אני חוזר מירושלים לשפלה, מאיגרא רמה של חוויות הביקור בעיר העתיקה אל ימי החולין. שם למטה לידי יושב בחור צעיר, אברך משי, לבוש מעיל שחור וארוך. פניו עדינות ועיניו נוצצות.
עוברות מולנו שיירות ארוכות של מכוניות, גדולות וקטנות, המסיעות יהודים הבאים 
לבקר את ירושלים המשוחררת.

ראיתי את שכני לנסיעה מתבונן בשיירות והתאוויתי לשמוע ממנו מה חושב צעיר, בן ישיבה, על הימים האלה. אמרתי: "נתקיים בנו 'ונהרו אליו כל הגויים'."

הוא נעץ בי את עיניו הגדולות וענה מניה וביה: "אכן, 'כל הגויים', מחללים את קדושת  ירושלים, נוסעים אליה כמו לפסטיבל של גויים..."

בכך נפתחה שיחתנו, שנמשכה עד צומת בית-שמש. אמרתי בלי רצון להיגרר לפולמוס: "ובכל זאת הם יהודים שירושלים קרובה ללבם".

והוא משיב בטון מתגרה: "בשבילם ירושלים היא 'ירושלים של זהב' ולנו היא 'ירושלים של מעלה'."
לא הרפיתי: "כבר נאמר, 'ילך איש בשם אלוהיו', לכל אחד ירושלים שלו, כדמות רוחו, אבל לכולנו יחד ישנה ירושלים אחת, שהיא לב האומה".

שכני הצעיר הזדקף ממושבו וענה בלהיטות, כשהוא ניבט להרים: "רומסים את שמה של ירושלים, עיר הקודש: מחללים את קדושתה, נוסעים בחוצותיה בשבת. צר על הכותל המערבי שניטל עליו לראות יהודים המחללים שבת כדי לבוא לראותו..."