העמוק בצרכיו של האדם הוא אפוא הצורך להתגבר על בדילותו, להתיר עצמו מבית-האסורים של בדידותו. (19)

האחדות המושגת בעבודה הפרודוקטיבית אינה בינאישית; האחדות המושגת בהתמזגות אורגיאסטית היא חולפת; האחדות המושגת על-ידי הקונפורמיות אינה אלא פסידו-אחדות. מכאן שאין אלו אלא תשובות חלקיות לבעיות הקיום. התשובה המלאה נעוצה בהשגת האחדות הבינאישית, בהתמזגות עם נפש שניה, ב א ה ב ה. (25)

בניגוד לאחדות הסימביוטית, האהבה הבשלה היא אחדות בתנאי קיום שלמותו של האדם, עצמיותו. האהבה היא כוח פעיל באדם; כוח הפורץ את המחיצות המבדילות בין האדם ובין זולתו, המאחדו עם זולתו; האהבה מסייעת לו להתגבר על הרגשת בידודו ובדילותו, אלא שהיא מניחה לו להיות הוא עצמו, לקיים את שלימותו. באהבה מוצא אתה את הפרדוכס של שתי נפשות שהיו לאחת ובכל זאת נשארו שתים. (27-8)

 

האהבה היא פעילות, לא אפקט סביל; על דרך ההכללה היתרה נוכל לתאר את האופי הפעיל של האהבה באמרנו כי בראש וראשונה האהבה נותנת, ולא מקבלת. (29)

 

נתינה היא הביטוי העליון לפוטנציה. בעצם מעשה הנתינה הריני חש את עצמתי, עשירותי, כוחי.

חוויה זו של חיוניות ופוטנציה מוגברת ממלאת אותי שמחה. אני חש את עצמי כשופע, מוציא, חי,

ועל כן כמלא שמחה. הנתינה משמחת יותר מן הקבלה, לא משום שחיסור היא, אלא משום שביסוד מעשה הנתינה מונח ביטוי חיותי. (29)

 

אדם מהו נותן לחברו? הוא נותן מעצמו, מן היקר ביותר אשר לו, הוא נותן מחייו. אין משתמע מכאן בהכרח שהוא מקריב את חייו לטובת זולתו - אלא שהוא נותן לו חלק ממה שחי בקרבו; הוא נותן לו משמחתו, מתשומת-לבו, מהבנתו, מאוצר-ידיעותיו, מבדיחותו, מתוגתו -

מכל הביטויים והגילויים של מה שחי בקרבו. בתתו בדרך זו מחייו, הריהו מעשיר את זולתו, מגביר הרגשת-החיות של זולתו תוך שהוא מגביר הרגשת-חיותו שלו. אין הוא נותן כדי לקבל; הנתינה עצמה שמחה גדולה היא. אבל בתתו, על כורחו בורא הוא משהו בזולתו, ואשר הוא בורא מחזיר אורו אליו; במתן של אמת מקבל הוא על כורחו את שמוחזר אליו. הנתינה משתמעת ממנה הפיכת הזולת לנותן, ושניהם שותפים לשמחה שהם שמחים במה שבראו. במעשה המתן נולד משהו, והשנים הנוגעים בדבר אסירי-תודה הם על החיים הנולדים למען שניהם. ביחוד לגבי האהבה משמעו של דבר הוא: האהבה היא כוח המוליד אהבה. (30-31)

 

מעבר ליסוד הנתינה מתגלה האופי הפעיל של האהבה בעובדה שלעולם מקופלים בה יסודות בסיסיים מסוימים, שמשותפים הם לכל צורות האהבה, והם: ה ד א ג ה,  ה א ח ר י ו ת,  י ח ס -  ה כ ב ו ד  ו ה י ד י ע ה." (32)

 

"הצורך הבסיסי בהתמזגות עם נפש שניה, כדי לחרוג מכלא הבדילות, קשור קשר הדוק בחפץ אנושי מיוחד, החפץ להכיר "סודו של אדם - האהבה היא דרך-הידיעה היחידה שבה משיג אני מבוקשי במעשה הזיווג. במעשה האהבה - אני מוצא את עצמי, מגלה את עצמי, מגלה את שנינו, מגלה את האדם. (34-35)

 

את הדרך היחידה לקניית הדעת השלמה נמצא בפועל האהבה: פועל זה חורג אל מעבר לתחום המחשבה, אל מעבר לתחום המלים, הרי היא הצלילה הנועזת לתוך חווית הברית. ברם הדעת במחשבה, כלומר הדעת הפסיכולוגית, היא תנאי הכרחי לקניית הדעת השלמה בפועל האהבה. מן ההכרח שאדע את הנפש האחרת ואת עצמי ידיעה אובייקטיבית, כדי שאוכל לראות את ממשותה, כלומר להתגבר על האשליות, על תמונתה המעוקמת שעיצבתי לי באורח בלתי-רציונאלי. רק בדעתי אדם ידיעה אובייקטיבית, אוכל לדעתו בתמצית מהותו היסודית, בפועל האהבה." (36)

 

דאגה, האחריות, יחס-הכבוד והדעת תלויים זה בזה תלות-גומלין. הם תסמונת של התייחסויות שאתה מוצאה באדם הבוגר; כלומר, באדם המפתח את כוחותיו שלו בדרך פרודוקטיבית, אדם שאינו רוצה לזכות אלא במה שטרח עליו, שזנח את חלומותיו הנרקיסיים על דעת חובקת כל ויכולת חובקת כל, שסיגל לו ענוה המיוסדת על העוצמה הפנימית שרק הפעילות היוצרת האמתית בכוחה להקנותה לו. (37)

 

אילו היתה חווית ההתקרבות לנפש השניה עמוקה יותר, אילו יכולת לחוש את כל רבצדדיות אישיותה, לא היתה הנפש השניה לעולם מוכרת כל כך - ואותו מעשה-פלא, ההתגברות על המחיצות, היה מתרחש כל יום מחדש. (54)

 

האהבה למישהו איננה הרגשה בלבד - היא הכרעה, חריצת משפט, הבטחה. (57)

 

מן הרעיון המובע בפסוק "ואהבת לרעך כמוך" משתמע כי יחס הכבוד למכלול אישיותי ולייחודי, האהבה וההבנה כלפי עצמי, אין להפרידם מיחס-הכבוד והאהבה וההבנה כלפי פרט אחר. האהבה לעצמי קשורה לבלי הפרד באהבה לכל בריה אחרת. (...) אם אדם מסוגל לאהבה פרודוקטיבית, הריהו אוהב גם את עצמו; אם בכוחו לאהוב  ר ק  אחרים, אין בכוחו לאהוב כלל. (59-60)

 

מן הראוי לציין כאן עוד משגה רווח אחד: את האשליה כי האהבה משמעה העדר כל ניגוד. ממש כשם שהבריות סבורים שיש להימנע מצער ומיגון בכל המסיבות, כך סבורים הם שהאהבה משמעה העדר כל ניגוד. (...) קונפליקטים ממשיים בין שני בני-אדם, אותם שאינם משמשים לחיפוי או להעברה, אלא מתרחשים בעומקה של המציאות הפנימית שאליה הם משתייכים, אינם הרסניים. הם מביאים לידי הבהרה, הם מחוללים קתרזיס ששתי הנפשות נשכרות ממנו, מוסיפות דעת ועצמה. (...)   אהבה לא תיתכן אלא אם שני בני-אדם באים במגע זה עם זה מתוך מרכז הווייתם, כלומר אם כל אחד מהם חי את עצמו מתוך מרכז הווייתו. ב"חוויה מרכזית" זו בלבד נמצא ממשות אנושית, כאן בלבד נמצא חיות, כאן בלבד נמצא בסיס לאהבה. האהבה, הנחווית בדרך זו, היא אתגר מתמיד; אין היא מקלט-נופש, אלא תנועה, צמיחה, פעולה בצוותא; בין ששוררים הרמוניה או ניגודים, שמחה או עצב, חזיונות אלה משניים הם לעומת העובדה היסודית ששני אנשים חיים זה את זה מתוך שרשי הווייתם, שהם מאוחדים זה עם זה משום שכל אחד מהם מאוחד עם עצמו, תחת לברוח מעצמו. יש רק הוכחה אחת לקיומה של אהבה: עומק היחסים, וחיותו ועצמתו של כל אחד מבני הזוג; אלה הם הפירות שעל פיהם האהבה ניכרת. (94-95)

 

התנאי העיקרי לאהבה הוא  ה ה ת ג ב ר ו ת   ע ל   ה נ ר ק י ס י ו ת  שלנו. (... ) הקוטב המנוגד לנרקיסיות הוא האובייקטיביות; זוהי הסגולה לראות בני-אדם ודברים  כ מ ו  ש ה ם, באורח אובייקטיבי, והכושר להפריד בין תמונה א ו ב י י ק ט י ב י ת זו לבין תמונה הנוצרת על-ידי משאלותיך ופחדיך. (107)

 

כושר המחשבה האובייקטיבית נתון ל ש כ ל; הלך-הנפש המתאים הצמוד לשכל הוא ה ע נ ו ה. אדם יכול להיות אובייקטיבי, להשתמש בשכלו שלו, רק אם הגיע לכלל הלך-נפש של ענווה, אם התנער מחלומות הדעת החובקת-כל והיכולת החובקת-כל ששוגה בהם האדם בילדותו. (109)

 

כושר האהבה תלוי בכישרנו לגדול, לפתח אוריינטציה פרודוקטיבית ביחסנו לעולם ולעצמנו. תהליך זה של התנערות, של לידה, של יקיצה, מחייב תכונה אחת כתנאי הכרחי: א מ ו נ ה. טיפוח אמנות האהבה מחייב טיפוח אמונה. (109)

 

כדי שנוכל להאמין, מן ההכרח שיהיה בנו  א ו מ ץ - ל ב, שנהיה מסוגלים לסיכון, נכונים אף לצער ולאכזבה. (113)

 

בשעה שאנו מפחדים ביודעים שמא אין אנו זוכים באהבה, הפחד האמיתי, אך גם בלתי-מודע בדרך כלל, הוא כאן הפחד לאהוב. (114)