אלכסנדר
החנוכיה שלנו
עלון קיבוץ כברי
היה הייתה, ובאורח פלא עוד ישנה, חנוכייה עתיקה ויפה.
היא בת למעלה ממאתיים שנה. היא שימשה משפחת יהודים אמידים, בני קהילת רומא. החנוכייה גדלה וצורתה מזכירה את צורת המנורה כפי שהיא חרותה על כותל שער טיטוס, נישאת על כתפיהם של החיילים הרומאים המובילים את השלל מבית המקדש שחרב.
היא גדולה יותר מחנוכיות משפחתיות, כי היא שמשה ב-"ORATORIO" - בית תפילה של משפחה אשר קיימה מניין בביתה, כאשר בכל הגטו ברומא מותר היה לקיים רק בית כנסת אחד, למרות היות רומא הקהילה העתיקה ביותר באירופה.
עברו השנים, נולד דור אחר דור. רוח הליבראליות נשבה באיטליה. אביב העמים הגיע.
איתו קם הריזורג'ימנטו האיטלקי והיהודים היו פעילים בין האזרחים שלחמו לחירותם.
ביניהם גם בני משפחתנו שהחזיקה בחנוכייה שלנו.
רומא, אחרונה בין ערי איטליה, השתחררה גם כן והתאחדה עם המדינה הצעירה, החדשה והעצמאית.
הופלו שערי הגטו, רוב דייריו יצאו החוצה כשיכורים, לחפש חופש, שיוויון זכויות, כבוד עצמי. התערבבו עם כל העם החוגג, המתחיל חיים חדשים. רצו לשכוח את העבר האפל והמכאיב. נטו להתבולל.
גם במשפחה שלנו חדלו להדליק את החנוכייה בימי חנוכה.
היא הובאה לדירתם החדשה והמרווחת, אך עתה הייתה לחפץ נוי בלבד, יפה ומעניין, לא יותר מזה.
היא נדדה עם הדורות מרומא לנפולי, ומנפולי למילאנו.
ימים קודרים התקרבו לקהילה היהודית באיטליה. השלטון הפשיסטי התקרב אל השלטון הנאצי. התחדשה האנטישמיות במדינה, ואחרי מאות שנים של שיכחה חוקקו חים חדשים ל"הגנת הגזע" - נגד היהודים. בין יתר האיסורים היה איסור להעסיק משרתים ועוזרות בית "אריים". כל עוזרות משפחתנו עזבו, חוץ מאחת - ג'יזלה שמה. היא עברה לישון מחוץ לבית, אך הייתה באה וחוזרת למרות איומי המשטרה.
המשפחה ברחה ועזבה את ביתה. ג'יזלה נשארה לשמור והתנגדה לגזל, אף כי הוכתה מכות נמרצות. היא רצה ממקום למקום לעזור לאמי החולה. וחזרה למילאנו לבדוק מה המצב, מה נשאר.
הימים ימי השואה. היהודים נרדפו על צווארם. הסתתרו, ברחו ממחבוא אחד למשנהו, וגם נתפסו.
סוף 1943. המשפחה החליטה לעשות הכל ולעבור את הקווים בין הצבאות הלוחמים, כדי להגיע לדרום, בו חנו צבאות בנות הברית.
התכנית בוצעה בהצלחה והמשפחה ניצלה.
ג'יזלה לא הסכימה לחצות את הקווים. היא חזרה למילאנו, מצאה מקום עבודה ביום.
ובלילה? בלילה ביצעה את התכנית הפרטית שלה: להציל מה שעוד ניתן להציל מרכוש המשפחה, שאליה הייתה קשורה בליבה. היה ברשותה מפתח של הבית, באמצעותו הייתה נכנסת ו"גונבת" מן הדברים שחשבה אותם ליקרים וחשובים ביותר: כל מה שהייתה בו אות עברית, ספרים עתיקים, כלי כסף, כלי מיטה ועוד. וגם החנוכייה שלנו.
לאט לאט הוציאה החוצה דבר אחר דבר. יחד עם חבר חייה הטוב, חפרה בגינה - בפארק הציבורי הקרוב, בורות, ובהם הטמינה ארגזים קטנים מצופים נייר טול, ארגזים שהכילו מה שהצליחה "לגנוב".
דבר ה"גניבה" התגלה לגרמנים ובנס הצליחה ג'יזלה להינצל.
עברו השנים. נגמרה המלחמה. פסקו רדיפות היהודים. המשפחה חזרה למילאנו וג'יזלה חיכתה להם שם בנאמנות. ליוותה את כל בני המשפחה אל כל בור שחפרה לפני זמן רב ומסרה לידינו כל מה שהצליחה להציל.
בין יתר הדברים - החנוכייה היפה שלנו. והיא איתנו היום, בכברי, ואנו מדליקים אותה כל ימי החג, כל שנה, כולנו יחד עם בנינו ונכדינו. תודה לג'יזלה.
עוד לחג >
