ט"ו בשבט
מקורות והגות/

צביקה דרור

ברוש שלא נטעתי

לוחמי הגטאות

בדגניה יש ברוש. גם אצלנו.

כשבאו אנשי דגניה לאום ג'וני הם קיבלו כמה החלטות משמעותיות. בין השאר אמרו שהבתים שיגורו בהם ייבנו במו ידיהם והם גם ישתלו עצים. כשנוטעים עץ, חשבו, לא רק בדגניה, כשיהודים נוטעים עץ בארץ ישראל, הם תוקעים שורש באדמה.

לברוש יש רשת שורשים לא-מסועפת. אמנם השורש העיקרי שלו איננו מי יודע מה – ברוש סוף סוף אינו אורן או מַיִש – אבל הוא פורש אותם כפי-מידת-צרכו. כך יכול היה הברוש לההפך לשובר-רוח מבוקש: שדרות הברושים סוככות על מטעים ופרדסים והן נותנות משלהן (חסות, בטחון בפני רוחות סערה) ואילו עצי המטע תורמים משלהם (פרנסה, אפשרות לחיות). דו-קיום והדדיות, במלוא המשמעות.

 

כשאנשי דגניה נטעו את הברוש שלהם הם לא העלו כלל בדעתם שהוא והם ייהפכו לסמל. לא כמו היום, שהולכים למומחים ליחסי ציבור ואומרים: אנחנו רוצים להפוך לסמל (של השן המבהיקה, של המוכר האדיב, של המדינאי הנבון, של ההתיישבות העובדת) משופם שאנחנו משלמים עבור זה. אנשי דגניה לא חשבו שהם יהפכו לסמל, או למאות קיבוצים. הם לא התעוררו כל בוקר לראות מה כותבים עליהם בעיתון. הם הסתפקו במה שהם כתבו על עצמם.

 

כשהחברים שלנו עלו על הקרקע פה, בגליל המערבי, גם הם נטעו עצים, והרבה. עצי פרי ועצי נוי. וברושים. צריפי ואופקי, וכספי, וברוש הביצות, למרות שלא היו אצלנו ביצות. איש הנוי נטע אותם, בחברת צמחיה המכונה חורש ארצישראלי. בין האלה והחרוב מצאו להם שטח מחיה הברושים, ברושי הביצות. בתנאים הנתונים, כשאין עודף מים, הם מראים מפעם לפעם סימני כמישה.

 

בפרדס נטעו ברושים כשוברי רוח. כך גם בצידי דרך הכניסה, להפריד בין איזור המגורים לאיזור המלאכה.

ילד בשנת הבר-מצווה רצה פעם לכתוב חיבור על תולדות היישוב שלנו על פי העצים. מה מספרים העצים, התכוון הילד, אודות התולדות. החיבור לא יצא לו. הוא נתקל בבעיה: לא נמצא מי שיעזור לו להתמודד אתה. הילד נתקל בשדרה, בעצם שארית שדרה של ברושים, והלך לשאול מדוע העצים האלה גבוהים יותר מכל הברושים האחרים. כל אחד יכול לראות גם עכשיו את הברושים האלה. אחד מהם  ניצב ליד המקלט, על הדשא בגבול שכונת הצריפים. שני גזעים וצמרת אחת, זקופה, נאה. ברושים-תאומים.

לא הרחק משם נמצא חדר שבו גובים עדויות מהחברים על מה שעבר עליהם בשואה. החברים מספרים, בתוך כל הסיפורים הקשים שלהם, כיצד, כאשר חזרו מכל הפורענויות שעברו עליהם אל מה שהיה ביתם לפני המלחמה, מצאו שהבתים מיושבים, שכבר נתפשו על ידי עם הארץ. היו ביניהם כאלה שרק התקרבו לבית ולא עמד להם כוחם להיכנס אליו, אבל גם בבתים אלו גרו אחרים. והם החליטו לבנות את ביתם בארץ ישראל. וכאן, פתאום, בא ילד ושואל למה הברוש הזה גדול יותר מכל הברושים?

 

הברושים הללו, עלינו להבין, היו כאן כאשר עלינו על הקרקע. הם ניטעו על ידי תושבי הכפר שקדם לזה שלנו. פעם ביקרתי בכפר שיך-דנון. תושבים סיפרו לי שהם עובדים בחוץ, בנהריה, בקיבוצים, בבית ההבראה בשבי-ציון. שאלתי מדוע אינכם חקלאים כמו בני הכפרים השכנים לכם. נטל אותי האיש בידו, העלה אותי אל נקודת תצפית, הצביע אל עבר הישובים שלמטה ואמר שהאדמות שלו מעובדות על ידי אנשי המושב השכן. הוא קרא בשמות המושבניקים אחד לאחד.

 

באותם ימים גיליתי לתלמידי את סוד הברושים ה"וותיקים", גם הבהרתי להם שאולי יש קשר ביניהם לבין המקלטים שאנו בונים. שָנינו כי עלינו להעביר לילדינו מורשת, כי מי שנוטע עצים, חזקה עליו שהוא תוקע שורש. אל לנו, חשבנו, לגדל ילדים רק על דברים או מישנות. הילדים צריכים לצמוח בנופים: הם צריכים להתחיות בארץ. מי שמתחיה ואיכפת לו מהעצים, שואל גם על הברושים הללו. אין מה לעשות. אם אנו לא נתמודד עם הבעיה, יהיה תמיד מישהו, עוין ונחרץ בדעתו להסביר – שיזכיר לנו כי הדרך אינה פשוטה:

באנו – נטענו – גידלנו במו ידינו – התערינו – והיא שלנו. אני בטוח שתושבי מחנות הפליטים בלבנון אינם חושבים מעולם על הברושים, הם רוצים הרבה יותר.

 

בימינו קורה ההיפך מאשר בחזון ישעיהו – מברושים "מכתתים" לחרבות. הלנצח תאכל חרב? היא שאלה המתלווה לאורך כל חיינו. אולם אם לא שמים את השאלה על סדר היום, אין פירושו שהיא אינה קיימת. כאשר הסברנו לילדים שגם לנו כברת ארץ משלנו, אמת אמרנו. כשאמרנו שכובשים אותה בעבודה, בזיעה, ולא במלים, אמת גרסנו. אולם כאשר סירבנו להעמיד את הבעיה כבעיה של שתי קבוצות אוכלוסיה, החסרנו מרכיב אמיתי משאלה. ולכן איננו מתקדמים בדרך האפשרית בה ניתן אולי למצוא תשובה, ולו תשובה חלקית.

 

נטענו הרבה עצים. הברושים בחצר שלנו הם יפים. כל אורח אומר זאת, וכך גם אנחנו מרגישים. כמו אנשי דגניה, גם אנו מתגאים בברושים שלנו. אבל ישנו בחצר גם הברוש ההוא, ברוש התאומים. הברוש שלא אנו נטענו. עם עובדות צריך להתמודד, לא להתעלם, שאחרת גדלים הילדים ולפעמים הם אומרים לנו שאפשר לראות את השקר על הפנים שלנו.

עוד לחג >

מעוניינ/ת בחומרים נוספים ועדכונים?
בואו נשמור על קשר:

מכון שיטים ארכיון החגים הקיבוצי

טל: 04-6536344

מייל : machon@chagim.org.il

קיבוץ בית השיטה 1080100

ע"ר מס 58-0459212

  • Facebook - Black Circle
  • YouTube - Black Circle