כבר שמעתי כי רצח פוליטי כזה בחיי עמים עשוי להיות נקודת מפנה, שֵבה משתנית ההכרה והדברים נראים אחרת, ולכן ישראל שאחריו תהיה בהכרח טובה יותר.

אומרים שדור צעיר שלם, שנזרק אל חוויה כה מבעיתה, לא ישלים עם האלימות, העיוורון, השנאה והייאוש שחוללו את האסון הזה. בינתיים התגלתה ישראל מכוערת מכפי ששיערו, אלימה, מחרפת ומגדפת, עד שהיו המילים לפקודת אש.

​

יש אומרים כי לא המילים הרעות התירו את דמו אלא מחלוקת קשה מנשוא על עתידה של הארץ, קלסתר פניה, יחסי העמים בה ובאזור הזה. אך גם למילים היה חלק באסון, מילים שהיו כפקודת אש.

לא הייתי מציע להרחיב את מחנה האשמים ולהחיל את תועבת הדם השפוך על כל אלה שחלקו על דעתו. יצחק רבין היה מדינאי נחוש ובר פלוגתא חריף ולא חסך את שבט לשונו מיריביו.

​

הנה כי כן הגיע תור הצער והכלימה על כי זה קרה בתוכנו, בחברה שחשבנוה נאורה די הצורך וחפה מאפשרות רצח מנהיג בכיכר. עמדתי פעם נוספת ליד קברו בהר הרצל, בחלקת גדולי האומה.

כל שכניו שם נאספו בשיבה טובה או גוועו בחולי: הרצל, ז'בוטינסקי, אשכול, שז"ר... הוא נורה בתל אביב, בידי בן עמו.

​

יצחק, האיש שכדורי אויב כה רבים שרקו לידו. כתם ארגמן קודח, שלא ירפה, מזכרת עוון לימים רבים. ואשר יעשו בו הישראלים, זה יהא משמעו. הם יעניקו לו את הפשר.