מיד כשכילה החזן "עושה שלום במרומיו" בתפילת מעריב של ליל ראשון לחנוכה, נדחק אברהם-ליב סופר סת"ם אל הפתח להיות מן הראשונים ביוצאים, נחפז הוא לקיים מצות הדלקה של נר חנוכה בביתו. בחוץ גדול הקור. שמים וארץ שופעים שלג זה לעומת זה. סופות וסערות נדחקות בין הרחובות ומתנגשות מתוך קפדנות; בונות עולמות של שלג ומחריבות אותם. ומתלחשות ומפרישות בשפת נחשים. דומה שכיתה של קליפות יצאו מתוך שאול, וכיוונו את השעה לעכב על דרכו את עבד אלהים זה, ההולך להוסיף אורה ולברך עליה. אבל עבד אלהים זה רגיל במלחמות היצר, יודע הוא את השיעור של "בכל נפשך". חזק אמנם הרוח מכפי כוחו, אבל מה ענין כוח לכאן? רגיל הוא ללכת תמיד בלי כוח. הרוח סוטר על פיהו מפסיק את נשימתו - אין בכך כלום, כתוב הדר הוא: "חכי כמעט רגע, עד יעבור זעם". השלג מנקר בעיניו כפיח הכבשן, מה בכך? כלום בלא זה הרבה אורה יש בחוץ? אוי לו למי שהוא זקוק לאורו של שלג.

השלג חודר דרך צווארונו וממלא את בשרו חידודים-חידודים. זהו באמת צער ועינוי הגוף. ובשביל כך הוא מתאמץ לעשות פסיעה גסה; כופף הוא את ראשו לפני הרוח, ובכפיפתו הוא מנצחו והולך.
היצר-טוב והיצר-רע שניהם מסייעים לו ללכת. זה בשביל שלא לחמץ את המצוה, וזה בשביל להנאות את גופו בחום הבית.

​

אבל במידה, שהוא מתקרב לביתו, מתחיל הוא להתעכב בהליכתו. הוא נזכר שאין בביתו די עצים להסקה. קרוב לשער, שגם שם אין החום נודף כל-כך. קשה היה עליו היום בבוקר לקום בהשכמה מפני הקור, על אחת כמה וכמה עכשיו. התחילו מריבים בו שני יצריו: "המנוול" שבו מושכהו בחזרה אל בית-המדרש, שם כל-כך חם, מרווח ומואר. והיצר-טוב מושכהו אל בני ביתו, שיקיים מצוות-הדלקה. שומע הוא בקול היצר-טוב והולך הביתה; אבל הולך הוא בלי חמדה. מתכווץ הוא בהרכנת ראש, ונכנע מתוך רתיחה. התלמיד-חכם שבו מרתחו. קושיות יש לו על רבונו-של עולם. סופות אלו וקור זה, למה נבראו בעולם? שמא שיתעשר אלישע חשוך-בנים ויגביה את המקח על עציו? ונזכר הוא מתוך כך בשורות הארוכות של עצים חטובים ושאינם חטובים, שראה היום בחצרו של אלישע זה. יש מהם מונחים עוד משנה של אשתקד. אילו היו בחצרו בלילה זה שורות של עצים! באותה שעה הכיר בנפשו, שעבר על "לא תחמוד" והירהר בתשובה. ומעציו של אלישע נזכר שבא היום אל ביתו של הלז - הוי כמה חמימות, כמה הבל נודף שם בבית - וביקש ממנו שיתן לו שלושה רובלים, שנים, אחד לפחות, על חשבון מה שמגיע לו על הספר-תורה שהוא כותב בשבילו. אבל הלז התאכזר ופסק ואמר: "עד גמר הספר לא אתן לך אפילו פרוטה". ובא שוב לידי הרהור אחרי מידותיו של הקב"ה: תינח, עשירים בישראל הוא דבר הגון, יפה, ולפעמים יש גם צורך בהם. אבל למה קבע הקב"ה בלבם אכזריות כל-כך מרובה? כלום באופן אחר אי אפשר להיות עשיר? ושוב הרגיש, שהוא חוטא במחשבה. מלמד הוא חובה על עמו של הקב"ה; ולא עוד אלא שהוא הרהר אחר מידותיו של הבורא ברוך-הוא - והסיח את דעתו מן הדבר. וממחשבות אלו נזכר ביריעה של הספר, שהוא כותב בשביל אלישע.

​

מחליט הוא לקחת עמו אחר ההדלקה את היריעה וכלי הכתיבה וללכת אל הקלויז, שם יכתוב עד חצות הלילה. ונזכר הוא במקום ההפסקה שביריעה: "ארץ אשר לא במסכנות תאכל". צריך יהיה לעשות שם גרידה. הרי"ש והצד"י נוגעות זו בזו. ומתעמק הוא במחשבה, בשבחה של ארץ-ישראל, ובא לידי מסקנה: "תורה קנין אחד; ארץ-ישראל קנין אחד; ישראל קנין אחד". ברם ניתנה תורה לישראל באופן שישבו בארץ-ישראל. שם אינך זקוק דווקא ללחם: יש לך רימונים, תאנים, פירות גינוסר. ר' חנינא בן דוסא היה מסתפק בקב חרובין מערב שבת לערב שבת, שם אין צורך לעבור בכל שבת על "שבות" (*איסור קל לעשות מלאכה בשבת על ידי עכו"ם) של "אמירה לעכו"ם להסיק התנור. שם יכול אדם מישראל לפרסם את הנס ולהדליק בחוץ למטה מעשרים. שם אין סופות ושלגים; אין קור וקרח. לעציו של אלישע אין שום ערך. ומתחיל הוא שוב להרהר אחרי מידותיו של הקב"ה. למה הגלה אותנו מארצנו למקום זה? ובין כך הגיע לביתו ונכנס.

טלאי הזכוכית שעל החלונות השמיעו קשקוש, כעין רעידת שיניים.

הרוח מנסה להסיע את הפתחים, כאילו לוחש קללה על שאין הדבר עולה לו.