א. מסע בבלורית שחורה

זוג צמות על עורפה, מכנסיים קצרים,

אהבה, ידידות ושמחת נעורים.

חמה מלטפת, כחול הרקיע,

קוראות הפסגות אל ההר להגביה.

כאן גוונים מלוא הנוף, ניחוחות של פריחה,

ורעים המושכים כל הדרך איתך.

מתנשפים, מזיעים ומטפסים עוד ועוד,

אל פסגות של רעות, אהבה ותקוות.

אם עמוס התרמיל  הנתיב הוא תלול,

ובדרך ההרה השביל לא סלול,

אבל יש בשביל מי, ויש בשביל מה,

מגייסים עוד כוחות למלוי המשימה.

מלוא העין נפרש המרחב שנכבש,

והלב מתרחב וגאה, בהמשך מתגלה לו עוד צוק חדש... גם עליו נתגבר כנראה...

 

ב. מסע בשיער כסוף (או קרחת וראש חשוף)

זרח השמש ובא השמש

ידע המרחב גם פריחה גם כמש,

חלפו ימי קיץ, שטפו הגשמים,

כבר הכסיף השיער מרוב ימים,

בעונות הקרות ובימים של שרב,

בגנים העמיק השורש -                  

בהגיע יומה של שלכת זהב

נושרים  העלים  גם בחורש...

החמה עוד קופחת,  השמיים אורים

אך הרגל - כושלה בנתיבים אחרים:  

ההר שבעורף מטיל את צילו

השביל מתפתל במורד ממולו,

ונדמה ,מאי שם, צליל חליל אחרון,

מתגלגל בנקיק המושך למדרון.......  

אך הנה מבצבץ בשולי המשעול

ציץ חדש וירוק, עלה וגבעול,

דומם הוא מכריז בלא צליל, ללא קול:

"הדשא כאן אף על פי כן – לא יבול !"

 

כי בתחתית הגיא המולת רננים:

בשביל מטפסת עדת קטנטנים,

חבר צוהל, עליז ומריע -

גם הוא אל רכס ההר עוד יגיע!