על הקדיש בקיבוץ
את ראשית הקיבוץ אפיינה מגמה של התנערות אידאולוגית מהדת והמסורת. בחלק מהקיבוצים לא נהגו לומר קדיש על קברו של המת, וטקס הקבורה הקיבוצי כלל בעיקר הספד אישי, דברי שירה או קריאה מתאימים. אולם בחלק מהקיבוצים התעורר צורך בטקסט קבוע, נוסח הקדיש, שיאמר בטקסי אבל.
במספר קיבוצים נעשו ניסיונות לנסח "קדיש" שיבטא את רוחם ואמונתם של החברים והחברות. עם השנים, תוך כדי דיון וויכוח על הקדיש, שבו בקיבוצים רבים גם לקריאת הקדיש המסורתי.
המתנגדים ל"קדיש" המסורתי ראו בו טקסט דתי שאינו מעלה כלל את האדם ופועלו, מהלל את בורא העולם ומעלה על נס ערכים שאינם הערכים הקיבוציים – הומניסטיים.
לעומתם טענו המצדדים בקריאת ה"קדיש" המסורתי כי הטקסט המסורתי מאפשר את הקשר והזיקה למסורת היהודית לדורות הקודמים ולכלל ישראל, ושיש בצלילו המתנגן של הטקסט העתיק יכולת לגעת ברובד רגשי, מעבר לתכנן של המילים.
תחומים נוספים
