החורף בא בפתאומיות רבה.

כאשר עזבת אותנו, היה עדיין קיץ.

רק חודש עבר מאז, אך עדיין היה זה קיץ.

כאשר נודע לך דבר פרוץ המלחמה, שהית בבריכת השחיה.

אתה היית זה, אשר הודיע לי את הבשורה הרעה.

כאשר באת אלי, היית לבוש עדיין בגד ים רטוב: "אמא, פרצה מלחמה" אמרת.

החורף בא בפתאומיות רבה.

יהיה זה חורף עצוב מאוד, חורף עצוב ביותר.

האוויר בבוקר קר וצלול.

הנוף, המשתקף באוויר הבוקר השקוף, עדיין יפה כפי שהיה.

אך משהו השתנה. אין בו אותה חמדה.

כאשר הלכת, היה עדיין קיץ,
ורק שלושים יום עברו מאז.

אך בין הקיץ הזה והחורף הזה
מפריד עולם שלם.

החורף בא בפתאומיות רבה.

קיץ היה כאשר הלכת.

אך בין הקיץ הזה והחורף הזה
איננו מפריד הסתיו, כפי שהיה תמיד. בין הקיץ הזה והחורף הזה
מפרידה המלחמה. בין הקיץ הזה והחורף הזה
מפריד המוות.

חיוכים רבים מתו בסתיו הזה,
חיוכים רבים מתו.

וגם החיוך שלך מת, בני.

החורף בא בפתאומיות רבה.

קיץ היה כאשר הלכת.

חיוכך היה עדיין ממשי, חי, בקיץ כאשר הלכת.

עכשיו החיוך שלך עוד קיים רק על נייר הצילומים.

רק בדמיוננו הוא קורם עור וגידים. רק בדמיוננו הוא עדיין חי.

אני מביטה בפתח הדלת הריקה ומחפשת אותו חיוך מתחת לקורה,
אותו חיוך שאליו היה צריך לשאת את הראש אל על. אך לשוא.

החיוך שלך מת יחד עם הקיץ הזה.

רק בנייר הצילומים הוא עדיין קיים.

החורף בא בפתאומיות רבה.

קיץ היה, כאשר הלכת.

אך בין הקיץ הזה והחורף הזה איננו מפריד הסתיו, כפי שהיה תמיד.

בין הקיץ הזה והחורף הזה
מפרידה המלחמה.

בין הקיץ הזה והחורף הזה
מפריד המוות.

יהיה זה חורף עצוב, חורף עצוב ביותר.

ואחרי החורף יבוא האביב, אך לעולם לא יהיה שוב האביב, כפי שהיה תמיד.

ואחר כך יבוא הקיץ.

קיץ היה, כאשר הלכת.

אך העונה הנוראה ביותר – תהיה הסתיו.

אמא