top of page
האחד במאי
ספרות ושירה /

י.ח. ברנר

ראש חודש מאי

החבורה ישבה ודנה את דינו של פַייטיל יודיליביץ בפניו ולחובה.

- הנך ספקן, חבר! אמרו לו האחיות הגבוהות.

- הנך פוסח על שתי הסעיפּים, אדון נכבד! – אמרו לו בעקיצה האחיות העבות.

- היום כאן, אשתקד בלונדון, לשנה הבאה מי יודע היכן – צחקו האחיות הגבוהות.

- היום מי שהיה פועל, אשתקד מי שנהיה לפועל, ולשנה הבאה... – דיברו קשות האחיות העבות.

 

האחיות הגבוהות היו בנות אשה אלמנה עניה, שתיהן עושות-קורסֶטים. משתכרות ובעלות פנים נחמדים, אלא מפני שבחורי ישראל כולם נמוכים נינהו, והני אחיות גבהות היו משום-מה, גבוהות ביותר, לא מצאו להן את זיווגן עד היום, יום היותן בנות עשרים ושש, עשרים ושמונה שנה. האחיות העבות היו בנות בעלי-בתים, משוללות נדוניה, ידעו לפרוט על הפסנתר, דיברו רק רוסית, לבשו בלוזות אדומות, וגם נפשן הן היתה מרה עליהן.

 

- אבל הניחו לו, הניחו! – צעק גם ברוך – הכל על אחד; אין זה ממידת הרחמים... באופן הזה הלא תאכלוהו אתן על קרבו ועל כרעיו ולא תשאירו לי ממנו כלום. הניחו לו! מילא, אדם, אתמול הוא בוּנדאי והיום ס"סאי, שלשום ציוני בוּרג'וּאזי ולמחר השדים יודעים מה – כל זה אני מוחל לו, אני מוחל לו! מה אפשר לעשות עם בן-אדם, שאין נכונה ברוחו, במחילה?! אולם, אם אדם כזה בא ואומר לי, שאילו היתה היום דימוֹנסטראַציה כאן, הוא אינו יודע – שומעים אתם, הוא אינו יודע! – אם היה משתתף גם הוא בה... מבינים אתם, את זה, את זה... לזה הלא כבר איני מוצא שם!

 

- ברוך היה לא-גבוה ולא-עבה, לא צעיר לימים ולא בא בשנים, אלא שכפות-ידיו, עם האצבע-קמיצה המעוקמה בימנית, הפיקו עצלות מיוחדה, וגרונו היה ניחר תמיד, כגרון צירי ישראל בקונגרסים הציוניים באסיפות המוקדמות.

הנידון בעצמו, פייטיל יודיליביץ, צעיר פחות מעשרים שנה, בעל פנים צהבהבים סימפּאַטיים, ובעל קול נוח-מילאנכוֹלי, ישב כל העת מוסב קצת והוציא עגילי-עשן כלפי פני אחת האחיות הגבוהות ואחת האחיות העבות אשר מימינו ומשמאלו. אל כל ההמשך הארוך של האשמות האזין בהעויה כזו, כאילו הדבר אינו נוגע אליו כלל, לכאורה. בגמור ברוך את לימוד-חובו, הניע הנידון בראשו, ומשום זה נפל תלתל זהבהב משלו אל פאת מצחו השמאלית, ואחר אמר:

 

- אח, כן, הראשון במאי, הראשון במאי... מתי זה חלף החורף, ואנחנו לא ראינוהו... ככה חולפים הימים, ככה מסתובב הגלגל...

- הוא כבר מבקש לו מוצא, פתח להימלט בו מן השאלה שהוצגה לפניו ישר! – העיר פסיכולוג אחד מתוך החבורה.

- באמרים בעלמא לא תלחש על שנינו – הודיע גם ברוך את הנידון.

- מה אתם רוצים ממני? – קרא יודיליביץ, לאחרונה, בהצטחקות של מעונה, כביכול – כלום יש אפשרות לדימונסטראציות השתא? מה אתם רוצים?

- אמנם, כאן לא! הודו בתמימות ובצער האחיות הגבוהות – אבל בחוץ-לארץ לא היו...

- נו, נניח, כי גם בחוץ-לארץ לא היו דימונסטראציות רבות, לא היו מניפסטאַציות גראַנדיוזיות – התחילו בחרון אף האחיות העבות.

- זהו משום מה? – נחפז ברוך להוכיח – משום שהשתא חל חג-החירות שלנו ביום חול. אנכי, למשל, אמרתי לבעל בית-הדפוס שלי: "אפילו אם הדבר תלוי במקום-עבודה לכל ימי חיי – אנכי לא אעבוד בראש-חודש-מאי, ויהי מה! אפילו אם סכנת נפשות בדבר – אני לא אבוא לבית-הדפוס". אולם אי-אפשר היה לדרוש כדבר הזה מהאגודות הפרופסיונאליות שבכל מדינה ומדינה להחליט לחוג את חגנו. אני סולח להן במלוא מובן המילה! הטיידיוּניוֹנים האנגלים (התחיל המדבר פתאום להוציא מלים מלבו), למשל, ענו: מי מאתנו יעזוב את העבודה באחד מימי המעשה? אלמלי היה היום חל בראשון לשבוע, בשבת שלהם – אה, אז היה הדבר באופן אחר לגמרי, באופן אחר מן הקצה אל הקצה!.. והראיה: לפני שנים אחדות, אני זוכר, חל הראשון למאי ביום א'...

- אח, זה היה בשנה הראשונה להיותי בלונדון – הפסיק יודיליביץ את מאשימו בנגינת געגועים של "לפנים והיום".

- כך? – נתאדמו העלמות והתלהבו – והיתה אז חגיגה נהדרה? אנחנו קראנו על דבר החגיגה ההיסטורית הזאת... בהייד-פּאַרק הלונדוני, האין זאת? ספר-נא, ספר, יודיליביץ יקר, איך היתה החגיגה, איך היתה!

- אם יגיש לי מאן-דהו כוס תה...

כוס התה הוגשה – ויודיליביץ סיפר.

 

פייטל יודיליביץ בא מג'נבה ללונדון מיד אחרי הפסח. בלונדון היה לו אח בכור, בעל סדנה לעשיית כובעים, ואמר פייטיל בלבו: מוטב לבוא אליו ל א ח ר הפסח. אמנם, בימים האחרונים לשבתו של יודיליביץ בג'נבה היתה איזו טרדה בנוגע ל"חמץ", מה שעוררהו לעזוב את העיר, אבל שם, למצער, לא היו לא כל עסקים עם אכילת מצה! ברם חשבונותיו אלו של חמץ ומצה הלא אינם נוגעים ישר אל העניין, ואת השומעים הסליחה.

ובכן – ויבוא לונדונה, ישר אל אחיו. אחיו, אדם פשוט ומדוכדך בעבודתו, שמח עליו: הוא קיווה ממנו, מפייטיל, לגדולות. אח סטודנט! אולם לעשות לא היה מה, וגיסתו של יודיליביץ, אשת אחיו, עיקמה את חוטמה... אבל גם זה הלא אינו מענינא.

הוא, פייטיל, אז היה איסקראי, ורק איסקראי, לא חצי בונדאי וחצי ס"סאי כמו היום (יודיליביץ אהב לפעמים ללגלג קצת על עצמו – מין מידה מיוחדת של התפנקות). ואם לא ישגה, כתב אפילו שנים-שלושה מאמרים פופולאריים בשביל העיתון המרכזי... אולם – שד משחת! – הלא גם זה איננו עוד מן הענין.

 

הס, הנה הענין!.. הוא בא לונדונה מיד אחרי הפסח, וכעבור שבועות אחדים (השבועות האלה עברו "כך", כמנהג שבועות כאלה של אפס-עבודה לעבור!) התחילו ההכנות שלפני הראשון למאי. בחוץ-לארץ – ולונדון בכלל – הלא הראשון למאי מקדים תדיר לבוא. שני שבועות לפני זה של הרוסים, האין זאת? מה הנה ההכנות – הלא אין צורך לתאר. קונפרנציות וקומיסיות, מאמרים ופרוקלאַמאַציות, אסיפות ומודעות. הוא היה אז עדיין "ירוק" בעיר, לא ידע עוד מכל ה"ענפים" וה"סקציות", ובכל זאת היה כבר לעזר רב בהפוליטיקה המקומית. הוועד המרכזי של הסד"קים השתדל אז לשלול מן האנארכיסטים את האפשרות לכונן פלטאַפורמה לעצמם, אלא שאלה האחרונים ישתתפו בעל-כרחם עמם במהלך ובאגיטאציה תחת דגלם. היו תחבולות שונות בדבר, ואחת מהן איזו קומבינאציה של מרמה בדבר ה"בימות" שבהפּאַרק – אותו ההייד-פּאַרק ההיסטורי. הדבר לא עלה. לאַנאַרכיסטים נודע בעוד-מועד דבר ה"קונספיראציה" כנגדם ויעלו קצף רב, ויוציאו מגילה חדשה ומיוחדת, מוקדשה לנידון זה.

 

בקיצור, המגילות עפו. ראש-חודש-מאי! זה היום הבא עלינו ועל כל הפרוליטאריון לטובה! הראשון למאי! חג האביב והחופש! חג הסולידאריות של הפרוליטאריון העולמי! הוי, צאו מבתי-חרשתכם הצרים, מחוריכם הנבאשים, להשתתף בתהלוכה! כי ביום הזה אנו מראים לכל שונאינו, לכל מוצצי דמנו, לכל באי עולם, את כוחנו, את כוח האחדות שלנו, את כוח...

- נוּ, נוּ, בלי אירוניה! הפסיק ברוך בכובד ראש.

 

יודיליביץ המשיך:

...הסגנון ידוע, אלא שהאנארכיסטים היו מוסיפים עוד בסוף: "תחי השביתה הכללית", והחברים הס"סאים השכילו לסיים: "יחי הפרוליטאריון היהודי!" וכו' ודוקא פועלי-ציון, ה"תורכים", דוקא הם דייקו להוסיף משום-מה גם "הלאה המיליטאריזמוס!" - עד גמירה.

ונפלא הדבר! הסגנון ידוע, המלות ידועות, נושנות, נשנות בכל שנה ושנה, ובבואן הן עושות רושם ומכניסות רעד בלב. הלא תצחקו...

 

- הפסימיסט כבר התחיל, - התקצפו העלמות האחיות – אנו רוצות לשמוע את העיקר, אנו רוצות לדעת, מה היה באותו היום...

- באותו היום? אותו היום בא, לבסוף. היה יום של אביב לונדוני. לא חמימא ולא קרירא. האופים שבתו אז את השביתה הגדולה ויצאו הם עם דגליהם בראשונה. כל האגודות היהודיות צריכות היו להתאסף במייל-אֶנד באחת-עשרה שעות, ומשם להתהלך עד הסיטי, ששם יתחברו עם האגודות האנגליות, וביחד תדרוכנה עד הייד-פּאַרק, או הייד-פּאַרק. כמובן, היו כל הצבאות בשעה העשירית כבר על מקומותיהם, אבל האופים הקדימו לצאת עוד לפני התשיעית, התחילו בטי-טוֹ-טאַם-הוֹלל, מקום אגודתם, ועבור את קוֹמרשל-רוֹיד, וסובבו את גריט-אֵילי-סטריט וליטל-אֵילי סטריט ובאו אל ה"לֵין". הלין זהו מקום אשר בלעדיו לא תצויר כל שכונה של יהודים: כמוהו, בדמותו ובצלמו, לכל פרטיו ולכל ביצתו-חלאתו, תמצאו בדווינסק ובניו-יורק, בווילנה ובלמברג. ב"לין" ישבו יהודים ויהודיות מסביב לעריבות מלאות פירות, דליים מלאים קישואים חמוצים, קערות מלאות ציר למכירה, שולחנות עמוסים סינרים לילדות – והוציאו "חיונה". שם פגשו את הדימונסטראציה בקריִאת: "צוציליסטין, צוציליסטין!" אולם בכלל היתה שכונת היהודים שבמזרח-העיר סואנה ומתפעלת ממחזה המהלכים והדגלים והפסים והרבידים האדומים. החנויות לא היו סגורות, אבל נראו פנים הרבה מפיקים צהלה, ציפיה והתעוררות. לא צעיר אחד פגש את חברו בקריאת "יומא טבא!" חציו מתלוצץ וחציו רצין. ההסכם הציבורי, שהיום הוא חג, היה כמעט במלואו. ביחוד לבש הרוח הזה את המתלהבים ביותר, לא עין אחת משלהם הפיקה את המחשבה המרחפת מסביב: גדול הוא יום-הפרוליטאריון! העתיד לכל אלה הוא, העתיד לסוציאליזם. כל החגים נתבטלו, ובלי חגים הלא אי-אפשר לעולם. עתיד חג זה לכבוש כל הלבבות ולהתקיים לעולם ועד... שפיר!

 

בעשר וחצי הגיעו האופים השובתים עד יתר אחיהם, בני בעלי המלאכות האחרות, הנאספים במייל-אֶנד. כל הדרשנים השונים, שעמדו על עגלות הפוכות ונאמו, הפסיקו את כוח-לשונם, בראותם את הבאים, והאספסוף המתגודד פגש את השובתים, גיבורי היום ביחוד, בקריאת "אוּרה" מצלצלת, מתגנדרת... כפות-המבשלים, האורגניזאַטורים, האגיטאטורים וסופרי האגודות למיניהם, מוקפים בדלילים רחבים-אדומים מכתפם השמאלית עד צדם הימני, התנועעו, פקדו, הנהיגו סדרים, העלו שאון ודין ודברי ריבות ועשו בפניהם ובתנועותיהם אותו הרושם המגוחך של עסקנים יהודים, להבדיל... אבל בכל הקהל הגדול, בכל אלה אלפי הפנים שנאספו ביחד, באלה אלפי הגופים המדוכאים, הצמודים במקום אחד, היה במבט הראשון צל של איזו      א מ ת... אחדים סובבו בקופסאות הפּרֶס-פוֹנד, לטובת "הצלב האדום", לטובת השובתים; לא היה מחסור גם במוכרי עתונים מפלגתיים שונים וברוֹשוּרוֹת לתעמולה. כנף-בגדו של כל בא נמשכה להרבה צדדין. הדברנים והדרשנים גם הם, לרוב, בעלי פנים קהים ומצחי-נחושה, הניעו בידיהם ובראשיהם, והוציאו מגרונם אמרים מאמרים שונים. לאלה שלא נשמע קולם, מחמת ריחוק-מקום, נדמו למסוות בחג של מסיכות. אולם תכנם של כל הדברים הנאמרים, בלי הקליפה של התהדרות ואבטומטיות שהיתה עליהם, צודק היה ונכון. "אל תביטו אלי! – רעם אחד – אל תביטו אלי, כי בי לא תמצאו דבר! הביטו מסביבותיכם! כולכם טובעים בעניות, בעבדות, אצל אלה שמלאכתם נעשית על ידיכם... כולכם רעבים... ובמי האשם? האשם הוא... והיום, יום הראשון למאי"...

 

"אל תבטחו בפרלאמנטים! – צעק הרידאקטור של השבועון האנרכי במקום אחר – כי מרמה בפרלאמנטים... היכנסו אל בתי הדיפוטאטים – ותראו, ותיווכחו... אבל מה אני אומר: היכנסו? המשרת יראה לכם את הדלת... המשרת יאחז בערפכם וישליככם מעל המעלות... כי אדונים המה הדיפוטאטים שלנו, אשר אנו שולחים, אנו בוחרים, ואנו עבדים, והיום, יום הראשון למאי..."

עם מנגנים לפניהם, בזמירות ריבולוציוניות ובהתכוננות עצומה "למעשים אשר לא יֵעשו", נעקר כל ההמון היהודי הגדול ממייל-אֶנד, דרך וייטשפל, להיפגש עם אחיהם האנגלים אשר בסיטי. עוד טרם ראו המתהלכים המזרחיים ברור את קבוצות האנגלים אשר עמדו בצדי הדרכים, עוד היו רחוקים מאתם מאות צעדים, נחפזו וירימו, לכבוד הפגישה, קול "אוּרה", שנדמה להם בוודאי לקריאה חזקה-כבירה ושבאמת היתה גם הפעם רק קריאה של המון יהודי – קול הדומה לקולה של תרנגולת שחוטה. רבים מן היהודים מצאו לנכון להסיר מעליהם את כובעיהם, לכבוד-הגויים, ולנפנף בהם באויר מעל למצחיהם המזיעים מחום ומעיפות. עוד רגע - ושני הלאומים נפגשו: היהודים והאנגלים! קבוצות האנגלים הביטו בסקרנות, בהצטחקות מסותרה, בגועל נפש על דלות-מלבושיהם ושחור-פניהם של הגרים הבאים, לא הבינו הסרת כובעים זו מהי – ושתקו.

 

- דיבה היא!! הפסיק את המספר אחד מחבורת השומעים ברוגזה רבה – ציוניסט עד עשרה דורות ציוניסט הוא!

- לא יאומן – ענה אחר גם הוא, אבל בקול פחות נורא – כי פגשו את היהודים הדימונסטראנטים בשתיקה גמורה. הלא סוציאליסטים היו הנאספים. זוהי דלטוריה! זהו פּאַסקוויל! אני מוחה נגד זה בכל תוקף! אני מוחה!

הבתולות השומעות היו נכלמות משום-מה והשתדלו לכסות על כלימתן ולהתחפש גם הן לבלתי מאמינות ולמחות.

יודיליביץ צחק לשמע המילה "פּאַסקוויל", קיבל על עצמו את המחאה והוסיף לספר.

- האנגלים היו מעט במספר, לא מחאו כף, אלא שתקו. האנגלים דרכם לשתוק.

בשכונתם היו כל החנויות סגורות מחמת יום שבּתם, כי בכגון דא נזהרים הם מאד, כידוע, עם אוהב הביבליה והשבת! ובסיטי שבתים למשכן אין בה, אלא רק קונטורות גדולות, סגורות, היתה דממה. אולם ככל אשר קרב המחנה אל מערב-העיר – עמדו על המעקות אנשים ונשים עשירים והביטו על התהלוכה. מבין הדימוסטראנטים היהודים, הקרועים-הבלואים, נזקרו מבטים למעלה בהתראה: "אהה, היום יראים אתם, אֶכּספלואַטאַטורים, מפנינו, מפני כוחנו... ואכן חרדו, חרדו, פחדו!.." אולם ממעלה הביטו, לרוב, אפילו בלי צחוק... פשוט, הביטו כמו שמביטים על מסע-ברזל העובר אצל בית הנתיבות...

 

עד השעה הראשונה נאספו גם יתר בני המפלגה שבין האנגלים. באו המיועדים לשאת את הדגל, וילכו להייד-פּאַרק. בראשונה הלכו חברי הפדראַציה הס"דית האנגלית, אח"כ מתי מספר באי-כוח היוּניוֹנים האנגלים, אח"כ הס"ד היהודים, הבוּנדאים היהודים, האנארכיסטים המדברים יהודית, האופים השובתים הנ"ל, האגודות הפרופסיונאליות היהודיות, ומאחורי הכל, כמין סרח-עודף, התנהלו גם כשלושים פועלי ציון וס"סאים עם דגל קטן בידיהם משלהם.

 

ההבדל בין המוני שני הגויים היה למעלה מכל שיעור. האנגלים היו כולם גבוהים, יפים, גאים, מלובשים הדר, איתנים, שוקטים, בלי כל כוח של התפעלות חוגגת. נשים לא נראו ביניהם, חוץ מהמורות של בית-הספר מיסודם של הסוציאליסטים, אשר נסעו עם ילדיהן המגוהצים בקרונות ארוכים. ההמונים היהודים, מצד שני, אשר היו בכפלים מ"אחיהם" יושבי הארץ, היו לעומתם כשרצים זוחלים, נחפזים בקומתם הכפופה, המדוכאה, המשתדלת להיות חוגגת, עליזה, בכדי למצוא חן. כל הליכתם של זרע-ישראל כאילו צפצפה: "רואים אתם, גם אנו הולכים... אנו סוציאליסטים, אנו מכירים במעמדנו המפלגתי... אנו איננו צריכים להיות לצנינים בעיניכם..." בין הבחורים דרכו בכוח גם מספר הגון של נשים ובתולות ירקרקות, אומללות, שעשו רושם של אמותינו הצדקניות במשכן את הפתילה בשביל הנרות לשבת-תשובה.

 

- יודיליביץ! – הופסק המספר מצד שומעותיו.

הוא הבטיח, כי לא יגע עוד לרעה ב"דימונסטראנטיות" – וחזר לענינו.

- אבל מה היה בהייד-פּאַרק גופו?

- בהייד-פּאַרק היתה כיכר רחבה ועשבים רבים. בשאר ימות השנה משתטחים על אותם העשבים אנגלים ואנגליות ומתעלסים באהבים. "לידות" מכוערות, כמו שא נ ג ל י ו ת יכולות להיות מכוערות, פאר-לונדון, מטיילות שם שלובות-זרוע עם בעליהן שעל פי דת והתכשיטין נוצצים על לוח לבן השחוף. שוטרים מנומסים ולבושים שחורים צועדים שם בשלוה ומגינים על המטיילים והשוכבים מפני איזו מפריעים בלתי נראים. כל זה בשאר הימים. אולם באותו יום החג הפרוליטאריוני לא היו מתעלסים באהבים ולא נשים מטיילות, אלא שוטרים במספר הגון ואנשים בעלי זקן ובעלי צורה בתוך האנגלים, גרועי זקן ובעלי פנים יחפים בתוך היהודים, עמדו ודיברו על העתיד המזהיר, על החג הגדול, על הסולידאריות בין הפרוליטאריים של כל האומות – עד השעה הרביעית אחרי הצהריים. הרידאקטור של השבועון האנארכי העלה שוט-לשונו על המפלגות האחרות והראה כמה מגוחך הוא לחוג את הראשון למאי באופן שוקט, באופן בורג'ואזי, באופן מביש... ואז, אמנם, כמו לפתע-פתאום נגולה השאלה: מה באמת כל אלה עושים פה? למה באו הנה כולמו בבתי דעת, בעלמא?.. מן הצד, כמעט מעבר לגדר הנמוכה ,נספחו אל האספסוף מן "המעמד החמישי", מהאלה הנודדים במזרח-העיר בלילות. אליהם תעה לרגע בן-אדם סקרני בצילינדר גבוה ושרשרת-זהב על בטנו; אחד מ"בני-המעמד" רצה, לכבוד החג, להפיל דרך שחוק את הצילינדר מעל העורף השמן, אלא שגם זה לא עלה בידו. בעל הצילינדר הגבוה קפץ מעל לגדר וימלט בהצטחקות רגזנית. - - - - -

 

כל החבורה לא נתנה – פה אחד – ליודיליביץ לגמור. לא! לא! כך לא היה הדבר. הוא, אמנם, עד-ראיה, אבל הוא האיר את זה רק מצד אחד, רק מצד אחד. כל העיתונים האירופיים כתבו אז מאמרים ארוכים על אותה הדימונסטראציה הנהדרה של עשרת אלפים איש, שנמשכה רחובות-רחובות בזה אחר זה.

אעפי"כ מפני שהשעה היתה עדיין מוקדמה ולעשות לא היה מה, נתבקש הוא שוב לספר מה היה שוב, מה אחר-כך, מה היה בשנה השנית...

והוא לא סירב.

 

מה היה אחר-כך? ראשית, בטלה השביתה של האופים שנתדלדלו ונכנעו. שנית, נוכח הוא, פייטיל יודיליביץ, כי גיסתו צודקת, כי לשבת על צוארו של אחיו ולאכול לחם-חסדו אין זה תכלית – ויבוא אל הסדנה לעשות כובעים גם הוא. בסדנה היה סמרטוטים חמרים-חמרים, גלי אבק ימים-ימים, פועלים חצים בני-אדם וחצים רמשים, בלתי מאורגנים, בלתי יודעים מה זו אורגאניזאציה, בלתי מוכשרים להבין מה זו אורגאניזאציה, בלתי יודעים דבר, בלתי מוכשרים לדעת דבר. האכּספלואטאציה היתה נוראה, שעות-העבודה נוראות, שכר-העבודה נורא, אבל אחיו, בעל הבית, מוצץ-הזיעה, היה אביון מדוכא, ובעצמו עבד יותר מכל פועליו, בעצמו סחב את שקי הסמרטוטים ממקום למקום, וכולו היה בלבול ומהומה ונעזב ורפה להושיע ולהיוושע. מה שפייטיל אחיו, מי שהיה סטודנט, הוכרח לבוא לעבוד בסדנתו בלחם, פגע מאד בכבודו, כבוד בעל-הבית, והיה מתנחם לפני עצמו וטוען לפני אחרים, בשבתו ובלכתו, וחוזר וטוען באותה השלשלת המשונה שבניגון הדיבור של האנגלים, שזה רק לפי שעה, לשעה... בלשונו: Only for the present time, only for the present time... נבואתו, אמנם, אי-אפשר היה לא שלא תתקיים. האבק החניק והמחט הכאיב ביותר את האצבעות הבלתי רגילות למלאכה. כל עבודה לא יצאה אל הפועל. רק חרפה היה להביט בפני יתר הפועלים המובהקים ובפני העלמות הפועלות. רק חרפה גם על התעלולים הנעשים להן, לאלו, מצד הפועלים. חרפה על התעלולים וקנאה על זה האופן החפשי שבו נעשו התעלולים הללו. לאחרונה לא הועילה אפילו אותה הפועלת יפה העיניים, אשר ליבבתהו מאד להחזיקו בעבודה זו, לאסרו אל בית-הסדנה, ומקץ חדשים אחדים עזב את הבית, עזב את הסדנה. הפכפך – מה לעשות?!

 

בחגיגת מאי של השנה הבאה היה הוא, איפוא, עוד פעם הולך בטל, צפור חפשית, כי, אמנם, ראש החודש ההוא באותה השנה כבר חל לא ביום הראשון, אלא ביום חול, ביום-עבודה, כמו בשנה זו – ומסדנתו של אחיו הוצא מפני זה אחד חדש שבא לעבוד, והתעקש ולא אבה להתגאל בעבודת היום ההוא. תחת זאת, בסדנה אחרת, הוא יודע, בסדנה שתחת השגחתה של ה"יוּניוֹן", הכריזו בויקוט על אחד-החברים, שנבדל מתוך עדתו ורצה לעבוד – והחרימוהו.

 

מה היה באותו מאי השני? באותו מאי לא היה דבר. אפילו לא פאר חיצוני, אפילו לא המון רב יהודי, ואפילו לא מביטים הרבה. החנויות היו פתוחות במערב-העיר, המרכבות השתקשקו. בשעה הראשונה נפזר כבר כל ה"עולם" וישובו לבתיהם עיפים וריקנים. מן האנגלים יצאו בסך-הכל רק מנינים אחדים ונושאי הדגלים היו שׂכוּרים בכסף. האורגניזאציות היהודיות, כמובן, הוציאו גזירה לצאת ולהשתתף בתהלוכה, אבל השפעתן היתה כבר לא הא. אותם הדברים: "היום בראשון למאי... היום בראשון למאי..." – אבל על הכל היה כבר איזה קיפאון מכוסה-אבק. יתר על כן: הרושם היה אפילו משום-מה לא של כנסיית פועלים, עובדים, נדכאים בחיצוניותם, אבל יוצרי החיים באמת, אלא של אסיפת משרתים בחנויות ובאכסניות, של מטיילים בעלמא, של הולכי בטל. התבלטו משום מה, כמו להכעיס, צורות שבעות ביותר, לחיים שמנות, חזיריות. נושאי הדגלים של האורגניזאציות היהודיות היו, אמנם, לא שׂכוּרים בכסף, אלא מתנדבים, מיועדים, אבל רובם – איזה ערב רק של נערים נדחפים, פעורי פה, במכנסים קצרים. אחדים מהם היו בעלי פנים נפוחים לוטים במטפחות, כפני בחורים-מנגנים בני עיירות קטנות. בהתנודד יד אחד מהם מהחזיק בדגל, מיהר הוא, יודיליביץ, שעמד בקירוב-מקום, לבוא לעזרתו, כי חם לבו בקרבו, אבל בהיותו אז זה יותר מחצי שנה מגורש מבית-אחיו, שמלותיו עליו טלאי על גבי טלאי, פניו סמל-הכפן, וספיח-זקנו מגודל, דחפו פלוני נושא-הדגל בזרוע וקרא למרעו:

- "יוֹלד" זה מהו מתחכך כאן?

 

השומעים צחקו פתאום. פתגם זה האחרון בבלי יודעים ובבלי הכרה צילצל באזניהם כהד איזה דבר מובן, נראה ביניהם כסמל איזה דבר ברור.

- ועובדה זו שנדחפת לפני שנים אחדות מאיזה אדם המוני עשתה עליך רושם חזק כל-כך, עד... עד... שגם עתה לא היית יוצא לדימונסטארציה? – התווכח ברוך בחום – אכן, הכל אפשר למחול למתרשם כזה!.. אמת, איני מכחיש, הסיבה מתבארת בנקל: אתה יצאת אז לחגיגה של יום ראשון למאי, מלא היית רגשות של סולידאריות עם הכל, נכון לחבק את כל היקום, ופתאום – נפגעת ברגשותיך היותר קדושים. וממי? מצד זה שאתה חושב לאחיך היותר קרוב. אני מוחל לך!.. אולם מה שאיני יכול למחול לך הוא זה שאמרת עתה, כי אילו היתה היום דימונסטראציה – אינך יודע, אם היית יוצא. הן הסכם בעצמך, שבשביל אותה הדחיפה אינך יכול לעבור אל הצד שכנגד, אל מחנה-האויב, הן איך שתהיה ומה שתהיה, היה ציוני, ס"ס, והשדים יודעים מה – ואתה הנך סוציאליסט, סוציאליסט. הן לא תוכל להכחיש, כי הסדר הקפיטאליסיטי...

- רבותי! – קרא יודיליביץ בקולו הרך והמילאנכולי, בקול ילד מפונק מתחפש לבוכה – צוו על האיש הזה לבלי יכה באגרופו על השולחן בדברו... את כל החמין שפך מכוסי על-ידי הכאותיו...

מזגו לו ליודיליביץ כוס שניה.

עוד לחג >
bottom of page