מה נותר אחרי המלים המתייפות, חשבון הנפש, הפיוס, המורשת, האחדות? נותרו מלות אמת פשוטות – בוז וכעס וכאב, המלים ששום אחדות מדומה לא תמחק. לא פילוג, לא מלחמת אחים. כעס ובוז – כן. כעס על הקרקע שהצמיחה את הרוצח. בוז לרעיונות שבעטיים רצח.

ונותרו הגעגועים. הגעגועים לאדם שלא אמרנו די שבחו בפניו, לאדם ישיר וישר, שגם אם לא כולנו הסכמנו לכל דעותיו ולכל מעשיו, ידענו שזה האיש, זה תוכו, זה ברו, והם שווים.

 

והגעגועים לאדם שלא נסגר בתוך המתחם המבוצר של דעותיו. שבגיל מבוגר, שבו האמונות כבר מתעטפות באבן והתפיסות קופאות, ואין סוטים יותר מן הדרכים הרמוסות, ופתאום, בתנופה גדולה, זינק מתוך תלמי חייו אל דרך חדשה. ושורשיה של התפנית, למי שזוכר, נעוצים עוד ביצחק רבין הצעיר, שכבר בנאום על הר הצופים, תכף אחרי מלחמת ששת הימים, אמר שאנחנו היהודים איננו מסוגלים לשמחת הכובש והמנצח. כך אמר – והנה קם עליו יהודי ורצחו נפש.

 

והגעגועים לאדם שהוא גם בן לדור, דור עלומים שהולך וכלה לנגד עינינו. דור אחר ונפלא מכל הדורות – דור הפלמ"ח. דור שהיה ההפך מטפילות, ההפך מהשתמטות, ההפך ממשיחיות, ההפך מהוד והדר, ההפך מקיצוניות, ההפך מדמגוגיה. דור שליגלג על משבחיו, אבל כן, מגש של כסף, וכן, רעות שכזאת, והגשם, דומה, עודו יורד, על פני הרעים החיים המכסים את פניהם ועל פני הרעים המתים אשר אינם מכסים עוד. וכמה מחריד היה צחוקו של הגורל, כי אל כל הכתרים שהיו ליצחק רבין, נוסף הכתר הנורא המיותר הזה – החלל האחרון של הפלמ"ח. ומכאן עוד געגועים, געגועים לעצמנו, לאותו חלק ישיר וישר וערכי ואמיץ שהולך וכלה מתוך נפשותינו.

 

והגעגועים הקשים מכל, געגועים של משפחה. געגועי האהבה שאין מהם מפלט. געגועי אשה, ערגת אחות, געגועים של בן ובת, געגועי חבר קרוב, נכדה ונכד, כמיהת מיטה ריקה, כיסא יתום אצל שולחן, געגועי ליטוף, אלבום תמונות, געגועים פרוטים לזיכרונות, כאן עמד הבעל, כאן ישב האב, כאן האח, כאן נפל הסב.

 

ומה עכשיו? אכן, הזיכרון. נשקו האחרון של המת וחרב חבריו. וכך, בזיכרון, נקח את נקמתו. לא במלחמות אחים, לא בשני שבטים מפולגים. אלא בנשק הישן, הנשק הבדוק של יהודים, בזיכרון ארוך מאוד וחד. אנחנו, שזוכרים את כל הכלבים השוטים של תולדותינו, נזכור גם את הרצח הזה. נזכור מי נרצח, נזכור מי רצח, נזכור על מה ולמה, לא נשכח.