כשיגידו לי שואה
עכשיו כשיגידו לי "שואה"
כבר לא אצטרך להתאמץ לדמיין
עכשיו כשיגידו לי "שואה"
כבר לא אצטרך להפעיל
את כל נימי הנפש כדי להרגיש...

 

עכשיו כשיגידו לי "שואה"
אני אראה הכל בצבעים
ניגר מתאי הזכרון האפורים
כי עכשיו כשיגידו לי "שואה"
אני אדע הכל, את כל הפרטים המצמררים
ושוב ארגיש רחוקה כל כך
קטנה עד כדי שגעון
ושוב לא אבין

 

בבית הקברות של ורשה
בבית הקברות של ורשה
מהלכות לילה לילה נשמות אבודות
ביום הן קבורות מתחת לפני האדמה
עטויות אדרת חומה
אך בלילה הן קמות
כל אותן הנשמות
ובית הקברות של ורשה הומה מרחש
טפיפות רגלים זקנות וצעירות.

כן, בבית הקברות של ורשה
נדלקים האורות
ילדים מטפסים על העצים
נערות סורקות שיערן
גברים משוחחים שיחות-חולין
בתולות חולמות על עתידן
תלמידי חכמים מתנצחים בשאלות ותשובות
אמהות מלטפות תינוקות
ומביטות בהם בעיניים טובות
ואפילו העצים העתיקים מתעוררים מתרדמתם
מביטים לסביבותם ומחלצים ענפים
אפילו הם בלילה שוכחים שהם זקנים ועייפים
וכשהלכנו בבית הקברות של ורשה
כולם ראו מצבות גדולות של אבן
אפופות בהילה עמומה
ורק אני ראיתי שם, מאחורי החומה
האדומה, העתיקה
ילד קטן שיושב על העץ
וקהל שמביט בשתיקה
והילד אומר: "זכרי אותנו!"
והילד אמר: "אל תשכחי!
שבבית הקברות של ורשה החיים נמשכים..."

 

נעלים אבני-דרך
נעלים הן אבני דרך
הן מסמלות את דרכו של אדם
כל התלאות והמכשולים שעבר בדרכו
כל המקומות שאליהם הן נשאו אותו
נעלים הן אבני דרך
ופעמים הן נראות אביזר חסר ערך
סתם נעלים עם או בלי שרוכים
סתם נעלים אפופות אבק דרכים
אבל היום, כשראיתי אותן, המון נעלים
נעלים שחורות, נעלים עכורות,
אני ראיתי את אחי,
את אחי צועדים בדרך הייסורים
ובדרך פלא הם לא היו שחוחים.

לא, הם לא היו בוכים.

הם צעדו בגאון יחפים...

ללא אותן נעלים
ללא אותם כיסויים גשמיים נאלחים
כי הם כבר לא היו בני אדם
הם היו מלאכים...

 

בפולין התחבא אלוהים
בפולין -
התחבא אלוהים בכל פינה
בכיכרות, בחצרות, בין מגדלי האבן.

 

בפולין -
יכולת למשש בו בתפארת לבנה,
ולדעת שהוא שם,
ולדעת שהוא איתך והוא קיים
בין כתמי התכול תכול,
בתאי הגזים,
בין רמץ אחרון שדעך במשרפות,
בין מילות תפילה חרישית,
הוא עמד וליטף אותך בידו הפלאית.

 

בפולין -
התחבא אלוהים בכל פינה
הוא נמצא שם תמיד,
הוא חייב להיות,
ולשמור על נשמות בניו התועות
שלא ישכחו אותן,
שתמיד יזכרו וידעו,
שמדי שנה יבואו לשם
ויגעו באבנים הבוכות, בטיח המתקלף
וינצרו הכל הכל, עמוק,
בפנים
בלב...