באנו היום מירושלים, בירת הנצח של עם ישראל, באנו מארץ מיוסרת, באנו מעם, מבית, ממשפחות שלא ידעו אפילו שנה אחת, חודש אחד בחייהן, שבו לא בכו אמהות על בניהן.
באנו לנסות לשים קץ לשנאה, כדי שילדינו ונכדינו לא יחוו עוד את המחיר הכואב של המלחמות, הטרור והאלימות. באנו לדאוג לחייהם ולביטחונם, באנו לשכך את הכאב והזיכרונות הקשים, להתפלל ולקוות לשלום.

אומר לכם הפלסטינים : נגזר עלינו ועליכם לחיות במשותף, על אותה כברת אדמה, באותה ארץ.
אנו החיילים שחזרנו משדות הקרב חמוצי בגדים מדם. אנו שראינו את בני משפחותינו וחברינו הטובים מתים לפנינו. אנו שהולכים להלוויות ומתקשים להישיר מבט אל עיני ההורים והיתומים. אנו שבאנו מארץ אשר בה הורים קוברים את ילדיהם. אנו שלחמנו בכם, הפלסטינים, אומרים לכם היום בקול צלול : די לדמעות ולדם.

די, אין בנו שנאה כלפיכם, אין אנו תאבי נקמה. אנו, כמוכם, אנשים שרוצים לבנות בית, לטעת עץ, לאהוב ולחיות בצדכם בכבוד, באהדה, כבני אדם, כבני חורין.

אנו נותנים היום סיכוי לשלום ואומרים לכם בקול צלול : עד כאן. לא עוד.

 

הבה נתפלל שיום יבוא והכל יאמרו : הקץ לנשק.
אנו מייחלים ורוצים לפתוח פרק חדש בספר העצוב המשותף שלנו, פרק של הכרה הדדית, פרק של שכנות טובה, פרק של יחסי כבוד, של הבנה, של ידידות.