בִּבכות ילדינו בצל גרדומים

את חמת העולם לא שמענו.

כי אתה בחרתנו מכל העמים,

אהבת אותנו ורצית בנו.

 

כי אתה בחרתנו מכל העמים,

מנֹרוֶגים, מצ'כים, מבריטים.

ובצעוד ילדינו אלי גרדומים,

ילדים יהודים, ילדים חכמים,

הם יודעים כי דמם לא נחשב בדמים -

הם קוראים רק לאם: אל תביטי!

 

ואוכל הגרזן בימים ובליל,

והאב הנוצרי בעיר רום

לא יצא מהיכל עם צלמי הגואל

לעמוד יום אחד בפוגרום.

לעמוד יום אחד, יום אחד ויחידי,

במקום שעומד בו שנים כמו גדי

ילד קט,

אלמוני, יהודי.

 

ורבה דאגה לתמונות ופסלים

ואוצרות אמנות פן יופצצו.

אך אוצרות אמנות של ראשי עוללים

אל קירות וכבישים ירֻצצו.

 

עינהם מדברות: אל תביטי, האם,

איך שורות ארוכות הונחנו.

חילים ותיקים וידועים לשם,

רק קטנים בקומה אנחנו.

עינהם מדברות עוד דברים אחדים:

אלהי האבות, ידענו

שאתה בחרתנו מכל הילדים,

אהבת אותנו ורצית בנו.

 

שאתה בחרתנו מכל הילדים

לֵהָרֵג מול כסא כבודֶך.

ואתה את דמנו אוסף בכדים

כי אין לו אוסף מלבדיך.

 

ואתה מריחו כמו ריח פרחים

ואתה מלקטו במטפחת,

ואתה תבקשנו מיד הרוצחים

ומידי השותקים גם יחד.