עשרה בטבת
ספרות ושירה /

הרב חגי גרוס

הייתי בין הבוכים

הייתי בין הבוכים. בין אלו אשר ראו את הבית הראשון בתפארתו וכעת רואים את יסודות הבית השני. אך במקום לעלוז ולשמוח, עיני מלאו דמעה. לא קל המעמד, לא קל להיות כאבל בין חתנים, אך הרגשות מאיימים להציף את הלב.
אני, שזוכר כילד את הבית הראשון בתפארתו, את שירת הלוויים, את מראהו הנהדר של כהן גדול בצאתו מבית קדשי הקדשים , לא יכול לשמוח היום, כאשר אני רואה את ירושלים חרבה ואת המזבח ניצב כמתריס, כזועק על מה חרבה ירושלים.
זוכר אני את תחילתו של הסוף. את אותו יום חורף ארור, עשירי בטבת. הקור בירושלים היה מקפיא. מן השמים בכו ביום בו נשמעה קריאתו של הצופה – מצפון נפתחה הרעה.

רצנו על החומה הצפונית. המראה אשר נגלה לעיננו לא ישכח לעולם. קרניה האחרונות של השמש השוקעת נשתברו על עשרות אלפי המגינים, על הלהבים הממורטים. הארץ כולה רעדה משאון פרסות הסוסים ומהלמות צעדי הלגיונות הבבלים.
פחדנו. מעולם לא ראינו כל כך הרבה חיילים. הסיפורים אשר סיפרו המבוגרים אודות אכזריות הצבא הבבלי ועל כוחו, על דמותו המפחידה של נבוזראדן "רב הטבחים", הפכו למוחשיים.
אני זוכר עדיין את מועצת העיר ירושלים בראשותו של צדקיהו המלך. ניתן היה לחוש את המתח באוויר. צדקיהו גילה מנהיגות, המחסנים מלאים אוכל, בורות המים עולים על גדותיהם ומחסני העצים משופעים בעצים. "אין מה לחשוש ממצור" – הרגיע.


בפועל, הכל השתבש. אנו, שלא האמנו שהבבלים יחזיקו מעמד בקור המקפיא של ירושלים בחורף, או שישרדו את היובש והצמא של ההרים בקיץ, ראינו בעיניים כלות כיצד עוברים החודשים והשנים והמצור נמשך.

שלוש שנים תמימות נמשך המצור. שלוש שנים בהם הלך מלאי האוכל ואזל, יבשו הבורות ותמו העצים להסקה. כל הקורבנות אשר הקרבנו, כל התפילות אשר התפללנו, לא עזרו. עודני זוכר את ירמיהו סובב ברחובות ומנסה להחזיר את העם בתשובה, אבל מאמציו היו לשווא.
בשנה האחרונה למצור הייתי עד למראות נוראים אשר אותם אשא עד יום מותי. ראיתי כיצד נשים מבשלות את פרי בטנן, כיצד בחורות ירושלים מתחננות למאכל ואין נותן, במו עיני ראיתי עוללים נפוחי בטן מושלכים ברחובות ואימותיהן מקוננות חסרות אונים.
והמנהיגים? גם הם עמדו חסרי אונים. השרים, הכוהנים ואפילו המלך היו סובבים כסהרורים ברחובות, מנסים לעודד. אך ההרגשה הייתה של עדר ללא רועה.


לאחר שלוש השנים הכל הסתיים. בעיצומו של הקיץ, ביום השבעה עשר לחודש תמוז, הובקעה החומה והכוחות הבבלים זרמו לעיר. את כל תסכולם על משך המצור הממושך הם הוציאו על תושבי ירושלים. הם ריטשו נשים הרות, הרגו עוללים, רמסו זקנים והנורא מכל - שרפו את בית המקדש.
בדיעבד נודע לנו כי יחזקאל הנביא כבר ידע על היום. יחזקאל ניבא לאחינו, אשר היו בגולת בבל, כי בעצם היום הזה יבוא מלך בבל ויסמוך מצור על עירנו ירושלים. התברר כי יחזקאל צדק. לו רק יכולנו גם אנו לדעת את מה שידעו אחינו בבבל, אולי הכל היה נראה אחרת.


יצאנו לגלות הארוכה בבבל. רבים נספו בדרך, רבים עוד יותר נמכרו לעבדים ולשפחות ללא כסף, משפחות הופרדו, בנות ונשים נאנסו, ילדים וזקנים הושלכו בצד הדרך מאפיסת כוחות.
אני זוכר את הויכוח בגולה - האם להכריז על אותם תאריכים נוראים כימי צום. פנינו לירמיהו, התייעצנו עם זכריה. כולנו הרגשנו כי את העשירי בטבת חייבים לזכור. כי את התאריך הארור אשר ממנו הכל התחיל, חייבים להנציח כיום צום.


וכעת, רגלי ניצבות שוב בשערי ירושלים. הייתי בין הבודדים אשר עלו עם עזרא מגלות בבל.
דלת העם חזרה לירושלים, העשירים נשארו שם.
והיום עיני דומעות. עיני דומעות לא רק בגלל ההשוואה עם תפארת בית המקדש הראשון, אלא בגלל כל אותם מאורעות אשר טורפים את שנתי וטורדים את מנוחתי, מנוחת אדם זקן אשר נולד בירושלים, יצא לגלות וחזר לציון על מנת למות ולהיקבר בה.

זכרו נא בני היקרים והעבירו זאת לדורות הבאים: עשירי בטבת היה היום, היום בו הכל החל. אין לי צוואות רבות, אין לי רכוש לחלק, אולם זאת אבקש מכם - צומו ביום זה. זכרו את המצור הנורא אשר הוביל לחורבן.

עוד לחג >