וטיטוס שב אל הבירה והחליט להסתער ממחרת היום כעלות השחר על ההיכל בראש כל חילו ולכובשו. אולם האלוהים כבר גזר מימים ראשונים לתת את היכלו למאכלת אש, והנה בא יום הדין לקץ העיתים, אשר בו נשרף גם בית המקדש הראשון בידי מלך בבל. ומידי היהודים יצאה האש לראשונה ומעימם היתה הסיבה. כי אחרי שוב טיטוס ממקום המלחמה, שאפו המורדים רוח מעט ויצאו עוד פעם להכות ברומאים. שומרי ההיכל התנגחו עם השונאים המכבים את הבעירה, בחצר בית ה' הפנימית, ואלה הניסו את היהודים ורדפו אחריהם על ההיכל. משם עברו הרומאים אל האולם הנשאר בחצר בית ה' החיצונה, ושמה נמלטו מבני העם נשים וילדים ורעב רב כששת אלפים נפש. ואנשי הצבא לא חיכו עד אשר יוציא הקיסר את משפט השרידים ושרי החיילים יתנו להם פקודה, כי אם מיהרו אל האולם בחמת נקם, ושלחו אש. הקופצים מתוך האש ניפצו את עצמותיהם ומתו, והנשארים נשרפו חיים איש לא ניצל מהם. ואחד מאנשי הצבא לא חיכה לפקודת המצביא ולא נבהל מהמעשה הנורא אשר אמר לעשות, כאילו ציווה למלא את הדבר מפי הגבורה, ותפס בידו לפיד בוער מתוך האש, ואחד מחברי האיש הרים אותו למעלה, והוא שלח את האש אל חלון הזהב, אשר בקרבתו היה המבוא מצד צפון אל הלשכות הסובבות את ההיכל.

​

וכאשר התלקחה הלהבה, הרימו היהודים קול צעקה נוראה, בהכירם את גודל האסון, ומיהרו מכל העברים לעצור בעד האש ולא חסו על חייהם ולא חמלו על כוחותיהם, בראות עינם באובדן מקדשם ובית-חייהם, אשר למענו שמרו את נפשותיהם. מי האיש אשר לא ירבה להמר על חורבן הבית הזה, הוא הנפלא מכל הבניינים, אשר ראו עינינו ואשר שמעו מהם אזנינו, והנעלה מכולם בגודלו ובהדרו ובתפארתו לכל חלקיו וגם במהלל כבוד קדושתו"?