חמישה עשר באב, היה לפי המשנה חג טבע עממי בימי בית שני: "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה-עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולים, שלא לבייש את מי שאין לו... וחולות (מרקדות) בכרמים" (משנה, תענית ד', ח').

 

הבחורים אף הם היו באים שמה ובוחרים להם בנות זוג. ט"ו באב מיוחד בעניינים מן הטבע ובדברים שהתרחשו בו.

א. ט"ו באב נחשב ליום שבו החמה מגיעה לשיא כוחה, מכאן ועד לט"ו בשבט הולך כוחה ופוחת ויחד עמה נחלשים גם העצים. על כן הפסיקו בט"ו באב לכרות עצים למערכה שעל המזבח והוא נקרא "יום תשבר מגל" (יום שבירת הגרזן).

 

באותו יום ניתנה הזדמנות אחרונה להעלות עצים אלו למקדש, ואף שהיה זה תורם של בני זַתּוּא, הם מסרו זכות זו לכל העם ורבים ניצלוה, עד שתאריך זה נקרא גם "חג קורבן העצים" (מגילת תענית, ה').

ב. יום תחילת הבציר, ולכן חוגגים אותו בכרמים.

ג. "יום שכלו בו מתי מדבר" (ירושלמי תענית ד'). כלומר, הסתיימו ארבעים השנה שנגזרו על דור יוצאי מצרים (במדבר י"ד, כ"ז-ל"ה).

ד. יום שהותרו השבטים לבוא זה בזה, דהיינו להינשא זה לזה, ולא חששו כמקודם שהנחלה תעבור משבט לשבט (במדבר ל"ו, ו'-ז').

ה. יום שהותר לשבט בנימין לבוא בקשרי נישואין עם שאר השבטים, לאחר שהוחרם בעקבות מלחמת פילגש בגבעה (שופטים כ"א, ט"ו-כ"ד).

ו. יום שנקברו הרוגי ביתר, לאחר שהרומים אסרו לקבור את חיילי בר כוכבא, שנפלו בהגנה על מבצרם האחרון, ביתר (135 לסה"נ). לזכר מאורע זה נתקנה גם ברכת "הטוב והמיטיב", "הטוב" – שלא הסריחו, ו"המיטיב" – שהובאו לקבורה (ברכות מ"ח ע"ב).

בארצות הגולה איבד ט"ו באב את אופיו כחג הטבע, אך זכרו נשמר, כפי שהוא נקבע בזמנו ליום טוב, שלפי הדין אין מתענים בו, אין מספידים ואין אומרים תחנון בתפילה.