חיים חפר
מסדר הנופלים
הם באים מן ההרים, מן השפלה, מן המדבר
הם באים - שמות, פנים, עיניים - ומתיצבים אל המסדר
הם באים בצעד גברי, חזקים ושזופים
הם יוצאים מתוך המטוסים המרוסקים ומן הטנקים השרופים
הם קמים מאחורי הסלעים, מעבר לדיונות ומתוך תעלות הקשר
גיבורים כאריות, עזים כנמרים וקלים כנשר
והם עוברים אחד אחד בין שתי שורות של מלאכים
המאכילים אותם ממתקים ועונדים על צווארם פרחים
ואני מביט בהם והם כולם שמחים
אלה האחים שלי, אלה האחים
והם פוגשים זה את זה, עיניים כחולות ושחורות וחומות
והם מזכירים זה לזה שמות וכלים ומקומות
ומוזגים זה לזה ספלי קפה ותה
ומתפרצים פתאום יחד בקריאות: כיפך-הי!
והם פוגשים בקהל הרב רעים וידידים
והמפקדים טופחים על שכם הטוראים וטוראים לוחצים יד למפקדים
והם פורצים בשירה ומוחאים כפיים
ומקשיבים להם בהתפעלות כל יושבי השמים
והפגישה נמשכת יום ולילה, יום ולילה
כי חבורה שכזאת לא הייתה עוד למעלה
ואז פתאום שומעים הם קולות מוכרים בוכים
והם מביטים הביתה אל אבא ואמא, אל הנשים, הילדים והאחים
ופניהם דוממות והם עומדים נבוכים
ואז מישהו מהם לוחש: סליחה, אבל היינו מוכרחים
ניצחנו בקרבות וכעת אנחנו נחים
אלה האחים שלי, אלה האחים
וככה הם עומדים והאור על פניהם
ורק אלוהים לבדו עובר ביניהם
וכשדמעות בעיניו הוא מנשק את פצעיהם
והוא אומר בקול רוטט למלאכיו הלבנים
אלה הבנים שלי, אלה הבנים
עוד לחג >
