זה היה בחנוכה

כשכולם שכבו לישון,

המזכירות היתה ריקה

לא צלצל עוד טלפון.

שקט, חושך, אין אדם

כלי הבית לבדם,

רעדו כולם ביחד

קצת מקור וקצת מפחד.

 

כל אחד חשב לו – מה,

מה היה פה, מה קרה,

למה עבודה שכירה?

מה המזכירות חורקה,

מי זוחל אלי מנגד?

מי צפצף, זה קצת מוכר

הטיזטוז כל כך מוזר,

אויה מן גיוס איום

פה יפרוץ עם אור היום.

 

השולחן פיהק כהוגן,

הכסא לחש "הצילו".

מטאטא בלה מזוקן

כבר פחד לפחוד אפילו.

ובין אלה הכלבלב

עוד מעט והתעלף.

 

עד אשר הגיע קץ

השעון לבו אימץ,

וקרא בקול ברזל:

מה זה פה לעזאזאל?

זה רועד וזה מתוח

ולזה יש מצב רוח,

מי אתם – כלים כבודים

או סחבות וסמרטוטים.

 

ויתעוררו כולם

ויריעו בקול רם:

שתוק טיפש, אמרת שטות

בעצמך אתה סמרטוט.

ראה לא פחדנים אנחנו

לדבר עוד לא שכחנו

נסדר גיוס קטיף

דווקא, דווקא להרגיז

 

 

אז אמר המאטאטא:

נערוך נא אספה,

ונראה לו לשוטה

את משחק בית השיטה.

 

אנוכי מקל נאה,

מטאטא אני, עובדה,

ברשותכם אהיה אהיה

לרכז העבודה.

 

ואתם הצברים,

גיבורי האגפים

רק אתכם בחר ליבי

לאחי המכבים.

חדדו את הקוצים

כי לקרב אנו יוצאים.

 

גם אתה משפך בכיין,

תפקידך הוא מצויין

שב ושפוך דמעות של בוץ

על חזונו של הקיבוץ.

 

כך הוסיף המאטאט

את התפקידים לתת,

אך לבסוף הגיע, - עד

הילדים, ופה עמד.

אף אחד אינו חוטף

כל אחד רוצה לבכות,

כי כולם יודעים היטב

הילדים עובדים קשות.

 

עד שבין הכסאות

באה החלטה כזאת:

אנו ותיקי קיבוץ

ויודעים מה שנחוץ,

אחריתנו היא מרה

אם תהיה עבודה שכירה.

 

סיסמאות נרים על נס

וקדימה לפרדס.

 

אז נשאו הקומקומים

אפיהם העקומים,

והכסאות הריעו:

הי, הידד, מורים הגיעו!

גם אותם פה נגייס

לעבוד קצת בפרדס

 

 

מי בית ספר?

מי?

דממה!

על כולם נפלה אימה.

וכולם ראשם הניעו:

בית הספר – לא אני הוא!!

 

המשחק כמעט הופר

כי בלי בית ספר אי אפשר

אך הטוזטוז כבר נתקל

בכלבלב על סף הדלת,

הרימו אל על חיש קל

וקרא: הכל בסדר

הכלבלב יהיה בית ספר!

 

הכלבלב בכה ילל

התחמק והתפתל

גם ניסה לשרוט לנשוך,

אך מאומה לא הואיל.

התרגזו עליו כולם:

שתוק פחדן, עבוד וקטוף.

אם לברוח תנסה

יקשרוך לכסא.

 

כאשר הוכן הכל המאטאטא קרא בקול:

בית הספר היזהר,

זעמי כאש בוער

אם תוסיף עוד להציק

לחברי בית השיטה

לפרדס אותך אוציא

דרך קבע – כשיטה.

 

אז בכה הכלב: אמא

אמא, מה עשיתי

הן כלבלב קטן אני

ולא בית ספר עיוני

 

הכלבלב בכה לשוא

כי פתאום התחיל הקרב.

ובן רגע התהפך

הכיסא על המולך

קול צדיק וקול חוטא

השעון לשון מוריק

וחורז כמו שד משחת:

עוד שורוק ועוד חיריק

ומכה מכה ניצחת.

  

וכסא ותיק מרעים:

חקלאים אתם או סתם תחמיץ

זוזו, זוזו השכירים

חברים יוציאו מיץ

ככה, ככה הבו רוח

בן שושון ילך לנוח

עורו, עורו תנו אתגר

לגיוס נלך מחר!

 

רק אחד –

הסתובב כה וכה

ובחן כנבון

נחנה וכוחו

כי חשב לו הפיקח

מי הלילה ינצח.

אחכה נא עד הסוף

אז אדע לבחור בטוב

 

אך ננה,

מחנה השכיבים נס לאחור

הידד חופש לנו, אור דרור!

אז עמד הסביבון

התפרקד לו על גבו

וקרא: ני-צ-חון

נס גדול היה פה.