ישעיהו לויט
הציפור והנץ
על פי אגדה
ויהי בימים ההם, כאשר היוונים לחצו את היהודים יושבי ארץ יהודה בגזירות קשות, באו יהודה המכבי ואחיו אל אביהם מתתיהו החשמונאי. הם עמדו לפניו ופתחו ואמרו:
אבא, עד מתי נסבול את עול היוונים הרשעים הללו? ראה איך הם מתעללים בנו, שודדים וחומסים ככל העולה על רוחם הרעה. אין בנו עוד כוח לשאת את השעבוד הנורא הזה. איננו יכולים עוד לסבול את החרפה הזו. זהו זה. הגיע הזמן לקום ולהילחם ביוונים עד הניצחון.
שתק מתתיהו הכהן זמן ארוך, ואחר כך אמר כמתוך מחשבה עמוקה:
ה’ יעזור. היזהרו. אל תחפזו. ידעתי גם ידעתי את הסבל הנורא שכל העם סובל ברחבי הארץ. ידעתי על השוד והחמס, ידעתי על שפיכת הדמים של גדולים וקטנים, ידעתי את החרפה הרומסת את כבודנו. אבל אוהבי שלום אנחנו. ואין מי בעולם, היודע שלום ואוהב שלום ורודף שלום כמו שידענו אנו בתורת ה’ הקדושה. וחלילה לנו לשפוך דם. אם נקום למלחמה, נשפוך דמים רבים. האם ראוי לנו לעשות כן? האם נכון לנו לקנות לנו חירות במחיר דמים רבים. האם נוכל להילחם באויבינו האכזרים הללו, שכוחם רב ועצום בחיל כבד ובכלי משחית רבים? מה אנו, מה כוחנו, מעטים אנחנו לעומתם, דל כוחנו למולם, עמלנו בתורה שלא כמותם..", והוא המשיך להרהר אל מול מבטי הבנים. הבנים שתקו, אך יהודה קם ואמר: אבינו, ידענו מה גדול הסבל הבא מן המלחמה, אבל לא נוכל עוד לשתוק. טוב לנו למות בני חורין מלחיות חיי עבדים.
דבר דברך ונקום ונעשה. מתתיהו הביט בבנו האמיץ בהערכה רבה, אך השיב בשפה רפה ואמר: הניחו לי ואלך אל המדבר. שם בשלוות המדבר אהרהר בדבר. אתפלל לפני ה’, ואחשוב על מגמתנו. אלך לי, ועוד מעט ואשוב לומר לפניכם את עצתי.
מתתיהו קם ויצא ממודיעין אל עבר מדבר יהודה. הגיע למקום, וישב לו על אבן גדולה שהייתה מונחת בפתח מערה. לפתע שמע קול ציפור. הרים את עינו וראה ציפור קטנה המרחפת מעל הקן ומאכילה את גוזליה. מתתיהו הרהר בלבו: והלוואי, אם היה עם ישראל כמו הציפור הקטנה הזו, שחייה חיי חופש, ואין מי הבא לגזול ממנה את קנה, ואין מי שמתעולל בה או בגוזליה, ואין היא צריכה לשפוך דם. כך הוא הרהר, עד שלפתע הוא נבהל מקול שריקה חזק שמלא את האוויר כמו קול סערה הקרבה ובאה.
מתתיהו הרים את עיניו במהירות, וראה נץ שחור וגדול היורד בטיסה אל עבר קן הציפור. הוא הביט לראות מה יקרה, וראה את הגוזלים מנפנפים ברעדה בכנפיהם הקטנות, משמיעים ציצים נבהלים ומביטים אל עבר אמם בזעקה לעזרה. הציפור לא ברחה.
היא נותרה עומדת במקומה מעל הקן, והיישירה את מקורה כמתכוננת להילחם.
ומתתיהו רואה, ולבו מתמלא רחמים, כשהוא מהרהר: כמה מסכנה היא הציפור, וכי מה ביכולתה לעשות, מה כוחה אל מול הנץ השחור והגדול הזה, מה היא יכולה לפעול במקורה הדק כנגד מקורו הקשה והחד של הנץ, רק מעשה פלא יוכל להושיעה ואת ילדיה. והנה קם הפלא והיה: הנץ התקרב בטיסה מהירה אל הקן, וכשהגיע קרוב קפצה לעברו הציפור ודקרה אותו בכל כוחה.
הנץ נבהל מפני תעוזתה, השמיע קול כאב ופחד וברח. והציפור, חזרה אל הקן אל גוזליה הנפחדים.
עוד לחג >
