וביום הזכרון אמרו הלוחמים והמורדים:

אל תציבו אותנו על כן להיבדל מן הגולה באור יהל.

בשעת הזכרון הזאת אנחנו מן הַכַּן יורדים

לשוב ולהתערב באפלה עם קורותם של המוני בית ישראל.

 

אמרו הלוחמים והמורדים: יום העדות

סמלו העיקרי ואמיתי אינו מתרס נֶאְדָּרי בלהבות

ולא דמות עלם ועלמה אשר הגיחו להבקיע או למוּת,

כדרך התמונות הנצחיות של מרידות-עולם דולקות ולא כבות.

 

לא זוהי מחצבתה של התקופה. אל נעַטֵּר לה את דגלי הקרב

לראות בהם את מיצויה, את גאולת כבודה וצידוקה.

אמרו הלוחמים והמורדים: אנחנו חלק מן העם הרב

וחלק מכבודו וגבורתו ומֵהֶמְיַת בכיו העמוקה.

 

אנחנו חלק מן הזמן שאין לו אח ושידחה את שגרתה של המליצה

ושגרתם של הסמלים אשר לא בם ניצב הוא גלוי פנים.

הללו שנפלו נִשְׂקָם ביד, אולי לא יקבלו את המחיצה

בינם לבין מותן של הקהילות ועד לגיבורי הפרנסים ושתדלנים.

 

אנחנו שראינו את הזמן באימתו ובגדלותו החשכה,

אנחנו שראינו גבורתו אשר רבת פנים היא כתולדות העם,

אנחנו הברק אשר פלח שָׁמָיו, אך לא נקום במרכזו כפסל מסכה

של קומץ אשר בו עילוי נפשה של התקופה כי בחותם הקרב נחתם.

 

על כן אומרים אנו הלוחמים והמורדים: מהות היום הזה

אינה רק זו המּוּאָרָה ומּוּדְגָשָה בנאום ועל הכתב ביד אחֵינו.

החרב השלופה, הקרב והמיתרס, אין מי יִשְוֶה להם בכל המעשה,

אבל לא הם בלבד סמלי יום-זיכרון ולא בהם שוכן הוא.

 

כבודה של האומה - את צידוקו העילאי והיחיד

אל יבקש כמצטדק לאמור: נלחמתי והנפתי נס המרד...

המרד הוא רק תו אחד בפרשה. לא הוא היה לה צומת ותכלית

ועל כבוד עוד יתחרה העם הזה עם כל אומה אחרת...

 

אמרו הלוחמים והמורדים: מגבורתו ומכבודו חלק העם

גם לאבות יהודיים אשר אמרו: "שואה תמיט עלינו המחתרת",

וגם לאותו ילד או ילדה אשר הלכו-הלכו עד אם אבדו אי-שם

ולא הותירו כי אם גרב לבנה קטנה בבית-הארכיון על אבן למזכרת.

 

גם אלה מסמלי הזמן ומלחמתו ואל נכהם בברק החרב מנדנה

כדין עמים שלא עמדו בניסיון כזה מימי שמים.

כזאת אמרו הלוחמים והמורדים ויהי העם שומע ולא נע

וכוכבי אל עדים על פני השניים.