ואיש חי אל לִבּו סח, מנגד עבר

קרב. ידו את דינך חותכת.

ואתה אל תאמר: יסודי מעפר.

יסודך מן הזר שנפל תחתיך.

            יסודך מן הזר. יסודך מן החי

  שנפל בקרבות הערים או בגיא.

 

זה טיבו של הזמן. זה דרכו הַיָּעוּד.

את הנפש החי השורדת

הוא בורא מן האיש הנופל שדוד

וחותם בה את תו השודדת.

            וחיינו נושאים, בְּיָסְפָם לרוץ אֹרח,

            את חותם המתת וחותם המלקוח.

 

והחי כך אמר: זה אשר מידו

לי נפשי לשלל לא יקום לתוֹכַחַת

אך דומם בורידי, כבסולם אדום,

עם חיי גם חייו עולים יחד.

            עם חיי, בקומם ובלכתם בדרך,

            גם חייו הזרים עולים חרש.

 

עִמָּדִי הוא שֵׁנִי בסולם הַשַּׁנִי

כישות אלמונית ומוחשת

והוא רחש קליל הנבלע בשאוני

כמו רשת קלועה בתוך רשת.

            והוא רחש קליל אשר לא ישמע

  אך שומעים אותו ארץ רבה וְשָׁמֶיהָ.

 

וצחוקי פעמים לא כולו שלי,

וְשִׁקְטִי- שקט זר יְמֻשֶּׁנּוּ,

ואמרתי: "אניס את אחי מגבולי"...

וחרדו הימים כאובדי משענת.

            וחרדו הימים כאובדי משענת

            וְחִשְּׁבָה הִשָּׁבֵר ממלכה נִתְכֶּנֶת.

 

ועד רגע הפקר יתנכל אל חוק

והעיר תתעקם וְעֻוְּתוּ מאזניה.

כי על ברית בין צמודים נִתְכְּנוּ עיר ורחוב

וחברה בתמורות זמניה.

            וחברה בתמורות זמניה

  החושפים עִקָּרֵי אֲדָנֶיהָ.

 

זהו טבע העת ודינה. כמו תנאי

וכמו חוק בל יופר קבעה היא

כי יהיו בְּעוֹמְסֶיהָ איש מת ואיש חי

כך נושאים הם במוט בִּשְׁנָיִם.

             כך נושאים הם במוט בִּשְׁנָיִם,

             נכריים ואחים כמו אש ומים.