ט׳ באב הינו יום צום ונהי לזכר חורבן המקדש ונפילת ירושלים בידי האויב. יום זה מוקדש הן לחורבן בית המקדש הראשון והן לשני.

נשאלת השאלה מה צריך יום זה להביע ליהודי חילוני שאינו שומר מצוות הדת, בפרט בימינו כשמדינת ישראל חיה וקיימת. ירושלים פורחת ולכאורה אין סיבות להתאבל על אובדנה ויהודי חילוני רחוק מלשאוף להקמה מחודשת של בית המקדש.

ירושלים נחרבה פעמיים כשזרם מילטנטי השתלט על העם ונכנס לעימות חסר סיכוי מראש עם מעצמות העל של אותן התקופות. הלוחמים של אותה תקופה האמינו שיצליחו במלחמתם בזכות ההבטחה האלוהית כביכול.

גם בימינו יש המאמינים בהבטחה אלוהית המתבססת על ברית אהבה בין הקדוש ברוך הוא לעם ישראל, ברית שנכרתה לאור להבות המקדש העולה באש וטמונה בה ההבטחה להקים מחדש את בית המקדש. בין שיירד ממרומי השמיים ובין שייבנה על ידי המשיח שתפקידו לגאול את העם ולבנות את בית המקדש.

מסורות אלה הינן מסוכנות לקיומו של העם היהודי.

לאורך ההיסטוריה קמו מדי תקופה ״משיחים״ שרצו ליטול על עצמם את המטרה של הקמת בית המקדש. המונים בעם ישראל נמשכו והוטעו על ידי משיחים אלה. גם כיום קמים לנו כאלה. אמנם לא אישים יחידים אלא מפלגות ותנועות החורטות על דיגלן רצון משיחי של הקמת המקדש ומובילות אותנו לעימותים עם עמי האזור, המטיפים להרס מסגדים על הר הבית ולמלחמות דת.

לאסוננו דעות אלה עלולות להיגמר בהשמדת מדינת ישראל והתמוטטות כוללת של היהדות ברחבי תבל.

לכן, ט׳ באב הינו יום מסוכן אם המקיימים אותו אינם מסתפקים בצום ובנהי, אלא רואים בו מועד שבו תתגשם בעתיד ההבטחה המשיחית, רואים בו יום שצריך לכאורה להיות סמל לקדושת ארץ ישראל השלמה, וחיזוקם של אלה הדוגלים באי־ויתור ופשרה עם העם הנוסף השוכן גם הוא בארץ הזאת.

יום ט׳ באב צריך להישמר כיום אזהרה שקיצוניות לאומית יכולה להוביל רק לאסון, בעיקר אם היא נישאת, כביכול, על כנפי ההבטחה האלוהית.