל בּארצוֹ, כּי הכרח-החיים אתוֹ ואמת-החיים אתוֹ, ואין דרך בּלתי אם להשלים איתוֹ. זהוּ טעם המערכה.