אָז זֶהוּ זֶה, חָבֵר
זוֹכֵר, הִפְצַרְתָּ בִּי כָּל הַיָּמִים.

רָטַנְתָּ שֵׁאֵינִי מוֹפִיעַ בְּבֵיתְךָ, לָדַעַת בְּנֵי בֵיתְךָ
אֲבָל יָדַעְתָּ שֶׁאֲנִי רָצִיתִי, כָּל-כָּך רָצִיתִי
כָּל-כָּך חָשׁוּב הָיָה לִי לְרְאוֹת הַשּׁוֹרָשִׁים
 לְהָבִין כֵּיצָד צָמַח אֶחָד כָּמוֹךָ.

אוּלָם אָז, בְּחֻפְשׁוֹתֵינוּ, רָדַפְנוּ נַעֲרוּת.

אֶתְמוֹל הָיִיתִי, חָבֵר
וְאַתָּה, יָפֶה מִתָּמִיד,
בָּאַלְבּוֹם.

בָּאתִי לְנַחֵם הוֹרֶיךָ, וְהֵם נִחֲמוּ אוֹתִי.

מְחַיְּכִים קִמְעָא, וְאוֹמְרִים: יִהְיֶה פַּעַם טוֹב.

הֲלוּם כְּאֵב נִפְרַדְתִּי
בְּתֹם הַרְבֵּה שָׁעוֹת.

וּבְיָדִי פָּנֶיךָ שׂוֹחֲקוֹת אֵלַי מִן הַתְּמוּנָה.

עֲלוּמוֹת לָעַד.