יום השואה
ספרות ושירה /

נתן אלתרמן

מכתב של מנחם מנדל

שֵינָה שֵינְדְל שלי, זוגתי היפה

בין עבים הלבנה נוגהת.

שינה שינדל שלי, דרך ליל וסופה

בראשי החולם את נוגעת.

 

בקפוטה שלי ליל ממרֵט

ושמוט כובעי עלי עורף ממצח.

כך הילכתי חיים, כך שוכב אני מת,

כי דמותי - כך אומרים - היא בת-נצח.

 

שינה שינדל שלי, יורד שלג לבן.

אין אדם, כֻּלם תמו. הביני.

טוביה מת

ומת מוטְל בן פֵּיסי החזן.

מת האיש היקר הדוד פיני.

ועל שלג נח סְטֶמְפֶּניוּ, קט ויחף

וכולו כמאז מלא חן עוד.

אך אילם הכינור. לא ניגון הוא רועף.

יען כי אין לו למי לנגן עוד.

 

וגם טוֹפֶּלֶה נח, טוּטוּריטוּ התם.

נח פעוט ומחייך ממוות.

נצחיים הם שחוקו ובכיו של העם

לכן טופלה הוא בן-אלמות.

 

שינה שינדל שלי. לילה. לילה עמוק.

את זוכרת הליל בו נפרדנו.

עם העם שנָתַנו לו דמע ושחוק

גם אנחנו מול מוות עמדנו.

 

את לבשת, שינה שינדל, מטפחת של חג.

את ניקית הקפוטה שלי הנושנת.

והעם זאת הפעם צחוק לא צחק.

הוא נשק את ידך הקורנת.

 

והלילה היה מִשְׂרֵפות חכלילי

ואני צוואה לך ניסחתי,

על אגרת קטנה, שינה שינדל שלי.

וברור כי עיקר שכחתי.

 

העיקר... לך רציתי תודה להגיד,

שהיית לי בת-זוג, סבלנית ומכפרת.

שינה שינדל, שיחקנו קומדיה נצחית,

אך גמרנו אחרת, אחרת.

 

זאת ניבאה בדיחתנו מאז, טרם סוף,

עת ניגנו כינוריה בתוך הלֹע,

היא על לב גיבוריה הכתה באגרוף.

אבל איש לא אבה לשמוע.

 

גם אני לא ידעתי, גם את לא הבנת,

את חזיון התוגה ששיחקנו עד ערב.

שום ספרות - כך יאמרו - לא ידעה קומדיאנט

שכמונו נשא על צוואר את החרב.

 

עד יום גזר... עד ניצבנו בתוך הגולה,

אבירי החלום, גאוני העוני,

גיבורי הספרות העברית הגדולה,

הנופלת בשלג כמוני.

 

- - שינה שינדל שלי, דרך ליל וסופה

בראשי ההרוג את נוגעת.

שינה שינדל שלי, זוגתי היפה

במרומים הלבנה נוגהת.

עוד לחג >

מעוניינ/ת בחומרים נוספים ועדכונים?
בואו נשמור על קשר:

מכון שיטים ארכיון החגים הקיבוצי

טל: 04-6536344

מייל : machon@chagim.org.il

קיבוץ בית השיטה 1080100

ע"ר מס 58-0459212

  • Facebook - Black Circle
  • YouTube - Black Circle