7.2.1920

לועד ההגנה באיילת השחר ובטבריה.

בקיצור אודיעכם על ההתנפלות שהייתה עלינו אתמול [י"ז בשבט תר"פ]. פרטים ישלחו לכם אחר כך, ביומן.

בבוקר נסענו, אני ועוד שלושה חברים, בעגלה למטולה למען הביא חומרי הסקה ותבן. שלושה חברים הלכו לשדה, לא רחוק מהבית: שנים - לחרוש, השלישי בתור שומר. בשעה 11 וחצי בערך נראו שני רוכבים מאחורי הגבעה, מהצד הצפוני, שפצחו מיד באש על העובדים. בפתיחת האש עזרו על ידם עוד ערבים שהתחבאו מאחורי הגבעה מצפון וממזרח. תוך כדי כך ניגשו שני ערבים רגליים אל החברים העובדים לתפוס את הבהמות. אז התחיל השומר להשיב על היריות והעובדים ניסו להוליך את הבהמות הביתה. אבל בהיות הבהמות מבוהלות על ידי היריות - הסתבכו ברתמות. העובדים הוכרחו לעזבן ולרוץ הביתה לעזרה. גם השומר נסוג עד לאחורי הגבעה, שממנה היה יותר נוח לירות. כעבור רגעים מספר יצאו כעשרה חברים אל השדה. החבר שר עם עוד שניים היו הראשונים. האש מצדנו ומצד הערבים התחזקה. פתאום צעק שר: "אני פצוע!" - ונפל. הכדור עבר את גופו. נקב אחד היה בצד הימני, והשני - בחזה, כמעט מול הלב. הרופא שנמצא בתל חי הגיש לו תכף עזרה. אבל כבר ללא הואיל. כעבור חצי שעה אחרי שהובא הביתה - מת. עכשיו אנו הולכים לחפור לו קבר.

אנו דורשים עוד הפעם לשלוח לנו את מספר האנשים הדרוש. אם העזרה לא תבוא בזמנה- אולי יהיה כבר מאוחר.