אחרי חודשיים-שלושה, כשעמדנו לעבור לאלונים, הגיעה לגנוסר חברת נוער מגרמניה ובה נערות בלונדיניות – תופעה שלא נתקלנו בה לפני כן. כמובן שהתאהבנו בהן ואז התברר לנו שחוץ מאידיאולוגיה ומהצלת היישוב יש עוד כמה מרכיבים בחיים. רצינו מאוד להשאר בגנוסר, ולא לעבור לאלונים, כפי שהוחלט מראש. אנשי גנוסר ואנשי כדורי בחרו בי להסביר לראשי הנוער העובד למה מבחינה לאומית יהיה זה פשע לשלוח בחורים צעירים מגנוסר לאלונים, כשבגנוסר הציונות מתגשמת הלכה למעשה, מכל הבחינות.

נסעתי למזכירות הנוער העובד בתל אביב. בדיעבד, הפגישה הזאת השפיעה על כל מהלך חיי. זו היתה פגישתי הראשונה עם ישראל גלילי, שהיה אז מזכיר הנוער העובד. עד אז בכלל לא הייתי דברן גדול, אבל במקרה זה הרגשתי שכאן ייחרץ עתיד חיי. כנראה בגלל זה נשאתי את הנאום המוצלח ביותר שלי אי פעם. את כל הציונות כולה, החל מהרצל, הרצתי במשך דקות ארוכות. המסקנה היתה שאסור להזיז את שמונה הכדוריסטים מגנוסר, כי הדבר ממש מסכן את הגשמת הציונות. דיברתי בלהט ובכנות. ישראל גלילי הסתכל עלי במבטו הידוע, שהיה קצת פוזל, ואמר: "נראה לי שהבעיה רצינית. אני רוצה לבדוק את הדברים אישית".

כעבור שבועיים בא גלילי לגנוסר וקרא לי לשיחה פרטית. "שמעתי את הנאום שלך, הוא אמר. "עכשיו אני רוצה לשאול אותך שאלה חשובה. אם תישארו פה, האם אתה חושב שתצליחו להעביר את קבוצת הנוער העובד בגנוסר לקיבוץ המאוחד?" אילו היה שואל אותי אם נוכל להעביר את הקבוצה אל מעבר לאוקיינוס גם אז הייתי משיב: "בוודאי". בקיצור, עניתי בחיוב וגלילי אמר: "בסדר, תישארו פה". אני מצדי מילאתי את הבטחתי לו – כעבור מספר שנים הצליח יגאל אלון, כמזכיר הקיבוץ, לשכנע את חברי גנוסר להצטרף לקיבוץ המאוחד ובמועצת התנועה שהתקיימה בגבעת השלושה, בינואר 1941, הצטרף גנוסר לקיבוץ המאוחד.

אז למדתי לראשונה שרצונות אישיים מכתיבים לא פעם אידיאולוגיות...