יש מי שאומרים שיש,

יש מי שמחפשים,
סימנים מקדימים לאסון
רמזים שקשה היה לקרוא בזמן אמת:
המוח לא השכיל להבין
הלב מיאן להכיר.

שלבים מבשרים.
יש מי שאומרים "תהליכים".

התצפיתנית הדגישה,
היא חזרה והדגישה,
אך בפיקוד ראו רק ארבעה סימנים,
רק ארבעה ממאתיים,
ביום.
הדיווח תוייק ונשכח,

גם התצפיתנית.
נראה שהכאב הזה לא יישכח לעולם.

מה הטעם בחכמה שבדיעבד,
מה הטעם ברגשות האשם,
בכעס, על מה שכביכול ניתן היה למנוע,
הזעם הכבוש,
על מה שצריך היה לתקן
וכעת הוא חסר כל תקנה.
מה הטעם.

למי שטעמו את טעמו של החורבן,
למי שכואבים את כאב
הבית שנשבר,
והעם שהתרסק לרסיסים,
למי שמציינים את החורבן -
מה הטעם בציון ראשית המצור?

למה לא תניח לעבר לעבור

אולי תיתן לסימנים לנוח,

לדהות, להישכח.

אל תשכח.

תזכור.

לכל חורבן יש עשרה בטבת,
תזכור שהיו סימנים,
תזכור שהיו שלבים.
תזכור שהבחירה ניתנה לך,
החיים והמוות,
בכל רגע ניתן להרוס
בכל רגע ניתן לתקן.
תזכור ואל תשכח
ואל תיתן לאחריות הזאת להשמט,
לא שוב,
גם לא כעת.