facebook-domain-verification=ynjc2b498zojb83bubiyufl1w9bsq7
 
חנוכה
ספרות ושירה /

ש. בן ציון

נער הייתי...

קוקוריקא, בני רחמנים!

בכף-ידו עושה סבא את אזנו כאפרכסת, כופף אל הקטנים ואומר:

מה? - איני שומע... דבּרי, בתי, בקול יותר רם... כך? נשף עורכים בבית הספר לכבוד חנוכה? נאה ויאה!... גם שירים ונגינות ומחולות יהיו? טוב וטוב! - בשמחתכם גם לבי ישמח. ואצלכם, שמעוני, מה יהא? - כך - מחזה אתם עורכים ואף אתה מן המשחקים? לשמחה ולששון יהיה לכם, בָנָי!


אבל בבקשה? אל נא תצעקו יחד... ואשמע! מה? רוצים אתם לדעת אם גם בחדר היינו שמחים בחנוכה?
כן... מובן... ברם יש שמחה ויש שמחה... אנחנו שמחנו למשל, במשחק הדרֵיידֶ"ל (סביבון), גם בקלפים שיחקנו... כן, בקלפים כתובים באותיות עבריות היינו משחקים... וביותר שמחנו בדרור שנתּן לנו בימים ההם בתוך החדר... גמרא לא למדנו בחנוכה, רק פרשת השבוע בלבד - "מקץ" או "ויגש"... אך בחנוכה אחד, זוכר אני שמחה גדולה מכל השמחות – כן, שמחה רבה היתה לנו אז, שמחה יוצאת מן הכלל. מה? לשמוע אתם רוצים? - טוב, שבו ואספֵּרָה: היה המעשה ביום ראשון לחנוכה... כן, ביום הראשון היה זה, יום נאה של תחילת חורף היה: בחוץ יורד השלג הראשון ומלבין פני הרחוב, תינוקות עומדים שמחים וחוטפים בידיהם האדומות את הנוצות הלבנות הנופלות מן השמים; וכמדוּמה, שאפילו הגדולים אינם הולכים בשעה זו ברחוב אלא כדי לקבל עליהם את פתּי השלג הקלילות המרחפות ונופלות בחשאי... אך אנחנו, עשרת התלמידים של בית רב אחד, אם כי דרור נתּן לנו ו"איש כל הישר בעיניו יעשה" - עומדים היינו כולנו בתוך ה"חדר", ואף אחד מאתנו לא ביקש לצאת בשעה זו לשמוח בשמחת השלג. שמחים היינו בשמחה אחרת, גדולה מזו. הרבי עצמו יושב וכותב ומצייר לנו קלפי-משחק! כולנו עומדים צפופים אצל השולחן, ראש על גבי ראש, ראש אצל ראש, ראש תחת ראש - וכל העינים שבכל הראשים יחד צופות ותמהות למלאכת רבנו, שהוא מפליא לעשות. על כל קלף וקלף שהוא גומר ומניחו להתיבש קוראים כל הפיות שבכל הראשים ועונים בשמחה רבה: "הו, כמה יפה! כמה נאה! ממש כמו שנדפס!" הנה זה כותב הרבי את האות "למד", ועושה הוא אות זו כמין חסידה בשעה שהיא משקשקת במקורה; עומדת היא לה על רגל אחת וצוארה הארוך מוּפשל לאחוריה וכמין עין תמוהה קבועה בראשה... עוד "למד-אלף"  - והקלפים נשלמו! יתיבשוּ ונשב לשחק, - לשחק בכסף ממש! וכסף יש ויש! הון רב בחדר, כסף כאבנים וכחַרסי-אדמה! - האבות והאמות, הזקנים והזקנות, הדודים והדודות, הקרובים והקרובות, שיחיו - הכל, ברוך השם, נתנו מעות של חנוכה!! כולנו, כל הקהל, עשירים באותה שעה, עשירים ושמחים וטובי-לב! הרי אני, יוסילי, למשל: כמדוּמה לכם, שקטן אני, תינוק בן שמונה? אבל הביטו נא בכיסי, שלא תשלוט בו עין-הרע - הביטו והִתַּמָהוּ! את הכיס, כיס זה של אַטלֶס, כיס קטון זה, תפרתי לי בעצמי - חי ראשי - אני  באצבעותי תפרתיו לי! - ורק שנצים אלו בלבד עשתה הדודה אסתר מלכה שתחיה; רוצה אני ומושך - והכיס מאליו יפּתח, רוצה ומושך - והריהו סגוּר ומהוּדק! ובתוך הכיס מה?... הוא מלא וגדוש! הרי "זהוב" אחד כסף – כלומר, חמש עשרה אגורות... הרי "אֲרִי" אחד כסף - כלומר, עשר אגורות... והרי בת-חמש, חמָשית אחת של כסף - הו, כמה אני אוהב אותה! קטנה היא, דקה היא, מנוצצת היא - חדשה, לגמרי חדשה! וחמה היא, חמה, כאילו יצאה אף עתה מבית היציקה!... והשאר? השאר מטבעות של נחושת הם, גם אלה שמם ממון! - ופרוטה אחת קטנה יש לי בהם והיא מזהירה כדינר, כדינר זהב ממש! 


ובסך הכל, יודעים אתם, כמה מעות יש לי?... יש לי בסך הכל שלושים ושמונה אגורות... ועתה הרי עוד נשַחק - ובודאי גם אזכה עוד במשחק... אתם אומרים: "לָאו"? ואני אומר לכם: הן והן! - חי נפשי, כי זכה אזכה! והאמינו - כי יודע אני במזלי!... רמאות? - חלילה וחלילה! הרי הרבי עצמו ישגיח במשחק שיהא כדת וכדין! הוא, רק הוא יפַקח על הכל! גם את הקלפים הוא יחַלק!  אבל יודע אני מראש במזלי שהוא כך! ושמעו נא מה צָדוֹטל טוּרטבן אומר - שמעו והשתוממו! - צדוטל זה, לא רק דובר אמת הוא אלא גם בעל חשבון "דדוֹל" הוא -  והנה קפץ על הספסל והריהו עומד ומכריז: "בנים! שתיטה! טמה אדורות לטוּלנו יש - מי יודע?"

הוא שואל והוא משיב: "טמה אדורות לטולנו - אני יודע! לטוּלנו, לטל עשרת הנערים יחד - ארבע מאות וששים וחמש אדורות, שהם ארבעה שטלים ומחצית השטל וזהוב אחד!" "הו הו הו!! כל כך מעות יש לנו?!"...

"ומה היינו יכולים לטנות, בנים, בטל הטסף הזה?"

"עשרה גַלְגלונים של זהב טהור!"

"לא! עשר חביונות מלאות סוכריות".

"לא! סוס לרכיבה - ולא נלך ברפש!"

"לא! ספר-תורה קטון לבית-הכנסת!"

"לא ספר-תורה, אלא כתר-תורה עם פעמוני זהב!"

והרבי מגחך ועוסק בגמר עבודתו. הוא כל כך טוב וחביב ביום זה! אנו מרעישים ומהגים כבני-אַווז והוא אינו מקפיד כלל, אלא מחריש ומגחך בין שפמיו...

"תם ונשלם, שבח לאל בורא עולם!" אומר הרבי בניגון ומניח את הקלף "למד-אלף".

הרף-עין - דפיקת רגלים כבשעת הכאת-המן - והכל יושבים כבר מסביב לשולחן!

הכל צוהלים, כל פנים מאירים משמחה - הרינו מוכנים ומזוּמנים לקיים מצות משחק בחנוכה!
אבל הדיו על הקלפים עודנה רטובה. הקלפים פרושים על פני כל השולחן זה בצד זה ואין לגעת בהם; הדיו נוצצת עליהם ומגָרה את יצרנו - אוי-וי!

מתי זה, מתי תיבש? - אין גם מקום להניח בו את הכסף...

הכל נופחים בהבל פיהם על גבי הקלפים להחריב את הדיו מעליהם: הַהוּוּ! הַהוו! הַהוו!!

ומה הרבי עושה? לוקח הוא את העששית הקטנה, שאנו לומדים לאורה בלילות-החול, ומדליקה ומיבש לאורה כל קלף וקלף שהוא עדיין רטוב. כמה חביב, כמה חכם ומחוּכם הוא הרבי היום! הכל מניחים את כספם גלוי על השולחן, עשרת צבּוּרי-כסף עומדים בשתי שורות: שורה של חמשה אוצרות מעבר מזה, ושורה של חמשה אוצרות מעבר מזה...

גם אסתרקא, בת הרב, קטנה היא בת שלש וראשה מתוּלתל - רוקדת ומוֹחאָה כף, נותנת ומושיטה לחטמו של הרבי את שתי אגורותיה וקוראה: "גם אסתיקא, אבא! גם אסתיקא!"...

גם היא עשירה היא, וגם היא רוצה לשחק עמנו. אבל הנה נפתחה הדלת - וזֶלְדָא האלמנה נכנסת לה לאטה...


אתמול ושלשום כשהיתה שכנה זו נכנסת אלינו - פעם בפעם, היתה מקוּבלת עלינו בסבר-לב יפה: הרבי היה פוסק מן הלימוּד עמנו, נפנה אליה כאחד עם הרבנית (אשה צעקנית היא זו, ואף על פי כן רחמנית) ושניהם, הרב והרבנית, מתחילים לשאול אותה על הפרה שזלדא רוצה לקנות, ועל האשכנזי, בעל הפרה - מה הוא אומר? ויועצים ביחד על הכסף מאין ימָצא לה. שלשתם משוחחים ודואגים, ואנו בתוך כך מצחקים בסתר, נושאים ונותנים זה עם זה בחשאי, ומי שהוא רוצה יושב ושומע בדבריהם, - סוף סוף, הרי פרה אדומה זו שלנַפּח האשכנזי מעסיקה יותר מ"שור שנגח את הפרה" שבגמרא... אבל עכשיו - למה עשה הקדוש-ברוך-הוא עניים בעולמו, ואין אלו באים אלא להשבית כל שמחה ממי שיש לו?...

יודעים אנו שיש לה לזלדא בנים קטנים, והם יחפים, יודעים אנו שפרה, ובפרט אדוּמה, דבר חשוּב הוא. יודעים אנו שזלדא מבקשת "פרנסה" מן הפרה, ויודעים אנו שלזלדא יש רק שלושים שקל, והאשכנזי רוצה דוקא חמשים - אדם רע הוא נפּח זה ואינו רוצה להאמין בזלדא שתשלם לו קימעא קימעא עשרים שקל הנותרים, אף על פי שהיא רוצה ליתן לו רבית ורבית דרבית - אבל - אנו מה אנו חטאנו לה, לזלדא, שתשבית עלינו את המשחק? הנה עזב הרבי את הקלפים ונפנה אליה ואל חשבונותיה...

"מה אעשה? מה אעשה? מה אעשה, רבונו של עולם?!" נאנחת זלדא ואנחתה אינה נאה כלל לכבוד חנוכה...


"מה אעשה, ומחר הוא מוליך את הפרה ליריד!... יותר אין הגוי רוצה להמתין - ואנה אני באה?... הרי אֵם, אֵם רחמניה היא זו ולא פרה! - אילו ראיתם את החמאה שלה - זהב, אני אומרת לכם - זהב טהור של דינרים ולא חמאה! אוי לי ואוי ליתומָי!"...

רבי, מתי נשחק?"... שואל אהרלי הקטון.

הנח!" - גוער בו הרבי בנזיפה.

ערבה השמחה: הרבי עצוב, הרבנית תמכה סנטרה באצבעה ומנידה ראש כאבֵלה על המת, וזלדא דומעת וגורפת מחטמה ועושה חשבון. חשבון זה מעסיקני דוקא בענינוֹ – וזהו: הרבנית שלנו השאילה לזלדא את שתי כפות הכסף שיש לה עם מטפחת של משי; זלדא עצמה צֵרפה לאלו את מנורותיה (שתי מנורות של נחושת יש לה לשבת ומועד); רבקה החייטית השאילה לזלדא מחבת נחושת גדולה וטבעת זהב; שמואל החזן הוסיף על זה גם הששה סדרי משנה שלו - והלכה זלדא ונשאה כל אותה הכבודה בעבוט ליצחק-יוסף המלוה. אבל זה רוצה לתת על הכל רק שנים-עשר שקל - חסרו לה לזלדא עוד שמונה. מה עשה הקדוש-ברוך-הוא? הוא הגדיל חסדו עליה ופגעה בשיינדל הזקנה - ספּרה לה הזקנה את נגעי לבבה. ושיינדל - ש"י עולמות תנהל, רבונו של עולם! - אמרה לה לזלדא בזו הלשון: "יודעת את בתי, שאני מקבצת לי מעות לתכריכין -  איני רוצה שאהיה קבורה בתכריכין שלא מיגיע כפי - אבל אַת, הרי אלמנה אַת ויתומים קטנים לך ורוצה את לפרנסם מיגיע כפיך - את עדיפה! אעשה נא בכספי זה גמילת חסד ומוּבטחני בהשם יתברך, שיחייני עד שתסלקי לי חוב זה..." ונתנה לה שיינדל שלושה שקלים.

הלכה זלדה בשמחה רבה אל האשכנזי - אמרה: רק חמשה שקלים בלבד הרי יאמין לה, וימתין לה כשני שבועות. אבל הוא הנפח באחת: או כל החמשים, או שהוא מוליך את פרתו ליריד...

"ומה אעשה? מה אעשה עכשיו, רבונו של עולם!?"... "פרה כזו, פרה כזו", מתנודדת זלדא בדמעותיה והולכת אחר הרבנית לחדר-הכירים - פרה כזו, הרי גן-עדן היתה עושה לי בביתי... בוקר - הילדים קמים, ואת נותנת להם כוס חמין בתערובת של חלב; הולך לו שימעלי אל ה"חדר", ואת נותנת לו פרוּסת גבינה - יאכל לו, קדישי היקר, ישיב נפשו ולא יקנא באחרים... ופרנסה - הרי פרנסה כשרה יכולה זו לתת ב"פה מלא!"...


הרבי תמך ראשו בכפות-ידיו, יושב ומביט למטה ודומם. הצצתי על כספי שלפני - אִי! אילו היו לי פה חמשה שקלים והייתי יכול לעשות מצוה גדולה, בשעה זו... אבל אף לאחד ממנו אין חמשה שקלים, ואנו מה אנו ומה הוננו? זה כספי - במה נחשב הוא?...

"רבי", אומר צדוטיל ומתאדם...

הרבי אינו שומע.

"רבי", חוזר הוא שוב...

"הַנַח!" גוער בו הרבי, "עוד תשַחק, בהמה!"

ומתחיל צדוטיל לגמגם: ם "לא לשׂחט, רבי... אנחנו... אם אנחנו... טל הילדים נתּן טספנו... לטסף שלנו חסר רט שלושים וחמש אדורות - והיו חמשה שטלים, רבי".

"ובכן?" שואל הרבי ופניו הלבינו והאדימו ועיניו התחילו תועות על פני כולנו בתמהון...
"הנתּן לה?" שאלו שנים ביראה...

"ובמה נשחק?" אמר אהרלי הקטון והתחיל נושך אצבעו...

"איני צריך!... איני צריך לשחק!" נעקרה קריאה מתוך לבי ושלא מדעתי, ומיד סילקתי את כספי מלפני בבושה ובקנאה לצדוטיל שהקדימני. נדמה לי, כי אני הייתי רוצה לומר זאת שאמר הוא... מעותי מושלכות מלפני... זה כספי, זה אוצרי, זה עשרי אשר אִשרני... מטבעות הכסף והנחושת אלו לא יהיו לי עוד - וכיסי כיס זה של אַטלס - מה יהא עליו?...

עוד פעם משמשתי בבת-חמש שלי הקטנה, החמָשית הדקה והנוצצת - ובהחלטה גמורה לקחתי את הוני בקומצי והטלתיו כולו על גבי הקלפים! והכל, הכל עושים כך...

זה אחר זה מרים את קוּמצוֹ הקטון בחשאי ומטיל את כספו על הקלפים... אף אסתרקא מטילה את שתי אגורותיה ואומרת: "גם אסתיקא, גם אסתיקא, אבא!"...

וּראו - - עיני הרבי כמה הן נבהלות, פקוחות הן לרוָחה ודמעות עומדות בהן... "מה?... מה?... מה, ילדים?" הוא מגמגם...

"יקח נא, רבנו - יקח ויתן!"

"יקח נא, יקח נא!" מסכימים הכל כאחד.

הרבי ידיו רוענות - הן נוגעות בכסף ונרתעות, כאילו גחלי אש הוא רוצה לחתות בפיסות ידיו...

"בלב שלם אתם נותנים, ילדים?"...

"הן! הן-הן!"

"זלדא, זלדאנוּ!" קורא הרבי בקול רועד. זו נכנסת אל חדרנו, ותמהה לפני הרבי...

והרבי גורף בשתי פיסות ידיו את המטבעות, מרים כספנו לגובה ואומר:  "לכי, זלדאנוּ, וקני את הפרה... הרי, הרי בני מַלוים לך את כספם שיש להם!"...

"ארבעה שטלים וששים ושבע אדורות", אומר צדוטיל, "טי דם אסתרטא נתנה שתים!"...

הוי, הוי!" קראה האלמנה, הפשילה ראשה ונשענה על הקיר שלא תפול... ופתאום קפצה ממקומה, נפלה אל בין הילדים - ובכיות, וגניחות, ונשיקות וברכות של חיים... של הצלחה... של תורה וחופה... ושל גמילת חסדים - ברכות ונשיקות על לחיינו, על מצחותינו ועל צוארינו. יצאה זלדא.

הקלפים מוטלים על השולחן כשברי כלי יקר... כולנו הרגשנו שדבר, דבר גדול נעשה כאן - אך הכסף איננו, הוּרק החדר...

אבל דבר חשוב שליט כאן בכבודו, ואין מי שיפתח פה לדבּר מפני כבודו של זה, רק הרבי קורא בדחילו וּרחימו: "הא! הא, רבונו של עולם! - בניהם של ישראל! בניהם של ישראל"...

והרבנית עומדת בפתחו של חדר-הכירים, ומסתכלת בנו, ועיניה - כמה אהובים אנו עכשיו לאשה זו...

יתר הרגעים איני זוכר במה עברו עלינו... עד שלא קרא אהרלי הקטון: "הנה הפרה והעגל!" וכולנו קפצנו ממקומנו ונתפרץ החוצה. צועדת לה האדמה על רפידת השלג החדש ומנענעה אזנים; טפין דקין של שלג נמס נתלות בשערותיה וגופה מַהבּיל בתוך האויר הצונן; והעגל, עגל קטון ורך, גם הוא אדום, רץ אחרי אמו המכשכשת לו בזנבה ויונק מדדיה בדרך הילוכו; וזלדא שבט ענף בידה עוברת אחריהם בקריאות של חבּה: "הוֹ, הוֹ פרתי... הוא, הו אדומתי... הו, הו, אמי שתחיי לי!"...

לא להכות את פרתה היא רוצה, אלא לנשקה, לנשוק אותה ואת בנה השובב האדמוני והרך.

רואה היא אותנו ואומרת: "רואים אתם, ילדים? רואים אתם, חביבים?"...

רואים אנו, רואים שדמי-חנוכה שלנו נבלעו בפרה אדומה ועגל יפה המובלים עתה לביתה של זלדא, ואנו, כל התלמידים והרבי והרבנית ואסתרקא הולכים ומלַוים את הפרה ועגלה לביתה של זלדא. שבנו אל החדר ומצאנו את הקלפים העלובים מוטלים נעזבים על השולחן...

קלפים יפים באותיות נאות אלו מה יהא עליהם?...

אומר הרבי: "ובכן ילדים, נשב לשחק"...

"במה?" שאל אחד כמבויש - "יותר אין לנו כסף"...

"נשחק ב'קוּקוּריקא'!"

"מי שיקבל שלוש פעמים "למד-אלף" יקרא שלוש פעמים קוּקוּריקא" - - -

ויודעים אתם מי קבּל ראשונה שלוש פעמים "למד-אלף"? - שמעו והשתוממו: הרבי בכבודו ובעצמו!...
ומיד קם הרבי על רגליו, החליק זקנו, העצים את עיניו וקפץ אגרופיו, הרים ראשו למרום וקרא בכוָנה עצומה ובטעם כקורא ב"שמע ישראל": " קוּקוּריקא, רחמנים בני רחמנים!"

הקריאה היתה של מסירת נפש והבהילתנו...

פקח עיניו, שחק לנו ושִנה קולו לקול ילד קטון וקרא כתרנגול צעיר: " קוּקוּריקא, יהודים קטנים!"

ובעוד שאנו צוחקים לקול משוּנה זה - והרבי הרי זה משַלש בקריאה רועדת ומסתתמת: "קוּ-קוּ-קוּ קוּ-קוּ-ריקא! אהיה כפרתכם, בני אברהם יצחק ויעקב!"

ונפל הרבי על צדוטיל, חבּקו, הגביהו ונשקוֹ בבכי  - - והרי זה צדוטיל מוחא כף וקורא מבין זרועותיו של הרבי: - טוּטוּריטא! טוּטוּריטאָה!

ומה אומר לכם ילדים? אומר לכם ששמחה גדולה היתה בחדרנו? לא! דבר זה הרבה גדול הוא משמחה...
וּלואי, שתקבלו אתם תענוג כזה בימי חנוכה אלו בחגיגות שלכם – אמן!

עוד לחג >