הידיעה על מותו של הרצל הדהימה את בני הארץ. גדול היה האבל. אל ההספדים שנערכו בירושלים, ביפו ובראשון-לציון נהרו רבים. ואולם יצוין כאן לדראון, שבעוד שבכל בתי הכנסת של הספרדים בירושלים נערכה תפילת אזכרה, הנה "כוונתו הרצויה של הרה"ג הישי הר"ש סלאנט להספיד את ד"ר הרצל בביהכ"נ הגדול של 'החורבה' הופרה מחמת הקנאי אשר גרמו להסב בלבולים בשעת ההספד" ("ההשקפה", שנה ה', כ"ז בתמוז). "ויתגעשו הקנאים כל יום השבת וביום הראשון הקהילו את תלמידי הישיבות, כמאתיים איש, אל ביהכ"נ הגדול של החורבה ויתפסו בחורי-חמד אלה את ביהכ"נ ויהיו שם כל היום ויעמדו הכן למלחמה למנוע בחזקת יד עריכת ההספד אשר חשב הרה"ג הרש"ס לעשות" (שם, מ"ג). ובאותו הגליון עצמו ידיעה זו: "אחד מיושבי מאה שערים הכה את הנער אשר הדביק את המודעות על מות הרצל. אותו ה"חלוקה"...

קודרים היו הימים ההם בארץ. הגב' חמדה בן-יהודה כתבה במדור "האופנה" של ה"השקפה": "אותו יום שהגיעתנו השמועה המחרידה כי הרצל איננו, נשים ועלמות לבשו אבלות עמוקה. אבלות - זו האופנה שלנו בימים העצובים האלה, אבלות בתלבושתנו, אבלות בביתנו ובחיינו".

צצו אז הצעות מהצעות שונות להציב יד להרצל. אחד הציע לייסד בית-מדרש למדעים, השני - לבנות בתים על שמו, השלישי - להגדיל את "מדרש-אברבאנל", הרביעי - לבנות בית-הכנסת-אורחים בשביל העולים ביפו, החמישי - לארגן אגודות צעירים להתעמלות ולסיור הארץ ע"ש הרצל, השישי - לייסד מושבה. ומערכת ה"השקפה" עצמה (ז"א בן-יהודה) באה בהצעה "לבנות ע"ש הרצל שכונה גדולה עבריה, עיר עבריה, עיר שכל יושביה ידברו רק עברית, שבכל חוצותיה ורחובותיה תשמע רק הלשון העברית, שבחנויות ובכל בתי העסק ידברו רק עברית, ובעיר העברית הזאת יכוננו ע"ש ד"ר הרצל  בית-ספר תיכון עברי ואחַר, אם יהיה אפשר, בית-מדרש עליון עברי. את הקרקע תקנה החברה אנגליה-פלשתינא ואת הביתם תמכור או תשכיר בתנאים נאותים מאוד למי שיקבל על עצמו להנהיג הדיבור העברי בבית. דיבור עברי ועיר עבריה בירושלים עם בית-ספר עברי והכל ע"ש הרצל - זה יהיה לע"ע זכרון שיגשים את תכונתו הלאומית של יוצר הציונות המדינית". ("השקפה" 1904, גיליון מ"ח).

אכן עיר כזו נבנתה כעבור מספר שנים, אך לא בירושלים, כי אם על-יד יפו - הלא היא תל אביב שלנו, שגם בשמה התכוונו מיסידה ליוצר הציונות המדינית, שכן השם "תל-אביב" הוא מעין תרגום ל"אלט-ניילאנד".