כותבת אני על דבורה, שהייתי אתה בתל-עדשים, הבאתיה לכפר-גלעדי, ראיתיה במותה וידי קברוה.
- - -
הרגשתי כי עייפותה אינה מהעבודה. דבר-מה מדכא את רוחה. רמזתי לה, והיא ענתה: וכי לא שמעת, כי שדדו את חברינו בדרך? פשטו את בגדיהם העליונים ולקחו את נשקם. אמרתי: אבל החיים נשארו בידם. היא נרגזה ופרצה בחום! תארי לך, לקחו את הנשק מאת - - , מן השומרים הראשונים: לקחת נשק מ"שומרניק", בודאי ישתגע. רציתי לראות את פניו לאחר המקרה, אך לא, מוטב שלא אראנו.
- - -
 ביום בהיר אחד נשאנו עיניו והנה הולך ומתקרב לכפר-גלעדי גדוד של כמאה איש, כולם מזוינים, וארבעה רוכבים ענודים פצצות - - - באותה שעה ראיתי את דבורה צועדת עם עוד חבר אלינו ועל שכמם רובים. הם מוכרחים לעבור בקרבת הערבים. עיני נעוצות בפניה והלב רוטט: מה יקרה?
הם הגיעו אלינו בשלום.
פני דבורה הביעו רוממות-רוח ---
למחרת בלילה הביאו את שתיהן לכפר גלעדי בעגלה.
דבורה שכבה בשכנות 4 חברים.
הורדתיה---
ישנה היא, אמרתי בלבי ומתוך מחשבה זו התחלתי לנענעה ולזעזעה. רציתי לצעוק ולהעירה מתרדמתה הכבדה.
מותה ענה על כל השאלות שעמדו לפניה.