חג גדול ונהדר היה היום ההוא, יום חגיגת הבר-מצוה בבית נחום רבינוביץ. בעבודת החג הזה

ובהכנתו עסקו ידים הרבה, והמנצחת על כל העבודה היתה האם הזקנה מינדי, שלבשה ביום ההוא

את בגדי יום-טוב החמודים אשר אתה בארגז וחבשה לראשה את הצניף היקר אשר לה ונהגה ממשלתה ביד רמה, כשליט עליון, שהכל מצווים ועומדים לעשות פקודתו. בלעדיה לא הרים איש את ידו ואת רגלו, ועל-פיה נחתכו כל העניינים ונפתרו כל השאלות: את מי מאנשי העיר יזמינו לסעודה ואת

מי מהקרואים יושיבו בראש, אילו קערות יגישו לשולחן בתחילה ואילו לבסוף, אילו מאכלים יאכלו

ואילו משקאות ישתו. ובשעת-מעשה באה בריב עם כל בני הבית, בכולם שלחה גערתה, ואפילו את

פני בר-המצווה בכבודו ובעצמו לא נשאה בשעת-חירום וגערה בו בנזיפה, כי במקום שיושבים

אנשים ישתדל להיות איש: לא ישוך את צפרניו, לא יצחק ולא יצחיק את האחרים – בקצור, לא

יהיה נער שובב, ההולך אחרי שרירות לבו.

 

מלבד הקהל הרב, שנקרא לבית נחום רבינוביץ מבית-הכנסת, תיכף לאחר התפלה, התאספו

ובאו כל בני-המשפחה: הדודה חנה ובניה, הדוד פיני ובניו ושאר הקרובים והידידים. בין

הבאים, כמובן מאליו, היה אף המלמד רב משה-דוד, לבוש קפוטת השבת הרחבה וכובע של פלוסין

מדולדל, שניטל צבעו ממנו, על ראשו.

 

הנה הגיעה השעה, שעת הבחינה הגדולה, בר-המצוה צריך היה לעלות על השלחן ולהתחיל

בדרשתו – והמלמד רב משה-דוד נתעורר פתאום ונתרגש: גבו הכפוף נתמתח ונתישר, גבות

עיניו השחורות והעבותות נזדקפו ועיניו החדות ננעצו ודבקו בפני תלמידו. בוהן ידו

חתרה כמאליה חתירה אחת באויר מלמטה למעלה, כמקל זה ביד המנצח בנגינות, - והאות ניתן

לבר-המצוה להתחיל בדרשה.

 

והתלמיד, בר-המצוה הנפעם והנרגש, כשעלה על השלחן ועמד מעל לראשי המסובים וראה את עיניהם, התלויות אליו ומחכות לאמרי-פיו, כמעט נפל על פניו מגודל הפחד. עיניו חשכו, ברכיו פקו, לשונו יבשה ודבקה אל חכו וכל חושיו נתבלבלו. דומה היה כמהלך על גבי הקרח. עוד מעט יבקע

הקרח מתחת רגליו – והוא וכל הקהל עמו ירדו תהומות. ואולם רק רגע אחד ארכה מבוכתו זאת. ברגע השני, למראה מבטי עיניו של רבו וחתירת בוהן ידו, התחזק ורוחו שב אליו. וכיון שפתח בדרשה, מיד פגה חרדת לבו ואימת-הצבור לא בעתתו עוד. מוחו נעשה צלול, קולו הלך וחזק, והוא גופו היה כהולך לבטח דרכו, כפוסע על פני גשר של ברזל. מרגע לרגע התלהב יותר, עד כי הרגיש חום נפלא בכל אבריו, מין מתיקות נעימה, אשר כמוה לא הרגיש מעולם, והדרשה שטפה מפיו למישרים, כשמן הטוב השוטף מפי הצלוחית...

 

ואף-על-פי שכל אותה השעה, אשר עמד בר-המצוה על השלחן וסובב אצבעו באויר אחרי בוהן ידו

של רבו, היו כל חושיו נתונים לדרשה, בכל זאת לא גרע עיניו גם מן המסובים, היושבים מסביב

ומקשיבים לדבריו, התבונן אליהם מדי פעם בפעם וראה את עיניהם ואת הסבר פניהם עם כל

תנועותיהם והעויותיהם, דבר לא נעלם מעיניו.

 

את כל המסובים ואת כל תנועותיהם ואת העויות פניהם ראה בר-המצוה. ואפילו את פני חבריו

ראה – אלה הנערים הפוחזים, אשר מתחילה נתכונו להצחיקו ברמיזות עינים ולהטותו מן הדרך,

ואחר-כך עמדו כולם בלי-נוע, פוערים פיהם, מחרישים ומשתאים ומקנאים בו.

ראה בר-המצוה. הנה נתקלו עיניו בפני אביו הקורנים. ניכר היה, כי אין אדם מאושר בעולם

יותר ממנו. קומתו נזדקפה, ראשו הורם, שפתיו נעו אחרי תנועות שפתיו של בנו הדורש, פניו

הבהיקו ורחצו בעדנים ועיניו הציצו פעם על הקהל, פעם על אחיו פיני, פעם על הרב משה-דוד ופעם

על אם בר-המצוה.

 

והאם, חיה-אסתר הקטנה? זו עמדה בענוה ובדרך-ארץ מרחוק, במקום ששאר הנשים עומדות, חבושה במטפחת המשי של שבת, כולה נרגשה ונפעמה, נאנחה בחשאי, מפרקת את אצבעותיה בבת-אחת, ושני אגלי דמעה, כשני פנינים מזהירים, ירדו מעל לחייה והתנוצצו באור השמש על פניה המאושרים.