קינת האב

הן לא סופדים לחייל בנפלו, רק על עצמי אקונן.

מעתה מי יאיר לי את פניו כמו שידע ילדי להאיר פנים?

מי ישמח לקראתי, כמו שידע הוא לשמוח ולצחוק מטוב לבו?

הוא ידע לצחוק והיה בצחוקו משום השבת הנפש. הוא ידע לחייך ולהעלות בחיוכו גהה ללב הכואב.

ועד מה ידע להניח את ידו על כתפך ולגלול ממך, רק בהנחת ידו בלבד, את כל הכבד והמעיק עליך.

הוי! מי יסעד את אביו מעתה? מי יסעד את האב אשר שכל את אהוביו?

מה צפוי עוד לאבא זה? -

ילדי, שכה יקרתם לי, וכל אותם הילדים היקרים שנפילתם קדמה לנפילתכם ושעודם נופלים אחריכם: ... נשארתם מעבר לכל. אנו נחוג, נגיל, נצהל, נהלל אתכם, נעלה על ראש שמחתינו את הגיבורים האלמונים. ואתם? הריני חרד מאוד להוציא מבין השפתיים את המילים הרועדות ביניהן…

אנו נירש אתכם, מה מרה ומחרידה המחשבה הזאת, מי ידע, מי יחוס לנשאר ערירי בין גלי השמחות?!