המאורעות האחרונים הניחו את חותמם על כל יישובנו כמעט... לאבל נהפך לנו הפורים בשנה זו כי הגיעתנו הידיעה הנוראה ע"ד [על דבר] האסון הגדול אשר קרה בתל-חי. בנקודה ההיסטורית הזו אשר רוותה כבר בדם מיטב צעירנו התנפלו כ-200 בדואים ופרצה מלחמה בינהם ובין מגיני המקום, והתוצאה... נהרגו 6 אנשים... מתו מות גיבורים יוסף טרומפלדור ומונטר החביב. זו הנפש הטובה, סמל ומזג הטוב והמסירות לחברה. האהוב על כולם נשסע  לגזרים ע"י הפצצה. זה יותר מעת לעת שאין אני יכול להשתחרר מתמונתו עם הבת צחוק על שפתיו, ובשום אופן אין אני יכול לתאר לעצמי אותו מושלך דומה אסוף חלקים חלקים. כמה אכזרי הוא הגורל שתמיד בוחר לקורבנות את המועילים שבאדם. ואין פלא, הלא אלה מתמיד מחרפים את נפשם יותר מאשר אחרים ואלה תמיד הקורבנות הראשונים. אמנם זהו מות גיבורים שאין לנו דוגמתם בדברי ימינו מימות בר-כוכבא. ואולי זה גם כבוד לאומי כמו שאומרים כולם אך בכ"ז [בכל זאת] מתעוררת השאלה המרה והכואבת האם כדאי הוא בשביל הכבוד המדומה והשאול מדברי הרצח והמלחמות העולמיות לאבד אפילו נפש אחת מנפשות... כאלה אשר יכלו לפעול ולהועיל עוד בחייהם. נתרסקו ונפזרו כדומן על פני האדמה. הכדאי כל זה?

 

[יהודאי היה פועל בחולדה, שם הכיר את מונטר, שהצטרף להגנת תל-חי מכיוון שהיה חבר בקבוצת פועלים במטולה]